אני בלוגר

נמרוד קמר נכנע ללחץ ופותח בלוג. ובכל זאת

זיהוי אמר לאחרונה היחצ"ן רני רהב שהוא רואה טוקבקיסטים כאנשים פסיכים ומזלזל לגמרי בתופעה ובחשיבותה. בתגובה התייחסו אליו עיתונאי הרשת ומומחי הבאזז והסטארט-אפ כמיושן, כאדם שלא מבין את התקופה. אמרו שהוא עוד צריך ללמוד את המציאות החדשה שבה הגולש המטקבק הוא הקובע וטענו גם שרק מונופול יחסי ציבור כמוהו יכול להרשות לעצמו לומר דבר כזה ולהתעלם באופן כה בוטה מהטרנד. בעצם רהב צדק באופן מהופך ובדיעבד. הוא חושב שהטוקבקים מעולם לא היו חשובים, האמת היא שהם היו חשובים בתחילת שנות האלפיים, אולי עד 2003, אבל היום הם הדבר הכי לא חדש והכי לא מעורר באזז. לומר היום שטוקבקים הם הדבר החם זה כמו לומר עוד שנתיים שתוכן זה העתיד. אולי זאת דוגמה מבלבלת, אבל מה שבטוח הוא שאני כבר לא קורא טוקבקים, כבר אין מה לכתוב על זה - שם בדוי או לא שם בדוי - ולתפוס את רני רהב בנושא הזה זאת הצטדקות 2003ית. בבלוגים החדשים שלי בכלל הורדתי את אופציית הטוקבקים. אני מאמין ותיק במכתבי שנאה במייל ובלהמציא כתובות מייל כדי לשלוח לאנשים את מה שאני חושב עליהם.

בלוג ארכיון נכנסתי לעולם הבלוגים. מובן שהקטע בבלוגים הוא לא ממש הפוסטים עצמם, כלומר הטקסטים, אלא התוספות: הווידג'טים וכל מה שנמצא בסרגל הצדדי. אם יש בכל זאת משהו בפוסטים עצמם זאת הכותרת שלהם שאמורה להיות פומפוזית ומקושרת, למשל "אפל משחררת מוצר חדש להשקת מוצרים בעזרת סטיב ג'ובס בשם iLunch" (כותרת ממאמר שפורסם בעיתון הפיקטיבי "The Onion"). הקטע בכותרות כאלה הוא ערובה לכך שהבלוג יעלה גבוה במדדים של אתרים כמו דיג או דלישס, המתמחים בהמלצות על אתרים ובלוגים. אי אפשר שלא להשתתף במשחק הזה. אם יש לך בלוג באנגלית אתה בסופו של דבר תתחיל לחשוב קודם כול על החפישות של הכותרת. בעברית זה פחות חשוב. גם אין ממש צורך בפוסטים חדשים המיועדים אך ורק לבלוג. אפשר לפרסם כל דבר, רק שתהיה תחלופה. הפופולריות של בלוגים בעברית בנויה על הערצה אישית. לבלוגים של גדי טאוב ויאיר רוה, למשל, נכנסים בעיקר מעריצים אישיים שזוכרים לבדוק כל יום מה חדש בבלוג דרך תפריט הפייבוריטס באקספלורר או שעשו מנוי אימייל לבלוג (הכי מיושן). בעיקר מדובר באנשים שלומדים אצל טאוב או רוה והעתיקו ללא טעויות את כתובת הבלוג מהלוח. את הבלוג שלי בעברית החלטתי אפוא לפתוח במערכת בלוגים קיימת (בלוגלי: nnimrodd.blogli.co.il). הטרחה של להקים בלוג מאפס, בלי תבנית ובעברית, היא גדולה מדי, וגם צריך לעדכן ידנית את המערכת בחידושים ולדאוג לבד שהבלוג יופיע מהר בגוגל וכל זה. עוד החלטתי שכל מה שאשים בבלוג זה מאמרים מהעבר, בייחוד מ"פירמה", כאלה שלא היו יכולים להיות חפישים בשום דרך אחרת (כי הם פורסמו רק בעיתון המודפס). בכך אני משלים את המהלך ההפוך - אינני בלוגר המבקש להיות עיתונאי כדי שישימו לב אליו בעיתונות האמיתית ויזמינו אותו למסיבות עיתונאים. אלו הם החובבנים שיש להם חשק לכתוב חומר חדש לאף אחד. לעולם לא אכתוב מאמר ראשון לאפס קוראים. אני מעדיף חשיפה מלאה בהתחלה ודילול אחר כך. אני כבר עיתונאי מוכר, שבמקרה שמר ותייק את כל מאמריו אי פעם ומעוניין לפזר אותם באינטרנט כראות עיניו. גם אם אפרסם פוסט חדש בבלוג שלי אני אשנה לו את התאריך כאילו פורסם בזמן שכתבתי אותו בעיתון המודפס (נאמר מאי 2005), וכך באופן תקדימי אני משלים את המהלך ההפוך וגם משנה את מהות הבלוג: הפוסטים מתוארכים לאחור, בלוג שנכתב דה פקטו בעבר, אנטי הייפ. זה בטח לא ווב 2.0 - זה ארכיון.

