"בשנות השבעים המוקדמות, כשהייתי סטודנט בקליפורניה, הרווחתי מעבודות מזדמנות
שני דולר לשעה", משחזר הפרסומאי הוותיק דוד טמיר. "באותה תקופה קופי בין יצאו
לשוק עם משקה חדש, אייס בלנד, שעלה בזמנו דולר ו-70 סנט, וישר הפך ללהיט היסטרי.
במשך שנתיים, כל יום, הייתי עובר ליד הסניף של קופי בין, רואה את המכונה של
האייס בלנד ולא מעז לעצור. נשבעתי לעצמי שיום יבוא ואני אהיה כל כך עשיר שאני
אוכל להרשות לעצמי לקנות כל יום אייס בלנד".
היום דוד טמיר הוא הבעלים של רשת בתי הקפה קופי בין בישראל, כך שאפשר להניח
שהוא יכול ללגום אי אלו אייס בלנדים. טמיר הוא לא הפרסומאי היחידי שבחר להשקיע
זמן וכסף גם מחוץ לתעשיית הפרסום. בשנים האחרונות עוד ועוד פרסומאים מובילים
מעדיפים לפזר סיכונים. אילן שילוח, למשל, משקיע במיזמי סטארט-אפ והציל לאחרונה
את מטר הפקות מקריסה; דוד פוגל שותף ברשת המסעדות הבשרניות מוזס ומחזיק במניות
של חברת הנדל"ן הבורסאית מדיפאוור; למושיק תאומים יש קבוצת כדורגל ועוד מצבת
מפוארת של נכסים מניבים; יורם באומן שותף בטולמנס רהיטים; ומשה גאון מושקע
בשקט בחברה לטיולים אתגריים.
יש כאלה שמעדיפים לא לדבר על זה, למשל גדעון עמיחי: "לא במקרה אנשים לא יודעים
איפה אני משקיע את הכסף שלי. זה לא עניין של אף אחד. אבל דברי עם רמי (שלמור)".
ויש כאלה שלא מתביישים להכריז שהיד עוד נטויה, אדלר למשל: "אנחנו פתוחים לעוד
הרבה רעיונות ויוזמות מחוץ לענף הפרסום".
האם הדבר קשור לכך שעולם הפרסום, שנחשב עד לפני כמה שנים לתרנגולת שמטילה ביצי
זהב, הפך לסל דהוי עם חורים?
מושיק מכדרר
"עסקי הפרסום גדלו והם שווים לא מעט כסף. אדם שיש לו כסף רוצה
להשביח אותו", אומר מושיק תאומים, מבעלי משרד הפרסום גיתם, שמחזיק, ביחד עם
מודי כידון, ב-25 אחוז ממניות חברת הנדל"ן המניב ויתניה, והוא גם מבעליה של
קבוצת הכדורגל הפועל כתר תל אביב, יחד עם סמי סגול.
"אני ומודי קיבלנו החלטה להשקיע את כל הכסף שאנחנו מרוויחים. לא שומרים בבנק.
מכיוון שהחלטנו שהדור הבא לא ייכנס לעסקי הפרסום, אנחנו משקיעים בשבילם בעסקים
אחרים".
- למה הדור הבא לא ייכנס לפרסום?
"כי זה לא הוכיח את עצמו. כל משרדי הפרסום הגדולים שהעבירו את המושכות לדור
הבא פשטו את הרגל. הדור השני בדרך כלל נמשך לעסק בגלל הכסף הגדול שמתגלגל בו
ולא מאהבה אמיתית לתחום. הילדים לא מצליחים להמיר את העסק לכסף".
- עדיין מתגלגל כסף גדול בענף הפרסום? אילן שילוח התראיין ל"גלובס" ואמר שהרווחיות
של משרדי הפרסום ירדה ב-50-30 אחוז בשנים האחרונות.
