חברון, משחק הדמעות

בניגוד לנעשה על מסכי הטלוויזיה, בתיאטרון הישראלי לא ממש משתוללת אינפלציה של מרחצאות דמים. טרגדיה מקורית אמיתית הפכה למצרך נדיר על הבמה, בעיקר מאז לכתו של חנוך לוין. יש דרמות אנושיות, קומדיות משפחתיות וסאטירות פוליטיות. אבל טרגדיה אפית תוצרת בית? אל תצחיקו אותנו. זה לא כלכלי. זה יומרני. אפילו מביך.

ובכל זאת, עכשיו חוברים תיאטראות "הבימה" ו"הקאמרי" ומעלים בהפקה משותפת את "חברון", הצגה הכוללת טבח של עצי זיתים, ים של דמעות בוערות והררי גופות. את ההפקה, שתקציבה 800 אלף שקל, מכתירים שני התיאטראות בתואר "האירוע של השנה". לא פחות.

מדובר בטרגדיה מקורית מאת יוצר אלמוני, תמיר גרינברג, עם קאסט מרשים של שחקנים, ביניהם מכרם חורי, יגאל שדה, ראידה אדון, אלון דהן, קלרה חורי, עידו רוזנברג ונינה קוטלר, עם תפאורה ומוזיקה מושקעות ובמאי רב פעלים: עודד קוטלר.

במושגי התיאטרון הישראלי, זוהי, מצד אחד, כמעט התאבדות בהתחשב בכך שמדובר במחזה ביכורים כמעט, של יוצר ישראלי, ועוד מחזה פוליטי שתיאטראות אחרים - החאן ותיאטרון חיפה נואשו מלהרים. מצד שני, אולי יתגלה כי לפנינו אפוס מקורי שירעיד את אמות הסיפין של עולם התיאטרון ושל החברה הישראלית.

"חברון" היא טרגדיה במיטב המסורת היוונית-שייקספירית-לורקיאנית עם קורט ברכט להחרפת האבסורד. בעיר הסימבולית-ריאליסטית, המיוצגת באמצעות תפאורה מרהיבה של קירות אבן וחומת גטו, ניצת מעגל דמים בין שתי משפחות. האחת, משפחה פלשתינית נשואת פנים שהגיעה לפת לחם בעקבות הכיבוש הישראלי, שנקראת משפחת "כנעאני", והאחרת, משפחתו היהודית העתיקה של המושל הצבאי של העיר, משפחת מימון. עין תחת עין, בן תחת בן, אם, בית, וזית: בזו אחר זו הולכות הגופות ונערמות והעיוורון האדום אוחז את העיר.

הרעיון ל"חברון" התגבש במוחו של גרינברג: משורר ואדריכל, בעת שצפה בחדשות בשיאה של האינתיפאדה השנייה. שלוש שנים ארכה כתיבת המחזה והיא עולה בחודש, שבו מציינים 40 שנה למלחמת ששת הימים.

למרות הולדתה של "חברון" ביומן החדשות, מתרחקים יוצרי ומשתתפי ההצגה מהמונח "פוליטי" כמו מפצצת מצרר. הכוונה, אומרים בהפקה, להשתמש במציאות שבתוכה אנו חיים כדי לזקק ממנה את היסודות הטרגיים. כלומר, לא הצגה פוליטית דו-ממדית, אלא טרגדיה בעלת ערך אמנותי ורגשי המכילה בחובה גם אמירה פוליטית. או כמו שאומר קוטלר, אין טובים ורעים, אלא רק מעגל דמים אכזרי. "העמדה היחידה שנוקטת ההצגה היא הנחת היסוד שיש כובש ויש נכבש. שהפלשתינים נכבשים וישראל היא הכובשת".

האם "חברון" נועדה להשיג מטרה פוליטית? לשכנע? לשיטתו של קוטלר, "מטרתה של ההצגה, כמו שאיפתו של כל תיאטרון משובח, היא לטלטל את עולמו של הצופה, אבל בראש וראשונה, להוות עדות. אנחנו חיים בתקופה דרמטית, שהאלמנטים הטרגיים שלה יכולים וצריכים למצוא ביטוי על הבמה. כדבריו של משורר פולני - מטרתה של הצגה כזו היא לומר אנחנו היינו כאן. אנחנו ראינו. אנחנו הגבנו".

גם מכרם חורי, המגלם את חאדר כנעאני, לשעבר ראש העיר חברון, המבוזה על ידי מושלה הצבאי, היהודי-ישראלי, מעדיף לא להתמקד בפוליטיות של המחזה, או בחיבור האישי שלו לתפקיד, כערבי ישראלי, אלא להתייחס לאיכותה של ההצגה.

" דמותך בהצגה כמושל חברון המודח היא דמות מושפלת. התחברת לזה אישית?

"ברור. זה מחזה על בני אדם, והשפלה היא השפלה".

" אתה חושב שמחזה כזה, שמעביר את מסריו בצורה רדיקלית וחריפה, ישיג את מטרתו או רק יעורר פרובוקציה?

"לא זה ולא זה. אני לא מתייחס לזה מהכיוון הפוליטי. צריך להתייחס לזה כאל מחזה טוב, עם עבודת בימוי מצוינת ותיאטרון מצוין. אם נצליח לגעת בליבם של אנשים ברמה האנושית, זה כבר הישג. בני-אדם בחברון כמו בישראל התרגלו להגיד ‘כולנו קורבנות של המצב, לא אנחנו גרמנו למצב' וממשיכות הטעויות שאין להן סוף".

