האבא של קרנות הגידור

בשנות ה-40 של המאה הקודמת אלפרד ווינסלו ג'ונס היה עיתונאי ועורך במגזין היוקרתי פורצ'ן, ורוב הכתבות שלו לא עסקו בשווקים הפיננסיים ובהשקעות. עד שבמארס 1949 הוא התבקש לחקור שיטות טכניות להשקעה בשוק המניות ולכתוב עליהן. תחת הכותרת "אופנות וחיזוי", ג'ונס כיסה שורה ארוכה של כלכלנים שניסו לתזמן את השוק ואת האסטרטגיות היצירתיות שלהן. הוא חקר לעומק 12 גישות טכניות, מיחסי מחיר/מחזור מסחר ועד גישת Odd-Lot, לפיה פעולות קנייה ומכירה צריכות להתבצע בחבילות של פחות מ-100 מניות.

במהלך כתיבת המאמר לג'ונס הייתה הארה. הוא הבין שלפעמים עדיף להשקיע מאשר לכתוב על השקעות. תוך זמן קצר הוא הקים את קרן ההשקעות שלו. 40 אלף דולר מכיסו ועוד 60 אלף דולר של מכריו. גישת ההשקעות שלו איחדה שני כלים פיננסיים ספקולטיביים יחסית: מכירה בחסר ומינוף. באמצעות המינוף רכש ג'ונס יותר מניות, והוא השתמש בשורטים על מנת להתחמק מהסיכונים בשוק. ג'ונס מכר באמצעות הקרן שלו את אותה כמות של מניות שהוא קנה, כך שתנודות רוחביות של השוק לכיוון כלשהו לא פגעו בערך הכולל של התיק.

הבעיה שלו הייתה להחליט איזה מניות לקנות ולמכור, לא אם השוק יעלה או ירד. הצליח לו. בסוף השנה הראשונה הקרן שלו רשמה תשואה של 17.3% ומשקיעים נוספים רצו להצטרף לקרן. ג'ונס הקפיד שמספרם לא יעלה על 99, כדי לא להיות מחויב לחוק קרנות ההשקעה בארה"ב. הוא גם היה הראשון שגבה דמי ניהול גבוהים של 15% מרווחי הקרן, בנוסף לחלקו בתשואה, כאחד המשקיעים בה. לזכותו ייאמר שהוא לא גבה דמי ניהול אם הקרן לא השיגה משיגה תשואה חיובית.

עד אמצע שנות השישים משקיעים מעטים הכירו את ג'ונס, למרות שאותם מעטים כללו את וורן באפט ובארטון ביגס, שאימצו בהמשך את המודל של ג'ונס. ב-1966 הוא זכה לתהילה, כשהמגזין שכתב בו שני עשורים קודם לכן, פורצ'ן, פרסם מאמר אוהד לגישת ההשקעות שלו. בכתבה פורסם, בין השאר, שהקרן של ג'ונס היכתה את תשואת קרן הנאמנות הטובה ביותר באותם ימים במשך 5 שנים רצופות בכ-44%.

לתוך הדלת שפתח ג'ונס נכנסו קרנות גידור נוספות. 3 שנים לאחר שפורסמה הכתבה בפורצ'ן קמו בארה"ב 130 קרנות גידור, בהן גם הקרנות של ג'ורג' סורוס ומייקל שטינהרדט. בעקבות הצלחת הקרן, ג'ונס החל לגייס כשרונות צעירים בניהול השקעות, שינהלו חלקים מקרן הגידור שלו. המועמדים נאלצו לעבור בחינות קפדניות ולהריץ תיק השקעות תיאורטי במשך מספר חודשים, לפני שיכלו להצטרף לקרן של ג'ונס. רבים מאותם מנהלים המשיכו במסורת של ג'ונס, ולאחר שפרשו מהקן שלו הקימו קרנות עצמאיות משלהם.

הקרן של ג'ונס הייתה הצלחה גדולה. רק ב-3 מ-34 שנותיה הראשונות היא הפסידה, בזמן שה-S&P 500 רשם תשואה שלילית ב-9 מאותן 34 שנים. השנה הקשה ביותר לקרן הייתה השנה הפיסקלית שהסתיימה במאי 1970, כשהקרן איבדה 35%. אלכס פורטר, אחד ממנהלי ההשקעות של ג'ונס, הסביר שהחשיפה לשוק הייתה אגרסיבית מדי באותו זמן. אותו פורטר, אגב, דווקא זוכר את ג'ונס כמי ש"איננו טיפוס של שוק המניות". בדיקה נוספת, שבוצעה במארס 2004, העלתה שהתשואה השנתית הממוצעת של הקרן לאורך חייה הייתה 16.7% לעומת תשואה שנתית ממוצעת של 11.48% שרשם ה-S&P 500.

ב-1984, 5 שנים לפני מותו של ג'ונס, הקרן שינתה קונספט והפכה לקרן של קרנות גידור (Fund of Funds) בעלות אסטרטגיות שונות. את הקרנות בחרו חתנו של ג'ונס, רוברט ברץ ונכדו, רוברט ברץ הרביעי. שניהם, אגב, מנהלים את הקרן עד היום. הקרן המקורית שייסד סבא ג'ונס סגורה בפני משקיעים חדשים, אבל חברת הניהול של משפחת אלפרד ווינסלו ג'ונס השיקה קרן חדשה, בניהול ברץ הנכד. "