"הרווחיות ירדה, אבל עדיין משרדי הפרסום הגדולים מרוויחים לא רע. כשחברות הפרסום
הבינלאומיות נכנסו לשוק הישראלי הן הפכו את החברות המקומיות למותג. הן העלו
את הערך של הפירמות. אחרי חתימת הסכם אוסלו היתה כאן אופוריה, והרבה מותגים
בינלאומיים נכנסו לשוק הישראלי. בעקבותיהם הגיעו גם חברות הפרסום הבינלאומיות.
זה הקפיץ את כל הענף בבת אחת. חברות הפרסום הבינלאומיות העריכו את משרדי הפרסום
המובילים בארץ בסכומים של 80-30 מיליון דולר. המשרדים האלה היו בבעלות של שניים-שלושה
שותפים ישראלים, שפתאום קיבלו המון כסף. עולם הפרסום הוא בין המקומות היחידים
שאפשר להפוך בהם כישרון לקו ייצור. רופא או עיתונאי, למשל, לא יכולים להוריש
את כישוריהם. פרסומאי משאיר אחריו עסק ששווה הרבה כסף. אבל ישנה רוויה מסוימת.
אני לא מאמין שבזמן הקרוב תנסה עוד חברת פרסום בינלאומית להיכנס לארץ. אין
בזה צורך".
- למה החלטת להשקיע בנדל"ן?
"כי מודי כידון אמר. אני נחשב למשקיע ירוד מאוד. החיים לימדו אותי שכשניסיתי
להשקיע כספים מחוץ לעבודה בפרסום זה היה הפסד גדול של זמן וכסף. מודי הוא איש
ניהול כספים מצוין, הוא הוכיח את עצמו ואני סומך עליו בעיניים עצומות. אם הייתי
מנהל את הכסף שלי לבד הייתי יהודי עני. אין לי השקעה אחת, חוץ מגיתם, שהצליחה.
כל ההשקעות שלי מחוץ לענף הפרסום האכילו אותי פירות באושים".
כשתאומים מדבר על פירות באושים הוא ודאי מתכוון להפסדים הצורמים שרשמה קבוצת
הכדורגל שבבעלותו. "מדובר בעסק ששואב סכומים והפסדים בלתי מבוטלים", הוא מודה,
"אבל זו השקעה משפחתית שמושתתת על אהבה ענקית למועדון הזה. הייתי שמח להרוויח
מהקבוצה, אבל לא בגלל זה אני וסמי סגול שם".
גאון מאתגר
כשמשה גאון, מבעלי משרד הפרסום באומן בר ריבנאי - שמשקיע גם בנכסי
נדל"ן מניב בארץ ובעולם, מחזיק במניות של חברת גאון סחר שבבעלות משפחתית, ושותף
ב- Xtrip, חברה לטיולים אתגריים - משקיע בענפים שאינם קשורים לתחום הפרסום,
יש לו שני כללים ברורים: הראשון, הוא משקיע רק בעסקים שלא דורשים ממנו תשומות
ניהול ושיושבים בראשם מנהלים עצמאיים; השני, הוא לא מעוניין להיכנס לעסקים
שיש לו בהם רוב, אלא רק כמשקיע במניות המיעוט.
"פרסומאים השקיעו כספים מחוץ לתעשייה מאז ומתמיד", הוא אומר, אבל לא מכחיש
שהמצב בשוק הפרסום היום מעודד ביתר שאת השקעות מחוץ לענף. "מצב הענף מדאיג.
כאנשי מקצוע, יצרנו מצב שאין לנו כוח אמיתי כקבוצה. אנחנו מפוצלים ועסוקים
בלהילחם אחד בשני. המשרדים לא שומרים על אתיקה ועל כבוד עצמי בפני הלקוחות.
לא הצלחנו לגבש לעצמנו עמדה אסטרטגית יציבה - עמדת כוח שמנוצלת לטובת הקבוצה
ולא לטובה האישית של כל משרד. אנחנו נתפסים כזונות מופקרות שמוכנות לעשות הכול
למען תקציב. תמיד תהיה זונה תורנית שתסכים לתת בפחות. במצב כזה קשה להשביח
את הכסף. גם ככה המחיר הנקוב הוא לא המחיר הראוי".
