זה שיר אהבה פשוט, פשוט שיר אהבה

קחו למשל את "יצאנו אט" (מלים: חיים חפר, לחן: דוד זהבי), שיר פרידה מאהובה נאה ("ואת היית יפה כשתי עינייך, עת הדמעות היו בן עצורות"), שיר של לוחם היוצא למלחמה ("ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב"). או את "הוא לא ידע את שמה" (מלים של חיים חפר, ולחן של סשה ארגוב). הייתה לה צמה, לנערה העברית היפהפייה, אבל "הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא", וכשהלך בלי שוב היא נותרה חיוורת ו"זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה". עצוב.

ים של דמעות

גם ב"אל נא תאמר לי שלום" (מלים ולחן: טולי רביב): "צחוק בעיניים דומעות...אש ושלהבת בלבב בוער, כי הפרידה עצובה", האהובה מבקשת: "אל נא תאמר לי שלום/ אמור רק להתראות/ כי מלחמה היא חלום/ טבול בים של דמעות". המונח "ים של דמעות" עוד ישוב ויופיע בזמר העברי, מאוחר יותר.

וזה ממשיך הלאה. גם ב"מה אומרות עינייך" (מלים: יצחק שנהר, לחן: מרדכי זעירא) תוהה החייל הקרבי: "בוקר עת יאור/ ואשוב מלחום/ האמצא עדיין זכר לחלום?" וכך גם ב"סתיו בחלונות" היפהפה והקודר של יפה ירקוני (מלים ולחן: אמיתי נאמן): "ולפתע נותרתי לבד/ כי הלכת ומאום לא אמרת/ עוד חיכיתי לשווא/ בלילות ארוכים/ אך אתה מעולם לא חזרת".

ולפעמים דווקא האהובה היא זו שמתה. כמו ב"מגדלור" (מלים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי), ששושנה דמארי הפכה לקלאסיקה מצוטטת לבלי די (כולל מערכון נפלא של "החמישיה הקאמרית"). ב"מגדלור" הוא המלח שיוצא אל הים וחומק עם שחר, והיא זאת שאומרת לו "הישאר, כי לא אוכל יותר!" - אבל הוא הולך שוב אל הים, וכשהוא חוזר היא מתה. "הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים, ולבה כגוש פחם שחור/ ורק אז בלאט גילו לו השחפים/ כי לבה היה לו מגדלור". 30 שנה אחרי כן יכתוב יאיר לפיד את "שיר אהובת הספן" לריטה, שבו הספן הוא זה שמת והאהובה נשארת.

או "אנו ניפגש", שכתב ושר ישראל יצחקי: "צער פרידה בלב/ עת לומר לך שלום/ ולחייך תוך כאב/ אנו ניפגש אף אם יפרידו מרחקים". לפחות כאן יש אופטימיות זהירה. "כי לי אותם יעד גורלי לעד, ונהיה מאושרים".

הבלדה של יהודה עמיחי

באותן שנים כתב יהודה עמיחי את אחד משירי האהבה-פרידה הגדולים ביותר שהולחנו כאן. "בלדה על השער הארוך והשער הקצר" נכלל בספר "שירים 1948-1962" והוא היה ונשאר אחד משיאיו של עמיחי ככותב של שירה מודרנית.

פרידה בלתי נמנעת בין נער לבין נערה בגלל הגיוס לצבא, 20 שנה לפני המחזמר "שיער", בטרם הפך השיער הארוך לסמל של דור שלם.

הנערה נשארת כשהייתה, המרחק ביניהם נפער והנער הופך לחייל ונאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. מוני אמריליו הלביש את הלחן המרגש על המלים של עמיחי והדודאים היו אלה שהקליטו אותו בשני קולות, עם חליל ברקע.

יותר ארוטיקה, פחות פטריוטיות

בקפיצה נחשונית אל זמננו אנו. שנות ה-90, המאה ה-21. שירי האהבה הגדולים הם ישירים, גופניים, לא פוחדים להיות ארוטיים ונטולי כל שמץ לאומיות ופטריוטיזם מגויס.

"יקירתי" של אסף אמדורסקי, למשל, הופך את מעשה האהבה לשירה צרופה: "בקרוב את/ תדברי אלי שוב/ וגופי ירגיש את חומך/ ואת נשימותייך". גם כשהאהבה סבוכה ומבלבלת, עדיין הגבר השר מדויק וחזק: "לעתים את לא קולטת שאני איתך/ ואין אחרת/ בכל יום שעובר אני אוהב אותך יותר" (ג'וני שועלי). וגם ערן צור, שברבים משיריו האהבה היא על גבול הפרברטיות, כותב ושר באופן ישיר ומדויק ב"פרפרי תעתוע": "עכשיו תשמעי את/ איך שאצעק/ אני אוהב אותך".

