מומלצים

מדהים לגלות עד כמה הרשימות שכתב אריה כספי בשנות ה-80 וה-90 תקפות גם היום, חדות אבחנה, בהירות מחשבה. כספי, עיתונאי ב"כותרת ראשית" וב"הארץ", היה לאורך כל הקריירה שלו הסמן השמאלי, הסוציאל-דמוקרטי, גם במעוזי ימין כלכלי ניאו-ליברלי שבהם כתב. כנושא הדגל של מדיניות הרווחה הוא רכש לעצמו קהל קוראים נאמן, שמתגעגע גם היום לפרשנויות, לניתוחים, לפשטות שבה ניסח את מאבק הכוחות של הכלכלה הישראלית. "הכרטיס הצהוב שהוציא למדיניות ישראל הפך בינתיים לכרטיס אדום", כותב עליו נחום ברנע, שהיה עורכו ב"כותרת ראשית".

בספר מכונסים גם רשימות על מערכת הבריאות (כספי עצמו היה חולה שנים רבות), רשימות פוליטיות, קטעי זיכרונות והגיגים על שואה, חברות, מוסר, הורים קשישים.

ההפתעה היא הסיפור הקצר שחותם את הספר. סיפור קצר - כתוב מפי אישה - של פרידה. המספרת, פתולוגית בעלת שם עולמי, חולה בסרטן ונפרדת מאהוביה. "הרפואה עוסקת בניסיון להבין את המחלות", אומרת בת דמותו של המחבר, "הרבה יותר חשוב להבין את מנגנון החיים". ונדמה שכספי, בחייו, הבין משהו, והשכיל לפזר את ההבנה הזאת סביבו.

"אורלנדו", וירג'יניה וולף

"פן הוצאה לאור", 262 עמ'

הנה מאורע משמח: הוצאת "פן" בחרה להוציא לאור מחדש את כל ספריה של וירג'יניה וולף, בתרגומים חדשים, ובחרה לפתוח ב"אורלנדו". אורלנדו היפה, אורלנדו הפוחז, אורלנדו המתייסר, אורלנדו שכל רואיו נופלים שבי בקסמו והביוגרף שלו - זה התפקיד שלקחה על עצמה וולף - מאוהב בו. אורלנדו שהוא בעצם היא, שקופצת בין המאות, מחצרה (ומיטתה) של המלכה אליזבת, ועד למאה העשרים, שבויה באהבתה לספרות.

לצד "חדר משלך", זהו אולי הספר היותר פמיניסטי של ראשונת הסופרות המוכרות כפמיניסטיות בהיסטוריה. וולף, שביססה את דמותו של אורלנדו על אהובתה ויטה סקוויל וסט, גם היא משוררת וסופרת (ואף הקדישה לה את הספר), עוסקת לכל אורך ה"ביוגרפיה" בשאלות של מיניות ומגדר, ובתפקידה של האישה בתרבות ובחיים. "מכיוון ש(אורלנדו) היא אישה... יש לשער שעד מהרה תוותר על העמדת הפנים שהיא כותבת וחושבת ותתחיל לחשוב על שומר היער (וכל עוד היא חושבת על גבר, איש אינו מתנגד לכך שאישה תחשוב)" - כך כותבת וולף, בתערובת של זעם טבול בהומור. זה ספר חכם ועוקצני ומצחיק, והתרגום החדש (של שרון פרמינגר) בא בעיתו.