לדעתו של גאון, לא רק הפרסומאים מתנהגים בדרך שאינה הולמת, אלא גם העובדים
והמפרסמים. "זו כבר נהייתה שגרה לקחת את אנשי השיווק ממשרדי הפרסום ולא לגדל
אותם בבית. יותר ויותר אנשים מגיעים לענף מתוך ראייה שיעזבו את התחום לתעשייה
אחרת. ישנן רמות מאוד מצומצמות של אנשי קריאייטיב ורעיונאים טובים בשוק. קבוצה
הולכת וקטנה של אנשים מוכשרים שאמורה לבנות את הדור הבא של עולם הפרסום. יש
גנבה בלתי פוסקת של אנשי מקצוע. עולם הפרסום קשה, תובעני וספציפי. צריך אורך
רוח וקור רוח. הפיתוי לעבור לצד השני מאוד קוסם לעובדים".
- מאיפה הגיע הרעיון להשקיע בחברה שמארגנת טיולים אתגריים?
"שילוב בין השקעה כלכלית לתחביב שלי. אפשר להגיד שאקס-טריפ היא הגרסה הרווחית
להפועל תל אביב של תאומים".
- אם אקס-טריפ היתה מפסידה?
"הייתי סוגר אותה. אני איש עסקים, לא משקיע בשביל הנשמה. אם עסק לא רווחי,
לא שווה לי להחזיק בו".
שלוש פעמים טמיר, עם סוכר
דוד טמיר הוא היו"ר ומבעלי משרד הפרסום JWT (טמיר
כהן לשעבר) ושותף ברשת בתי הקפה קופי בין בישראל וחברת ההפקה דנה הפקות: "הכול
התחיל במרוקו לפני כמעט עשר שנים. נסענו לטיול ג'יפים - כל אילי ההון הכי כבדים
במשק הישראלי וקובי אושרת. בדרך למרקש אנחנו לא מפסיקים לדבר על עסקים, ואז
קריספר המדריך אומר: 'עם כל הכסף שיש לכם, מכולכם - קובי הוא הבן אדם הכי עשיר,
כי הוא יוצר דברים שמגיעים מהלב, מהנשמה. ואלה גם הדברים שהוא ישאיר אחריו'.
פתאום קלטתי שאמנם הגעתי לשיא מבחינה כלכלית, אבל הכול מתגמד לעומת העובדה
שאני לא משאיר אחריי שום דבר שעשיתי בשביל הנפש, אלא רק בשביל החומר".
לדבריו, כמה שנים אחר כך, כשנקרתה בדרכו האפשרות להיכנס כשותף בדנה הפקות,
שנקלעה לקשיים כלכליים, הוא הרגיש שאלוהים בוחן אותו, והחליט ללכת על זה. הוא
והמיליארדר ברוך איבצ'ר (ששותף עם טמיר גם בקופי בין) השקיעו, על פי הערכות,
קרוב למיליון דולר, והחזירו את החברה לפעילות שוטפת.
"בדנה הפקות התממש אצלי הרווח הנפשי - הגשמה של אותה בת קול - ולא הרווח הכלכלי.
נכון שמאז ההשקעה הראשונה לא הייתי צריך להשקיע אפילו שקל אחד והחברה עובדת
מאוד יפה, אבל אם הייתי עושה את זה בשביל הכסף, יש אפיקי השקעה הרבה יותר כדאיים
מחברות הפקה בישראל".
- מה החיבור הנפשי להשקעה בקופי בין?
"קודם כול, אני מאוד אוהב קפה. בחו"ל אני יכול להסתובב שעות עד שאני אמצא את
המקום שמגיש קפה כמו שצריך. במשך שנים התעסקתי עם התקציב של קפה עלית והתחום
הזה מאוד מדבר אליי. היום אני משקיע את הכסף בראש ובראשונה על פי שיקולים רגשיים,
ורק אחר כך באה הלוגיקה. חוץ מזה, כל החיים התעסקתי עם כסף של אחרים. הייתי
חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל to put my money where my mouth is. לא רק לדבר".