המלים החשופות "אני אוהב אותך", פשוטות וקולעות גם אצל מיכה שטרית, ממשוררי האהבה הגדולים של הזמן החדש. "אני אוהב אותך/ למרות שאני אוהב אותי/ אני פותר את בדידותך, ואת את בדידותי/ אני אוהב אותך/ ואם תראי לי את שלך, אני אראה לך את שלי".

גופני ואצילי הוא גם שלום חנוך, שמי כמוהו יודע לכתוב נפלא על אהבה לאישה ועל אהבה לילדה ("מאיה"). חנוך כותב ב"לאט לאט" את המלים המפורשות: "מגע כזה לא יתואר/ אף פעם לא הכרתי בעבר/ את מתקרבת אלי לאט לאט/ את נמסה בין ידי לאט לאט/ את תגלי מי אני לאט לאט/ את תגלי לי מי את לאט לאט".

גם נשים כותבות אחרת. אתי אנקרי ("קח אותי כך") שרה: "קח אותי אליך/ חבק אותי חזק/ קח אותי אליך/ אין לי כוח למשחק/ קח אותי אליך/ לטף אותי לישון/ קח אותי כך".

סיון שביט, ב"נשקי אותי", כותבת על גבר שנוסע איתה במכונית, עם סיגריה בפה ורדיו פתוח, שר לה שיר אהבה, ואומר לה: "נשקי אותי חזק/ נשקי עד שיכאב/ והשמש לא תשקע/ את אחת ויחידה/ אהובתי המופלאה/ ואני אוהב אותך".

הוא והיא, והוא

ואם פעם כששרו בעברית על אהבה, היא הייתה כמובן לגמרי הטרוסקסואלית, והארוטיקה המרבית התבטאה בהליכה במשעול בלב שדות של זוג הפוסע לבדו וידה בתוך ידו, אז הדור החדש כבר לא עוצר שם.

עם קום המדינה איש לא היה מעז לשיר כמו מאיר בנאי (ב"השמש עוזבת") משפט כמו: "בים להיות איתך/ ללקק מגופך את המלח/ עינייך יפות יפות/ אני מבקש רק לתת לך". עשר שנים קודם לכן כתב אפרים שמיר ב"הרבה יותר מסתם אחת" את המשפט "אני נותן לך בגאוותי לשחק/ ואת זיעת הסוסים ממך מוכן ללקק".

אבל ברור שאף לא אחד היה מעלה בדעתו לכתוב ולשיר כמו עברי לידר ב"זאת תמיד אהבה": "הוא פשוט מאוד מוצא חן בעיני", שיר שבסופו של דבר עוסק לא רק בהומוסקסואליות אלא, רחמנא ליצלן, בשלישיה. שני גברים ואישה. הוא, והיא, והוא: "זה יפני או סיני אני תמיד מתבלבל/ זה חשוב לי אחרת לא הייתי שואל/ הוא פשוט כל כך מוצא חן בעיני/ שרציתי לדעת איך כדאי להתחיל לדבר/

את יודעת שפות, אז תיגשי/ המשולש הזה מנסה להיות אמיתי ..."..

וכמובן שאף אישה לא הייתה שרה לאישה "בואי אל תוך הפלא/ שם את שלי/ בואי אלי/ פה בין ידי/ בתוך עיני/ את כל חיי/ בואי" (בואי אלי, קורין אלאל).

השפעה מהשנסוניירים

היסטורית, השינוי חל עם כניסתם למגרש של הכותבים שהושפעו מהשנסוניירים הצרפתים. יעקב שבתאי תרגם את "הגבירה בחום" של מוסטקי (ששרו יוסי בנאי ואילנה רובינא) ובו תואר במפורש מעשה האהבה הגדול ("ותהיה לי לעיר מקלט במיטתך").

לא עוד הסתפקות בפרידות, בשקיעות וברוחות של סתיו, אלא גוף נוגע בגוף. צרויה להב לא הייתה מגיעה ל"דרך המשי" הארוטי שלה בלי אלה שסללו את הדרך 20 שנה קודם.

בין השירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים שלפני קום המדינה ("אילאיל" של שאול טשרניחובסקי, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק) לבין משוררי-זמרי התקופה הנוכחית, נכתבו בארץ שירי אהבה דגולים שנוצרו על-ידי משוררים עברים, שכתבו בשפה גבוהה ובשלל דימויי גוף, אור וצבע על הרגש הנותן את הטעם לחיים.

כך יהודה עמיחי עם "באהבתנו", ששרה יהודית רביץ, ("באהבתנו גוף הפך מקום"), וכך לאה גולדברג ("בואי כלה" של אחינועם ניני): "קרבתך וקרבת הים גזלו את שנתי/ נשמת אפך נשבה מן הים ותחדור מלוחה אל ביתי", וכך כמובן אברהם חלפי שחתום על "עטור מצחך זהב שחור", הקלאסיקה הגדולה של אריק איינשטיין ויוני רכטר - ובין שירי האהבה הגדולים ביותר שנכתבו וזומרו אי פעם בשפתנו.