יש גבול לשכר של מנהלי עיזבון

לא מזמן רעשה הארץ נוכח פרשת עו"ד דורון רפואה, אשר היו שטענו, כי כמנהל עיזבון ניסה להשתלט על הרכוש, שהותירה אחריה לקוחתו וידידתו הטובה, שנפטרה ממחלת הסרטן. הפרשה ההיא הבליטה את חשיבות הפיקוח של בית המשפט על פעולותיו של מנהל עיזבון. סוגיה מעניינת זו עולה עתה בפסק דין, שנכתב בידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט אורי גורן, והעוסק בשאלה "כלום ניתן לפסוק למנהל עיזבון שכר בשיעור העולה על התקרה הקבועה בתקנות הירושה, מקום בו נקבע שיעור זה במסגרת צוואת המנוח, ממנה אף עולה כי המצווה היה מודע לתקרה הקבועה בדין ואף-על-פי-כן הורה את אשר הורה?".

בצוואתה של המנוחה חנה נדיבי ז"ל, היא הורישה את רכושה הרב - בשיעור כ-7.2 מיליון שקלים - ליורשים רבים, אנשים פרטיים ומוסדות. באותה הצוואה היא מינתה את עוה"ד ליאורה מליניאק ואליעזר הלדנברג כמנהלי עיזבונה. היא ציינה שם כי אלה משמשים, מזה זמן רב, כיועציה המשפטיים כי היא נותנת בהם אמון מוחלט, וכי הם הסבירו לה את הפרוצדורה, הקבועה בדין, לקביעת שכר-טרחה למנהל עיזבון, לרבות את זאת שהדין מעמיד "תקרה" לשכר זה (באותה העת היה מדובר ב-4% משווי העיזבון). המנוחה קבעה בצוואתה, כי למרות הוראות הדין, שיעור שכרם של מנהלי העיזבון יעמוד על 6% משווי העיזבון, ואף הוסיפה וקבעה, כי לא יהיה עליהם להגיש בקשה או לקבל הסכמה כלשהי בקשר לכך.

לבקשתם של עוה"ד מליניאק והלדנברג, ניתן לאחר פטירתה של המנוחה צו לקיום צוואתה, ובמסגרת זו הם מונו כמנהלי עיזבונה. בהגיע העת לחלוקת העיזבון ליורשים, ביקשו מנהלי העיזבון, כי ייפסק להם השכר שנקבע בצוואה. שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו, צילה צפת, לא ראתה עצמה מחויבת להוראת הצוואה בנוגע לכך, ופסקה להם את השכר המרבי שעל-פי הדין (4% משווי העיזבון). ההחלטה לא נשאה חן מלפניהם והם הגישו עליה ערעור.

הנשיא גורן (בהסכמת השופטים שרה גדות ונסים ישעיה) לא ראה עין בעין עמם ודחה את הערעור. תחילה הוא סקר את השינויים הנורמטיביים, שעברה, במהלך השנים, סוגיית גובה שכרו של מנהל עיזבון. תחילה הוענק לבית המשפט שיקול-דעת בלתי מוגבל בנוגע לכך. בפרקטיקה נעו אז שיעורי השכר שנקבעו בתחום שבין 3% לבין 6% משווי העיזבון. בשנת 1998 הגביל המחוקק את שיקול-דעתו של בית המשפט, וקבע כי זה יהיה כפוף ל"כללים שקבע שר המשפטים בתקנות". באותה השנה נתקנו תקנות, לפיהן השכר המרבי, שניתן היה לפסוק למנהל עיזבון, עמד על 4% משווי העיזבון. שלוש שנים אחר כך תוקנו התקנות, וה"תקרה" הונמכה והועמדה על 3% בלבד משווי העיזבון, למעט במקרים חריגים, בהם נדרש ממנהל העיזבון מאמץ מיוחד בביצוע תפקידו. תקרה זו תקפה גם כיום.

מאחר שצוואתה של המנוחה נחתמה על-ידיה בשנת 2000, חלה עליה התקרה הקודמת - 4% משווי העיזבון. ואם כן, "כלום יש בכוחו של עיקרון כיבוד רצון המצווה כדי לגבור על מגבלת השכר שנקבעה בתקנות...?", הציג גורן את השאלה שציפתה למענה. ומדוע, בעצם, עלתה השאלה? מה מקורו של גדר הספק? הוראה אחרת בחוק הירושה קובעת, כי כאשר מוריש נותן בצוואתו הוראות בעניין, הנתון לשיקול-דעתו של בית המשפט, על בית המשפט לפעול בהתאם להן, אלא אם התקיימו סיבות מיוחדות לסטות מהן. "האם פירוש הדבר הוא - כפי שטוענים המערערים - כי בעוד שהמחוקק ראה להגביל את שיקול-דעתו של בית המשפט בפסיקת שכרו של מנהל העיזבון... הרי שהמצווה מצידו רשאי להורות בצוואתו על שכר המנהל ככל העולה על רוחו, ובית המשפט אנוס לפסוק שכר זה בניגוד להוראות הדין?", שב גורן ושאל.