עוד סיבה שהביאה את טמיר להשקיע בענפים אחרים היא החשש שבגילו הוא כבר לא יהיה
רלוונטי. "הערכתי שלא אשאר הרבה זמן בעולם הפרסום. נכנסו משקיעי חוץ לחברה
והייתי בטוח שזהו, הרומן שלי עם עולם הפרסום נגמר, שפרק א' הסתיים וצריך להתארגן
לקראת פרק ב'. אי אפשר להתווכח עם זה שעולם הפרסום שייך לצעירים. ובאמת, אנשי
הקריאייטיב המובילים בשוק הם צעירים. לעומת זאת, בעמדות הניהוליות, בראש הפירמידה,
עדיין מובילים האנשים הוותיקים והבוגרים שמבינים את העסק לעומק ולרוחב. שמחתי
לגלות שאני רלוונטי ושפרסום הוא האהבה הראשונה והגדולה שלי. הבנתי שהחיים הם
לא ספר. שלא צריך לסיים את פרק א' בשביל להתחיל את פרקים ב' ו-ג'".
- מה, לדעתך, הסיבה העיקרית שבגללה רוב הפרסומאים משקיעים את כספם במקומות
אחרים?
"רוב הפרסומאים המובילים שעובדים היום בשוק צמחו בתקופת השיא של עולם הפרסום.
התרגלנו להרוויח סכומים עצומים ולחיות ברמת חיים מאוד גבוהה. תקופת השיא הוציאה
אנשים עתירי ממון. עכשיו המרווחים כל כך קטנים שקשה להישאר רק בפרסום.
"היום הכול מושתת על התמחויות. יותר מ-50 אחוז מהעבודה של המשרדים יצאו החוצה.
לקחו את כל מה שהיה בחסותנו ועשו לוויינים. יח"צ, קד"מ, תכנון מדיה, קניית
מדיה, מחקרי שוק, מיתוג - כל אלה היו עד לפני חמש שנים בפיקודו של משרד הפרסום.
למשרדי הפרסום כבר אין את המילה אלא אם הם משקיעים משאבים של זמן וכסף בפיתוח
ובהקמה של אותם לוויינים; ואת זה רק הגדולים יכולים להרשות לעצמם. אני לא רוצה
להיות נביא זעם, אבל אני מאמין שעד שנת 2010 יעברו 25 אחוז מתקציבי הפרסום
לאינטרנט. המצב כמו שהוא היה לא יחזור לעולם. פעם הסיפוק היה עצום וההכנסה
אדירה, היום הסיפוק גדול וההכנסה קטנה במידה לא פרופורציונלית".
אדלר טוב לרגליים שלך
ראובן אדלר, אדלר חומסקי ורשבסקי, משקיע עם שותפו אייל
חומסקי בחברת הנדל"ן הבורסאית PMS, בקרן סאמיט, בכמה מיזמי סטארט-אפ, ולאחרונה,
בשותפות עם אייל קיציס, פתח את חברת Win - ייבוא של טרנדים ומותגים מתחום האופנה.
הטרנד העכשווי: כפכפים אווריריים בצבעים זרחניים.
- מה רמת המעורבות שלך בהשקעות הנוספות?
"בחלקן אני משקיע פיננסי בלבד, ובחלקן אני ממש עם יד על הדופק. אני משתתף במועצות
המנהלים של כולן ומעורב בפעילות היומיומית של כל אחת מההשקעות".
- זה לא בא על חשבון ההתעסקות בתחום הפרסום התובעני?
"לפעמים. בגלל זה מינינו שני סמנכ"לים חדשים וצעירים למשרד. הם אחראים על הפעילות
השוטפת, הם שותפים לדבר עברה, והם מובילים את העגלה".