חפישות פתחתי בלוג משתי סיבות: כדי להיות יותר חפיש וכדי לומר "יש לי בלוג" - שזה משפט חפיש. המונח "חפיש" נהיה חם מאוד לאחרונה, אני המצאתי אותו, והוא היום מנצח את השיח במובן שכל השיחות מתחלקות לחפישות וללא חפישות. שיחה עם עיתונאי מ"הארץ", מ"ג'רוזלם פוסט" או מעמודי החדשות של "גלובס", למשל, היא כמובן חפישה (כלומר את הדברים שנאמרים אפשר לחפש) כי הכתבות שם עולות כולן לרשת (חפיש הכוונה מציא). לכן כשמתראיינים חשוב מאוד לדבר עם עיתונאי "הארץ" בתגיות ובמילות מפתח ולחזור עליהן כמה שיותר באופן מפולח וממוקד. חשוב מאוד גם לדאוג שהשם מאוית נכון. ככל שתאיית נכון את השם שלך יותר פעמים, כך יגדל הסיכוי שהשם שלך יהפוך למותג חפיש ואפילו יהבהב בבאנרים של אדסנס, חברת הפרסום של גוגל. שיחה עם עיתונאי במקומון, למשל, היא לא חפישה כלל, כי רוב המקומונים לא עולים לרשת (חוץ מ"עיתון תל אביב"). כך שאפשר לדבר על כל מיני דברים לא קשורים ולא ממוקדים. גם "טיים אאוט" תל אביב הוא עיתון לא חפיש, למשל, אפילו שאפשר לקרוא אותו באתר טיים אאוט, מפני שהוא סרוק ואי אפשר למצוא מילים בקובץ תמונה, ויהי מה.

גרפיקה זה לא טקסט. נשאלת השאלה אילו עוד שיחות או חילופי דברים בין אנשים נהיים חפישים. שיחה בסרט מתומלל שהתסריט שלו זמין ברשת, למשל, היא חפישה. גם שיחה של אנשים איתי ברחוב היא חפישה. משפטים שלמים שאנשים אומרים לי בשיחות חולין נכנסים לויקיפדיה בשלמותם. שיחות איתי הן און דה רקורד תמיד, גם שתיקות.

רעש החיבור לאחרונה אני מתעורר מסיוט והרעש היחיד שאני שומע בראשי הוא קול הניתוק והחיבור של היו.אס.בי - טודום טודום טודום טודום. הרעש המוכר. חיבור ניתוק, חיבור ניתוק. יו.אס.בי בפנים, יו.אס.בי בחוץ. אני לא יכול להימלט מזה אף שכבר מזמן כיביתי את אופציית הקול במחשב שלי (כשאני מחבר יו.אס.בי הכול שקט). המקום היחיד שאני עדיין שומע את הצליל הוא בחנות צילום המסמכים שבה אני מדפיס את מסמכיי (כאדם החדש והמבין ביותר בתחום, כבר שנים אני לא מדפיס בבית). מדוע אנשים מתעקשים לחבר ולנתק את הדיסק און-קי שלהם בזמן שהם מדפיסים מסמכים? מדוע הם לא שולחים לעצמם את הקובץ במייל ומורידים אותו בחנות צילום המסמכים? בחיי אני משתדל כמה שפחות לנתק ולחבר כבלי יו.אס.בי. אני נחרד מהם וגם לא אוהב את מגע המתכת ההולך ומשתפשף בין חיבור לניתוק. מעולם לא תמכתי בפורמטים אוניברסליים. אני נגד שימוש בהתקן אחד - בטח לא יו.אס.בי. אני מדמיין שבכל מחשבי העולם חורי היו.אס.בי יהיו סתומים בדיסקי און-קי דביקים ובלתי שליפים. שיקראו לי למשוך אותם. אני מוכן ומזומן עם חרב ארוכה בשם יו.אס קליבר ליום שבו אשלוף החוצה את היו.אס.בי האחרון בעולם, באינטרנט קפה כלשהו בקהיר, לקול דממה דקה. טודום.

צרו איתנו קשר *5988