"תשובתי על שאלה זו היא בשלילה", הבהיר מיד. הוא הזכיר, שהצורך בפיקוח שוטף של בית המשפט על מנהלי עיזבון הוא תולדה של הניסיון האנגלי, בן מאות שנים, שבמסגרתו התגלו תופעות של ניצול לרעה למכביר, "ובכלל זה התופעה שלפיה הפך מנהל העיזבון, למעשה, ליורש של חלק נכבד מן העיזבון". גורן הזכיר את מעמדו המורכב של מנהל העיזבון כנאמן, שאינו פועל עבור עצמו, אלא מופקד מטעם בית המשפט על אינטרסים של מעוניינים שונים (יורשים, נושים וכו'), אשר אינם בהכרח זהים זה לזה. "מנהל עיזבון פועל בתפקידו כ'קצין בית משפט', אשר אמור להעמיד לנגד עיניו את חובת הנאמנות שלו כלפי התפקיד שהוא ממלא, מבלי להיות קשור באינטרסים כלכליים העלולים לנבוע, למשל, מהסכמה כזו או אחרת המבטיחה לו שכר חורג מאמות המידה שקבע לכך הדין", קבע. בדבריו כיוון גורן, בין היתר, אל הוראת המצווה בצוואתו, החורגת מ"תקרת השכר", שנקבעה בדין, כאמור. לדידו, בהכרה בכך יהיה כדי להקים "חשש כי מעמדו של מנהל העיזבון כקצין בית המשפט יתרוקן מתוכנו, ותחת אשר בית המשפט יפקח על פעולות המנהל, ויתחשב בהן בעת שהוא מתבקש לפסוק את שכרו, תופקע סמכות חשובה זו על-ידי הסכמת היורשים... או על-ידי הוראת המוריש בצוואתו".

גורן הביע את דעתו, שלפיה הכרה בהסדר שכזה עלולה לטרפד את הפיקוח והבקרה החיוניים של בית המשפט על מנהל העיזבון. הוא הוסיף וקבע, כי הכרה שכזו "עלולה לחשוף את ציבור המצווים ללחץ בלתי הוגן מצד עורכי צוואה למיניהם, אשר יתנו את הסכמתם להתמנות למנהלי עיזבון בקביעת שכר מופרז על-ידי המצווה".

גורן דחה את טענתם של עוה"ד מליניאק והלדנברג, שלפיה עקרון העל של כיבוד רצון המצווה מחייב הכרה בהוראתו, אף אם זו חורגת מן הקבוע בדין. "השיקול בדבר אומד-דעתו של המצווה הינו שיקול רלבנטי ואף מקודש בעת שהשאלה העומדת על הפרק היא שאלה של פרשנות הצוואה, קבע. "במסגרת זו, 'אומד דעת המצווה' הינו בעת ובעונה אחת נמל-היעד של פרשן הצוואה וגם ספינתו - הכלי שבאמצעותו הוא חותר לאותו היעד", המשיך. אלא שאלה לא היו רלבנטיים בנסיבות העניין, נשוא פסק הדין. לשונה של ההוראה בנוגע לשכר מנהלי העיזבון הייתה ברורה ולא נזקקה לפרשנות. "השאלה המתעוררת אינה נוגעת איפוא לפרשנות הצוואה, אלא היא שאלה של פרשנות חוק הירושה", דק גורן פורתא.

"במסגרת שאלה זו - העוסקת בפרשנות החוק, להבדיל מפרשנות הצוואה - אין כלל מקום לשיקול בדבר אומד דעתו של המצווה, סיכם נקודה זו. "כיבוד רצון המצווה - שהוא ראש וראשון לעקרונות בדיני הירושה... - אינו יכול, כשלעצמו, להצמיח תוצאה נורמטיבית אשר אינה מתיישבת עם הוראות חוק הירושה ואף סותרת אותן", המשיך. הוא הבהיר, כי צוואה תפורש תמיד על-פי אומד דעת המצווה, וכי "המחיר לעליונותה הפרשנית של התכלית הסובייקטיבית עלול להיות בטלותה הנורמטיבית של הוראת הצוואה". כך נכון גם כשמדובר בהוראה בדבר שכרו של מנהל העיזבון, קבע. במקרה כזה יינתן להוראה תוקף רק עד כדי גובה השכר המרבי, שניתן לפסוק למנהל עיזבון על-פי הדין".