- למה להתפזר?
"בתחום הפרסום קשה להתפתח לגובה. יש תקרת זכוכית שאי אפשר לעבור אותה. בכל
קטגוריה אפשר לקחת לקוח אחד. גם אם המשרד נמצא בכל הקטגוריות - אופנה, בנקאות,
סלולר, רכב וכיו"ב - בגלל מוגבלות השוק, זה עדיין לא מספיק. אם רוצים להתרחב
ולהתפתח מבחינה עסקית, חייבים להיכנס לחברות ולענפים אחרים".
למרות מוגבלות השוק נראה שאדלר הוא היחיד שלא מתרגש מתקציבי הפרסום שקטנו בשנים
האחרונות. "השנה היתה שנת מעבר. אני מאמין שהתקציבים יגדלו חזרה. הם חייבים
לגדול. הענף השתנה עקב כניסתן של מדיות חדשות, בייחוד האינטרנט - שנוגס חלק
גדול מתקציבי הפרסום. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של תהליך הסתגלות לתנאי שוק
חדשים. בתוך כמה שנים הכול יתאזן. הרווחיות בענף הפרסום תחזור לעצמה".
- מה עם נביאי הזעם שמהמרים שהאינטרנט ישתלט על 25 אחוז?
"זה חלק מהטבע היהודי להיות נביאי זעם".
באומן מאומן
"הפרסומאים האמריקאים אוהבים להשקיע באוספי אמנות; הפרסומאים האנגלים
בסוסי מרוץ. במה הפרסומאים הישראלים ישקיעו? או ששמים את הכסף בבנק או שקונים
דברים. הריבית שהבנקים נותנים מגוחכת, אז כל אחד מחפש, לפי ההעדפות שלו, איפה
הכי כדאי לו לשים את הכסף", מסביר יורם באומן, מבעלי משרד הפרסום באומן בר
ריבנאי, שנכנס בחודש שעבר כשותף במותג העיצוב טולמנס ומשקיע בנדל"ן בתאילנד,
בארצות הברית ובספרד.
באומן משתדל להאמין שהמיתון שמאפיין את ענף הפרסום הוא זמני. "תעשיית הפרסום
בארץ, כמו תעשיית הפרסום הבינלאומית, נמצאת עכשיו בעיצומה של התרחבות. משרדי
הפרסום מנסים להדביק את הפער, ולכן מתפזרים. מדובר בתהליך שדורש השקעה מסיבית
של זמן וכסף".
- אתה מעריך שאחרי תקופת ההסתגלות תעשיית הפרסום הישראלית תצליח לשחזר את רגעי
השיא של שנות התשעים העליזות?
"לצערי, היום ישראל, בשל מצבה הפוליטי, היא אחד המקומות הפחות אטרקטיביים לחברות
פרסום בינלאומיות. חוסר היציבות בכל התחומים מרתיע משקיעים ממדינות אחרות.
עובדה שגם החברות הישראליות המובילות, כמו טבע, שטראוס עלית, קסטרו, מעדיפות
להשקיע מחוץ לישראל. מדינת ישראל היא בגודל של עיר קטנה בארצות הברית ועיר
בינונית ברוסיה. לא מפתיע שמשקיעים בוחרים להשקיע מעבר לים. להיות תלוי בשוק
הישראלי זה בלתי אפשרי".
- למה להשקיע ברשת חנויות רהיטים?
"קודם כול, מדובר בתחום שצובר תאוצה בשנים האחרונות. יש תהליך מהותי של שיפור
הדיור ותנאי המחיה. תחום העיצוב מדבר ללבי באופן אישי. והכי חשוב, אני מאוד
מאמין בשותפים שלי".
- מה דעתך על השקעה במסעדה או ברשת בתי קפה?