" למה אתה נרתע כל-כך מהקונוטציות הפוליטיות של המחזה?

"כי כשאומרים פוליטי, הקונוטציה הראשונה היא של עסקנות פוליטית מגעילה, ואני מנסה להתרחק מזה".

קוטלר טוען כי לו היו היחסים בין הקבוצות האתניות והדתיות החיות במרחב נורמאליים וקולחים כדוגמת אלה השוררים בין שחקני "חברון", מן הסתם לא הייתה ההצגה רלוונטית. אבל חלק משחקני המחזה, אלה שאינם נמצאים במעמדו של חורי, מתמרמרים על הליהוק בקופסת הערבי התורן.

"בהתחלה לא רציתי להשתתף בהצגה הזאת", אומרת ראידה אדון, שמגלמת בהצגה את סאמר בת ה-47, אשת ראש העיר לשעבר של חברון, אם לשני ילדים שאחד מהם בעל פיגור שכלי, והשני מידרדר לרצח יהודי. "קודם כל נרתעתי מהגיל של הדמות - 47, כשאני בת 34 בלבד, ולא רציתי להשתתף בעוד פרויקט שדן בסכסוך הפלשתיני-יהודי, שבו, שוב, מלהקים את השחקנים הערבים בתפקיד הערבים. אבל בסופו של דבר לא הייתי משתתפת בהצגה לולא הרגשתי אהבה לתפקיד. בניתי אותו ככה שדמות האם היא אישה חזקה, אצילה. השתדלתי כל הזמן לעשות אהבה עם התפקיד".

" את לא מרגישה שבמובנים מסוימים ההצגה היא מעט קלישאתית?

"לא. היא הצגה לא קלה. שמים את הפצע על השולחן. זה פשוט להראות אחד לאחד, מה יקרה אם נשתוק. כולנו הפכנו לראש קטן. כל עוד הפיגוע לא פגע במישהו מבני משפחתנו, אנחנו ממשיכים הלאה".

אגב, גם סאמר תירצח בסופו של דבר, בטעות, במעגל הדמים הבלתי-פוסק. "סאמר היא לא הקורבן היחיד", אומרת אדון. "בעלה שמודח מתפקידו, בנה המפגר שמעונה ע"י היהודים - כולם קורבנות. השתדלתי לבנות את הדמות כך שהיא תצא כמה שפחות קורבנית. אני חושבת שהנשים לא מודעות לכוח שיש להן בפנים, והתרבות הופכת אותן לקורבן. אני לא מוכנה להיות קורבן".

"חברון" היא חלק מעסקת חבילה טעונה מאוד. את השנה פתחו ה"קאמרי" ו"הבימה" עם "אנטיגונה" - טרגדיה מאת סופוקלס שעוסקת בצו המצפוני-אלוהי מול חוקי המדינה וכן בסוגיית סירוב הפקודה. יגאל שדה, המגלם את המלך קראון היהיר וערל הלבב ב"אנטיגונה", מגלם ב"חברון" את בעז מימון - נציג חוק הארץ. עידו רוזנברג מגלם בשתי ההצגות את בנו. נעם סמל מנכ"ל "הקאמרי": "ההצגה תלווה בתרגום לערבית וייתכן שאף תזכה לקהל צופים פלשתיני שיוזמן במיוחד מהשטחים.

האם "חברון" תדבר לשמאלנים או לימנים? אולי לשניהם? האם היא תרגיז אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית? עודד קוטלר היה רוצה להאמין ששמאלנים ומתנחלים ידורו באולמיה יחדיו: "אנשים מהימין הקיצוני ודאי יתקשו לקבל את הנחת היסוד של חברון תחת כיבוש כי הרי אין כיבוש. יש גאולת הארץ. אבל הייתי רוצה לקוות שזו הצגה שיכולה לעורר ויכוחים ודיונים גם בקרב מתנחלים, שהדמויות שלהם המוצגות בחברון מורכבות ותוהות ושונות מאוד ממה שמצפים למצוא".

מעבר למטען הפוליטי והאנושי של ההצגה, "חברון" נבדלת מהיבול התיאטרלי הרגיל גם באיכותה הסגנונית. גרינברג, שהקריירה המחזאית שלו עד היום מסתכמת בהצגה בשם "מזמור לדוד", שעלתה בפסטיבל עכו, רוקח ריאליזם המהול בסוריאליזם מקראי ובפנטזיה אופראית.

אמנם שורשיה של "חברון" נטועים בטרגדיות הגדולות, אך היא יונקת גם מהאוויר המזוהם של הימים האלה. קוטלר אף טוען, שלמרות סגנונו השונה מאוד, המחזה מעמיד את גרינברג כתף אל כתף עם ניסים אלוני וחנוך לוין. "מאז לוין לא זכורה לי התרגשות כזו לפני הצגה מקורית. זה תיאטרון במיטבו, השאוב מתוך חומרי המציאות שבה אנו חיים".

אבל גם בלי להיתלות על ענפים כה תמירים, בשני התיאטראות מקווים כי גרינברג מהווה קול עשיר, פואטי וצלול דיו כדי אולי להזיז משהו בלבם של הצופים. ייתכן שזה יקרה, כל עוד תימנע "חברון" מחציית הקו העדין בין אפוס לבין פאתוס.