"כשם שצוואה - כמו חוזה, ולמעשה כל פעולה משפטית - כפופה לעקרונות הכלליים בדבר חוקיות ביצועה... ובדבר תקנת הציבור... כך כפופה הצוואה, וכפוף המצווה, לתפיסות החברתיות והציבוריות שהובילו את המחוקק הראשי ואת מחוקק-המשנה להגביל... את שיקול דעתו של בית המשפט בפסיקת שכרם של מנהלי עיזבון," המשיך גורן. הוא קבע, כי מצווה, המבקש להביע את שביעות רצונו מטיפולו המסור בו של עורך דינו ולהיטיב עמו, רשאי לצוות לו מנה מן העיזבון (בתנאי שלא אותו עורך דין ישתתף בעריכת הצוואה). "הניסיון להיטיב עם המערערים בדרך של קביעת שיעור שכר החורג מהנורמה הקבועה בדין... מתיימר לאחוז בחבל משני קצותיו", הוסיף. "לניסיון כזה אין ליתן את היד, ושלילתו אינה מהווה לטעמי פגיעה בעיקרון כיבוד רצון המצווה".

למעלה מן הצורך קבע גורן, כי הוראת הדין, הקובעת "תקרת שכר", היא הוראה קוגנטית, שאין להתנות עליה, אף לא בהוראות מפורשות בצוואה. לפיכך, אפילו בהסכמה של היורשים-עצמם אין כדי להכשיר פסיקת שכר, הגבוה מאותה ה"תקרה". הוא דחה גם את טענתם ה"חוקתית" של המערערים, ש"נטענה בעלמא" ללא פירוט. "נוכח השלכותיה מרחיקות הלכת, העלאת טענה בדבר אי-חוקיותו של דבר חקיקה היא אולי 'סיסמת מלחמה', אולם היא אינה 'סיסמת קסם' המעבירה את נטל ההוכחה לשכמה של המדינה להוכיח כי אותו דבר חקיקה הוא חוקתי", סיכם. הוא קבע, כי במקרה כגון זה שבא בפניו, יהיה בית המשפט מחויב לפסוק למנהלי העיזבון את השכר המרבי, הקבוע בדין. לא יותר, אך גם לא פחות. (ע"מ 1043/04).

דורון רפואה לא לבד

פרשת עו"ד דורון רפואה הייתה האחרונה בפרשות, שסבבו סביב ניהול עיזבון וסביב טענות בדבר ניסיונו של עורך דין לנצל את האמון הרב, שנתן בו לקוחו, על-מנת להביאו להעניק לו, אולי שלא מדעת, לאחר מותו, את חלק הארי של רכושו, וזאת על-חשבון ילדיו של המוריש או קרובים אחרים שלו. ה"שיטה" פשוטה: עורך הדין מנסח עבור הלקוח צוואה. לעתים נעשה הדבר ביוזמת הלקוח, לעתים ביוזמת עורך הדין. הלקוח מפרט בפני עורך דינו המסור כיצד הוא מעוניין לחלק את רכושו, בין יורשיו, לאחר מותו. בנוסף למה שביקש להורות בצוואה, ימצא בה הלקוח הוראות נוספות, "פורמאליות", בנוגע לניהול העיזבון על-ידי עורך הדין ובנוגע לשכרו בגין כך. במקרים רבים לא מתעמק הלקוח במשמעות ההסדרים, שהוא מוצא בצוואתו בנוגע לכך. הוא הרי נותן את אמון מוחלט בעורך דינו.

במקרה של עו"ד רפואה נטען, כי באמצעות קביעת "שכר רב-שנתי", שנגזר משווי העיזבון, הוא ניסה להשתלט על חלק הארי מהעיזבון. במקרה הנוכחי לא נטען כלל, כאילו מדובר ב"ניסיון השתלטות", אלא רק בשכר משמעותי, העולה על זה המרבי המותר. ובכל זאת ראה גורן להציע, שלקוח המבקש לבטא, לאחר מותו, את הערכתו הרבה לעורך דינו הנאמן, יוריש לו מנה מן העיזבון. כך, עורך הדין לא יהיה רשאי לקחת חלק כלשהו בעריכת הצוואה (נהנה אינו רשאי להשתתף בעריכתה), ותובטח הוודאות, שזו אכן הייתה כוונתו של המוריש ושעורך הדין לא "השחיל" לצוואה הוראות, שרק הוא הבין את משמעותן המעשית.