דרושה ועדת איתור

החוק אינו מחייב ואפילו פוטר במפורש את ראש הממשלה ואת שר האוצר ממינוי ועדת איתור לתפקיד מנהל רשות החברות הממשלתיות. עכשיו, כשאייל גבאי הודיע על פרישתו מהתפקיד, חוק שירות המדינה מינויים וחוק החברות הממשלתיות נותנים בידי ראש הממשלה ושר האוצר את כל הכוח למנות את מי שבא להם. הממשלה צריכה רק לאשר. אוטומטית.

הבעיה היא שתפקיד מנהל רשות החברות הממשלתיות הוא אחד התפקידים הכלכליים החזקים ביותר ובעיקר העצמאיים ביותר במדינה. תפקיד רב הון, בעל יכולת לשנות את מפת הכלכלה בישראל, רב אחריות (בימים אלה מובילה הרשות שינוי מבני בחברת החשמל ובמקורות, את הפרטת תעש והתעשייה האווירית) וסמכויות פיקוח (על הנהלות ודירקטוריונים), שתפקידו לדאוג לנכסי הציבור ולא לחלק מתנות כספיות למקורבים ולבעלי נכסים.

תפקיד זה הולך להיות עוד יותר חזק בקדנציה הבאה, אחרי שתעבור החקיקה שמכניסה תחת כנפי מנהל הרשות גם את התאגידים הסטטוטוריים, כלומר הרשויות כמו רשות שדות התעופה, רשות השידור, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות ועוד. ביניהם גופים שיד פיקוח ממלכתית-ציבורית לא נגעה בהם שנים ארוכות, והתוצאות (העגומות, לעיתים המסואבות) מדברות בעד עצמן.

לכן, החובה ציבורית דורשת בחירה באמצעות ועדת איתור, שחבריה יהיו בעלי שיעור קומה אמיתי ולא בעלי שם ותואר שהפכו לעושי דברם של בעלי אינטרסים. בחירת המחליף של גבאי חייבת להתבצע בהליך שקוף, המאפשר בחינת מספר רב של מועמדים ומנטרל חלק (ולו רק חלק) מהשיקולים הזרים. זאת, בלי שנתייחס כלל לעובדה שתדמיתם של ראש הממשלה ושר האוצר בכל מה שקשור לשיקולים שהם עושים נמצאת בשפל, ושגם אם יביאו את אליהו הנביא לתפקיד יעלה חשד אוטומטי וכתם ידבק במועמד.

יתרה מכך: בשנת 2003 ניתנה למנהל הרשות סמכות לפטר דירקטורים בחברות ממשלתיות, ובעתיד הקרוב גם בתאגידים. דבר זה מחזק עוד יותר את החשיבות העליונה שיהיה נקי מהשפעה ולחצים פוליטיים.

חוק החברות הממשלתיות נחקק ב-1975, ומאז חלו בו שינויים רבים. מנכ"לים של חברות ממשלתיות שבעבר מונו על ידי השרים ועל פי האינטרסים שלהם בלבד, מתמנים מאז 1999 (בעקבות פסק דין מוריס ניסן ועמידר) על ידי ועדת איתור. לא הגיוני שמנהל רשות החברות שאחראי עליהם לא יתמנה בדרך דומה.

מעבר לכך, הניסיון הוכיח שמינוי ועדת איתור הוא הדבר הנכון לעשות. מאז 1994, שמונה שנים לפני כניסתו של גבאי לתפקיד, התחלפו שישה מנהלי רשות - יוסי ניצני, תמר בן דוד, ציפי לבני, דורון כהן, ירון יעקובס אלכס גולדנקורן. חלקם מונו וחלקם פוטרו בגלל אותן גחמות של פוליטיקאים.

הבעיה היא שעד שלשכת שר או רה"מ הצליחה לפטר את המנהל, היא במקרה הטוב "ייבשה" אותו ואת הרשות במשך חודשים ארוכים, ובמקרה הרע גרמה לו לעשות את מה שלא נכון לעשות. גבאי עצמו החליף ארבעה שרים (ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון שהיה אז השר הממונה, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט ואברהם הירשזון). אבל בגלל שמונה על ידי ועדת איתור, אף אחד מהם לא יכול היה לומר שהוא "המינוי של", ואפשר היה להמשיך את העבודה כסדרה.

המינוי של גבאי הוכיח שבחירה על ידי ועדת איתור, לפחות במקרה שלו, היא הבחירה המנצחת. מינוי ועדת האיתור אז (עוה"ד אלון גלרט וגבריאלה שלו ונציב שירות המדינה שמואל הולנדר) היה מקרה פרטי, וצוין כמהלך "התנדבותי" של שרון ושל איש המינויים שלו אז, עמרי שרון.

הרקע היה העובדה שלשכת שרון פעלה במשך חודשים לפטר את ירון יעקובס משום שהיה בחירתו האישית של אהוד ברק. אורי שני, אז מנהל לשכתו של שרון, החליט למנות ועדת איתור, בהתנדבות, בניסיון לחסל את האמירה לפיה הדחת יעקובס נעשתה על רקע אישי פוליטי. זה כמובן לא אומר שלשכת שרון לא הפעילה אז לחצים כבדים על ועדת האיתור למנות איש שלה לתפקיד, אבל זה לא הלך. חברי ועדת האיתור הצביעו למי שראו כטוב ביותר.

צריך לדעת: כבר כמה חודשים שחמישה-שישה מקורבים יוצאים ובאים במשרדים המתאימים, ראש הממשלה ושר האוצר, ומבקשים לבשל לעצמם את התפקיד. לא בכדי.

מה צריכה ועדת האיתור למצוא? את "מיסטר פרפקט". בעל השכלה משפטית וכלכלית, הכרת המערכת הפוליטית לרבות כנסת וממשלה, ניסיון עסקי, ניסיון פיננסי וניסיון ניהולי. נקי כפיים, לא לחיץ, לא יהיר, לא מתכופף אבל לא הולך עם הראש בקיר. בכל מקרה הוא או היא חייבים להיות כאלה שיידעו להתפתח וגם להיות כאלה בפועל.