"באופן אישי, התחום הקולינרי פחות מעניין אותי כמקום להשקעה. אבל בוא נגיד
שאם היתה נופלת בחלקי האפשרות להיכנס כשותף עם האחים ירזין במסעדה - כמו שנפלה
בחלקו של פוגל מסעדת מוזס - בטוח שהייתי הולך על זה. השיקולים הם קודם כול
כמה כסף אני יכול להרוויח, פחות כמה אני מתחבר להשקעה באופן אישי".
זרמון והחזון
אילון זרמון, מבעלי משרד הפרסום זרמון גולדמן, בכלל לא מבין על
מה המהומה. מבחינתו, עולם הפרסום במגמת עלייה מתמדת. "עולם הפרסום סקסי, דינמי,
יצירתי ומצליח מאי פעם", הוא אומר. "תעשיית הפרסום בארץ בשגשוג".
- בחודשים האחרונים געשה תעשיית הפרסום בעקבות החלטת הרשות השנייה לנסות לשפוך
אור על עמלות היתר. בעלי המשרדים הגדולים התנדבו לפתוח את ספריהם בפני דרור
שטרום, שנשכר לטפל בעניין, ולהוכיח שהענף נמצא במשבר.
"ככל שהכלכלה גדלה, גדל גם הצורך בדיאלוג תקשורתי. כל עוד התחרות על לבו של
הצרכן נמשכת, עולם הפרסום ימשיך לשגשג. בהנחה שלא יקום כאן משטר דיקטטורי,
כמובן. אנשי פרסום הם אנשי עסקים לכל דבר, ורק טבעי לרצות לפזר השקעות ונכסים.
למה את לא שואלת את נוחי דנקנר למה הוא משקיע בעשרות חברות במשק?"
- נוחי דנקנר יושב בראש חברת אחזקות. הוא לא אמור לספק ללקוחותיו שירות שוטף
תמורת תשלום חודשי גבוה.
"ללקוחות עדיף שהפרסומאי שלהם יהיה מושקע בענפים נוספים. זה מעניק לו כוח והבנה
של השוק. פותח את המחשבה לכיוונים אחרים".
- סביר להניח שהלקוח יעדיף פרסומאי שמתרכז בפרסום, ולא מישהו שיהיה עסוק בלמכור
את המניות שלו כשמתחילה מתקפה.
"אם ליבת העסקים של הפרסומאי היא לא פרסום הוא לא יהיה פרסומאי טוב".
- ואולי אתם רוצים לעשות גם דברים אחרים כי פרסום נחשב למקצוע בעייתי בעקבות
הצלחת ספרים כמו "נו לוגו" והתחזקות של תנועות שמתנגדות לפרסום ומציגות אותו
כמדיום מניפולטיבי?
"ארגוני האנטי גלובליזציה למיניהם בכלל לא מתנגדים לפרסום. נהפוך הוא. הם מאמינים
באותו קו - טיפוח האינדיבידואל".
- תסביר.
"אולי יש עדרים שנמשכים אחרי ססמאות שהם לא מבינים, אבל ארגוני האנטי גלובליזציה
אומרים: 'תנו לגופים קטנים להתפתח'. להגיד 'די לפרסום' זה כמו להגיד 'די לחברות
הקטנות'. בתעשיית הטבק, למשל, את החוקים שאוסרים פרסום של סיגריות יזמו חברות
הטבק הגדולות. הפרסום יכול להוביל לגדילת החברות הקטנות על חשבון הגדולות".
למרות תמיכתו הנלהבת של זרמון בפיזור סיכונים, ההשקעה היחידה שלו מחוץ לענף
מסתכמת בתיק מניות. בעבר השקיע במגזין הלילה "אקסטרה לארג'" (שחולק חינם בתל
אביב רבתי במשך חמש שנים ונמכר לבסוף לקבוצת סיגלר, שלא המשיכה בהפצתו) - השקעה
שלא הוכיחה את עצמה כאפיק רווחי במונחים כלכליים.
