חמוץ מתוק

ישראלים רבים רואים היום בסין הזדמנות עסקית נדירה - שוק ענק של יותר ממיליארד תושבים, שרק מחכים לצרוך מוצרים מהמערב. אבל לפני שנכנסים לעסקים מלאי הזדמנויות, צריך לעשות מחקר שוק, כי הסינים, כמובן, שונים מאוד מהישראלים. לדוגמה: "ישראלים אוהבים לאכול מלוח וסינים אוהבים מתוק". כך לפחות טוען האזרח הסיני האופנתי ביותר היום הישראל, באוצ'י צ'ן, ילד בן 8 שובה לב, שמככב בסרט הישראלי המתוק ביותר שתראו השנה - "נודל", של איילת מנחמי.

"נודל", שעולה בסוף השבוע, מספר על ילד סיני (באוצ'י), שאימו, עובדת זרה העוסקת בניקיון בארץ, עוזבת אותו בדירתה של מירי (מילי אביטל), אחת המעבידות שלה, ולא חוזרת. לאורך הסרט מירי ואחותה גילה (ענת וקסמן) מנסות להבין מיהו הילד הזה שלא מדבר מילה עברית, ומה לכל הרוחות הן אמורות לעשות איתו עכשיו.

באוצ'י נבחר מבין כ-2000 ילדים סינים, שנבחנו לתפקיד. לפני שנחת בארץ לצילומי "נודל", הספיק להשתתף במספר פרסומות ודרמות טלוויזיה בארץ מולדתו. השבוע, באוצ'י חזר לביקור בישראל לקראת יציאת הסרט והוא מדבר על ההבדלים בין סינים לישראלים: "ישראלים מברכים אחד את השני לשלום גם אם אינם מכירים", מופתע באצ'י. כשאתה חי במדינה עם יותר מ-1.3 מיליארד תושבים, הדברים נראים, כנראה, קצת אחרת ויש גבול לנחמדות. "נראה שלישראלים יש יותר זמן פנוי", מוסיף באוצ'י, שאת רוב זמן הצילומים בילה בתל-אביב. "באמצע היום רואים אנשים יושבים בבית קפה, הולכים לחוף הים ומוציאים את הכלב לטיול. בסין זה לא קורה. הסינים כל הזמן ממהרים. אפילו את ארוחת הבוקר הם אוכלים תוך כדי הליכה לעבודה. בסין, אנשים חוצים את הכביש איפה שרוצים ולא מכבדים את כללי התנועה, בישראל זה לא כך".

למרות שאנחנו נתפסים כבלתי אדיבים וחסרי מנוחה, לפי באוצ'י, אנחנו דווקא הרבה יותר מנומסים מהסינים: "הישראלים אומרים תודה בכל מצב, אפילו הורים אומרים תודה לילדים שלהם. בסין אף הורה לא יאמר לילדו תודה". כן, באוצ'י גילה את המדינה שבה הילדים קובעים את החוקים ואומרים למבוגרים מה מותר ומה אסור.

" יש דברים דומים בין הישראלים לסינים?

"כן, ישראלים וסינים אוהבים לגדל פרחים. גם סינים וגם ישראלים אוהבים ילדים קטנים. ישראלים וסינים נורא אוהבים לנסוע במוניות. והכי בולט זה שסינים אוהבים לעשות שמח והמון רעש, וגם ישראלים אוהבים רעש".

"נודל" משתייך לאחת התופעות החדשות בקולנוע הישראלי: הבאת שחקנים מחו"ל לככב בסרטים שלנו. באמצעות שחקן זר שמגלם דמות של זר שמגיע לארץ, היוצרים מביטים על ישראל מבחוץ ומנסים לשאול מי אנחנו, מה זה "ישראליות".

בסרט "ללכת על המים", ליאור אשכנזי לקח תייר גרמני (קנוט ברגר) לטיול בישראל וכך גילה את הצד הרגיש שלו. ב-"אזור חופשי", נטלי פורטמן גילתה את הישראליות באמצעות דמותה של חנה לסלאו. בקרוב נוכל לראות על המסכים את ז'ולייט בינוש מגלה ישראל במשבר בסרט "התנתקות" של עמוס גיתאי לצידו של לירון לבו. ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ג'יימס (השחקן הדרום אפריקני סיאבונגה שיבה) מגיע לארץ תמים ומלא רוחניות ועובר תהליך חינוך אינטנסיבי עד שהופך לישראלי ממוצע, שאינו מסוגל להיפרד מהסלולרי שלו ומהסיסמה "אני לא פראייר". אפילו ב"אדמה משוגעת", חברי הקיבוץ זוכים למבט מבחוץ באמצעות דמותו של השחקן הבלגי אנרי גרסן, שבורח מהר כשרואה מה הולך פה.