"עם 'אקסטרה' החשיבה בכלל היתה במונחים מחקריים", הוא מנמק. "רצינו להבין לעומק
קהל נוסף. לנסות ולפענח מה מניע את אנשי הלילה, אנשי המסיבות. לא הרווחנו כסף
אבל הרווחנו ערכים פסיכולוגיים מחקריים שלא יסולאו בפז. ראינו ב'אקסטרה' כלי
מחקר בלבד ולא עסק אמיתי".
- איזה תחום כן קורץ לך כעסק אמיתי?
"אישית אני נמשך לחיבור בין נדל"ן לקמעונאות. אין נדל"ן טוב בלי קמעונאות טובה,
ולהפך. זה פשוט זועק שיעשו עם זה משהו".
- אז למה אתה מחכה?
"מה בוער? אני עדיין קם בבוקר נלהב, מאושר ומאוהב בעבודה שלי".
פרידן בלי פאסון
"נראה כאילו הפרסומאים עושים כל כך הרבה כסף, שהם כבר לא יודעים
מה לעשות איתו אז הם מפזרים אותו בין כמה אפיקי השקעה. זו שטות. הרווחיות בענף
הפרסום מתקרבת לאפס ולא עומדת בשום סטנדרט של עסק כלכלי. רווח נקי של שניים-שלושה
אחוזים בשנה זה בדיחה", מוחה אודי פרידן, מבעלי משרד הפרסום ראובני פרידן.
"המצב רק ילך ויחמיר. הענף במשבר פיננסי. הפרסומאים שמשקיעים מחוץ לענף הם
פרסומאים שהצליחו לחסוך כסף ב-20 שנות עבודה או שבאו עם כסף מהבית והבינו שזה
נגמר: בפרסום אין - וכנראה גם לא יהיה - רווח משמעותי. כל מי שאומר אחרת מנסה
לשמור על פאסון. אולי רק הפרסומאים שמקורבים לשלטון הצליחו לקבל תקציבים שמנים".
- אז למה אתה לא עוזב את הענף, או לפחות משקיע במקומות אחרים, ליתר ביטחון?
"כי אני לא מבין בכפכפים ואני לא מבין בטורטיות. אני מבין בתקשורת. זה מה שאני
יודע וזה מה שאני אוהב לעשות. אני לא מאמין בהעברת רווחים ממקום שאתה מבין
בו למקום שאתה לא מבין. אני משקיע רק בתעשייה".
לדבריו של פרידן, בתקופה זו הוא וראובני שוקלים להיכנס כשותפים באחת החברות
שמייצג משרד הפרסום שלהם, "אבל עדיין, אם וכאשר, המעורבות שלנו בפעילות החברה
תתרכז רק בתחומים שאנחנו מבינים בהם".
שקד מאושר
ספי שקד, מבעלי משרד הפרסום הצעיר ענבר מרחב שקד, דווקא מבסוט מהמגמה.
"אני חושב שזה נפלא שהדור הוותיק של עולם הפרסום יודע לפנות את מקומו ולזוז
הצידה. מדובר באנשים שהיו פרסומאים בתקופה שהרוויחו המון כסף, כשהתחום היה
פרוץ ופתוח. נכון שהרווחיות נשחקה, אבל היא עדיין קיימת. אפשר להרוויח יפה
מאוד בעולם הפרסום.
"עוגת הפרסום והתקציבים היום נראים לנו לגמרי סבירים. לוותיקים השחיקה ברווחיות
כואבת, אז הם מקצצים במשכורות של העובדים. כשסמנכ"ל שיווק רוצה להיפגש עם אחד
הפרסומאים שמרואיינים לכתבה הזאת, זה לוקח לפחות שלושה ימים, כי הם עסוקים
בהשקעות הרווחיות יותר שלהם.
"בתכלס, מי שמנהל את משרדי הפרסום - אסטרטגית וקריאייטיבית - הם חבר'ה צעירים
בני 30 פלוס. בדרך לפגישה עם הלקוח מעדכנים את הבעלים על מה הפגישה. אני בעד.
ככל שאלה יתעשרו, לנו יהיו יותר לקוחות".
כתבות
ני"ע