במקרה של "נודל" הסיפור קצת שונה. הילד הקטן בסרט מגלה, שישראלים רבים מתים במלחמות ומשאירים מאחור אנשים שבורים וכואבים. הוא מגלה שלמי שאינו יהודי קשה להסתדר כאן, ומגלה גם שכשישראלים שמים לעצמם מטרה, הם לא עוצרים עד שמשיגים אותה.

בסרטים כמו בסרטים, אבל במציאות, הדבר הראשון שבאוצ'י גילה זה את תלתליה הפרועים מדי לטעמו של מילי אביטל. "הוא התעקש לקחת מסרק ולהחליק אותם", מספרת הבמאית איילת מנחמי.

בהתחלה מנחמי הסתייגה מהבחירה בבאוצ'י. "למרות שהוא מקסים, הוא נראה לי ילד מאושר ושבע מדי כדי לגלם תפקיד של ילד נטוש. זה היה אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בתהליך הבימוי - פתיחות, ויתור על רעיונות מקובעים מראש, כי שום דבר לא כמו שהוא נראה". בסופו של דבר באוצ'י כבש את מנחמי, ועד היום הם בקשר, בעיקר באמצעות האינטרנט.

למנחמי ("עורבים", "אבא גנוב 3", "סיפורי תל אביב"), זה סרטה העלילתי הראשון מזה 14 שנה. את התסריט כתבה יחד עם שמי זרחין ("אביבה אהובתי"). "לפני הרבה שנים נסעתי לאסיה לזמן בלתי מוגבל. התחנה הראשונה הייתה סין. נדדתי בה ארבעה חודשים, משנגחאי עד דרך המשי, ברכבות, אוטובוסים, עגלות וברגל, ולאורך כל המסע הזה לא הבנתי אף מילה. ועדיין, למרות חוויות בלתי נשכחות של זרות עמוקה וחוסר תקשורת, ואולי בזכותן, הארץ המדהימה הזאת הותירה בליבי חותם בל יימחה ולא יוצאת לי מהראש".

את דמותה של מילי אביטל בנתה בהשראת חברה שלה: "לפני שמונה שנים התקשרה אלי אישה שלא הכרתי בשם אתי, ובקול צרוד מסיגריות הכריזה שהיא חייבת לדבר איתי - אחרי שראתה אותי בטלוויזיה וסיפרתי שם על מדיטציית ויפאסנה ששינתה את חיי. היא רצתה לשמוע עוד. התחלנו לדבר והפכנו לחברות.

"סיפור חייה הדהים אותי: דיילת בכירה באל-על, פעמיים אלמנת מלחמה. איבדה את בן זוגה הראשון במלחמת ששת הימים, בתעלה, ואת השני במלחמת יום כיפור, ברמת הגולן. ממנה למדתי על שכול: יצור חמקמק, שמשחק בתופסת שקטה עם בעליו כל החיים, יותר נסתר מאשר נראה לעין, יותר מודחק מאשר מורגש.

"אבל אתי ניחנה גם בכוח חיים אדיר, ברגישות עצומה לסובבים אותה, ולכן, עם כל המכות שהנחיתה עליה המציאות, היא מהווה דוגמה מהלכת לאופטימיות וליכולתו של אדם לעזור לעצמו דרך עזרה לאחרים".

" הבנתי, שרק מהעלילות שעברתם בזמן הצילומים, אפשר היה לעשות סרט.

"הצילומים הם תמיד סוג של נס. ופה נזקקנו לנס כפול ומכופל. מטוסים, שדות תעופה, ילד, כלב, וצילומים בסין, הארץ הכי פחות ודאית ובלתי צפויה בעולם - כל אלה יצרו שיקוי קטלני שיכול להרוג בקלות כל מפיק.

"הסרט, שתוכנן להיות קו-פרודוקציה ישראלית סינית רשמית, הפך ברגע האחרון להפקת קומנדו לא רשמית. בקור המקפיא של בייגי'ן, עם צוות סיני ושפע סיטואציות הזויות, התרוצצנו בין אתרי צילום בלי לדעת מה יקרה ברגע הבא. בכל פעם שהכול היה מסתדר באורח פלאי, נופפנו לעצמנו במונח שטבענו, שהיה אמור להסביר את הנס הזה - "Noodle Magic". ואז היינו מפליגים אל המכשול הבא".