שער יפו

אחרי שנים של הזנחה, האחות החורגת של תל אביב יוצאת מהקיפאון. עם עשרות פרויקטים חדשים, בתי יוקרה במחירים שלא היו מביישים את מגדלי אקירוב, ונהירה של זוגות צעירים, זיכרון מהומות אוקטובר 2000 כמעט ונשכח. אז למה יש הרגשה שמדובר בחבית נפץ יהודית-ערבית שמאיימת לשוב ולהתפרץ? > נועם דביר

בין פריקת ארגז אחד למשנהו מתפנה רותי שץ, 34, לשיחה קצרה. היא ובעלה, עדי ברש, 37, בעלי חברת הפקה לסרטים דוקומנטריים, עברו מתל אביב ליפו לפני כמה שנים בשכירות, ולאחרונה מיסדו את הקשר עם העיר. "חיפשנו המון זמן דירה ביפו", היא אומרת, "אבל רצינו מקום שנתאהב בו. בסוף מצאנו נכס ברחובות הצפוניים של שכונת עג'מי - והחלטנו לקנות. בחיים לא חשבתי שאעזוב את תל אביב, אבל כשהגענו ליפו, פשוט התמכרתי".

נוח לך לגדל כאן ילדים?

"יש לי שני ילדים, אחד בן 3, שני בן עשרה חודשים, ואין ספק שזה קצת מבודד בשבילם. הם הולכים לגן בנווה צדק כי עוד לא מצאתי כאן בשבילם מסגרת פרטית שאני שלמה איתה. לא כיף ללכת פה בלילה, ואין נגישות להרבה דברים כמו בתי קפה, אבל יש פה המון דברים אותנטיים שאין בתל אביב".

כמו מה?

"הים, שהוא פרוע יותר, והדייגים. יש תחושה שהאוויר פה נקי יותר, שיותר אמיתי".

ומה עם השכנים?

"זה לא מושלם, ואני יודעת שיש פערים חברתיים, הבדלי מעמדות ומתחים. מצד אחד יש את האנשים בעג'מי שחיים בחוסר, ומצד שני ישנם האנשים המאוד עשירים שמתגוררים בטירות. לפעמים מרגישים את התסכול, בעיקר אצל הצעירים. פעם חשבתי שלגור ביפו זה כמו להיות מתנחל, אבל זה לא המצב. הרבה מהערבים בעג'מי מאוד מרוצים ממה שקורה. מפתחים להם את השכונה, והם נראים לי רגועים הרבה יותר".

בפינה אחרת של העיר, במתחם דנטה הסמוך לקמפוס החדש של מכללת תל אביב, מתגורר איתן עדן, 47, עם אשתו ורד, 41, ושתי בנותיו (9 ו-4). עדן, אדריכל נוף, שמתכנן כיום גם את הפיתוח הסביבתי של נמל יפו המתחדש, לא משוכנע שיפו מתאימה לכל אחד. "יש התעניינות מחודשת אחרי שנרגעו הרוחות מהאינתיפאדה, ויפו עולה מאוד כשהמצב טוב", הוא אומר. "אבל כשיש בעיות ההתעניינות נופלת חזק. זאת אומרת שיפו מאוד צמודה לפוליטיקה בגלל המורכבות שלה. זאת עיר מאוד גדולה, עם הרבה אוכלוסיות שונות, וגם הרבה עוני. כל המשפחות החדשות שעוברות לכאן נכנסות למציאות מסוימת - אין פה בועה כמו בתל אביב. זאת עיר קצה: היאפים שעוברים לכאן צריכים להתמודד עם מציאות אחרת לגמרי מצפון תל אביב או מרעננה. יש ליפו המון יתרונות: הים, האוכל, הגיוון התרבותי, הרבה צבע. אבל מצד שני, בכל פינת רחוב אפשר לראות את הלכלוך, הזיהום והאלימות".

איפה השכנים הערבים שלך משתלבים בפיתוח?

"הפיתוח קודם כול גורם לעליית מחירי הקרקע והדירות - וזה טוב לכולם, גם ליהודים וגם לערבים - כולנו נהנים מאותו דם קפיטליסטי. אני מאוד ממליץ לבוא לפה, כי בסופו של דבר המצב ישתנה. אבל יש לי בעיה גדולה מאוד עם ערבים שמהגרים מחוץ לעיר, ויש לי גם בעיה גדולה עם האליטיסטים שקונים דירות במיליונים ולא מוציאים את האף לרחוב. הדוגמה הכי טובה לכך היא פרויקט 'אנדרומדה', שהוא ממש התנחלות סגורה ומסוגרת".

היי דרומה

כזו היא יפו. שתי משפחות יהודיות, והרבה יותר משתי דעות על החיים בה. המורכבות אמנם מעוררת רתיעה בקרב לא מעט דיירים פוטנציאליים, אבל באופן מפתיע, דווקא אותה מורכבות היא שמעוררת כל-כך הרבה אנשים להגיע לעיר שמתחילה היכן שתל אביב מסתיימת, וביותר ממובן אחד.

קשה להחמיץ את תנופת הבנייה בשכונת עג'מי, בכל רחוב מבשרים שלטים על בנייני יוקרה שהולכים ומוקמים, לנגד הבתים הוותיקים בשכונה, שמרביתם מתפוררים וזקוקים לשיפוץ, שלא לומר לשיקום. 500 צווי הפינוי שנשלחו בחודשים האחרונים לתושביה הערבים של השכונה בישרו להם כי הבום הנדל"ני, שכבר הכה בתל אביב, מגיע אליהם, וביתר שאת. מינהל מקרקעי ישראל החליט למכור את שארית המגרשים בשכונה ליזמים, והמיקום האטרקטיבי על שפת הים הפך לרועץ בעבורם. בהפגנה הגדולה ביותר (27.4.07) שהתקיימה בעיר מאז פרוץ מהומות אוקטובר 2000, קראו התושבים לרשויות להתעלם משיקולי הרווח, והזהירו מפני פיצוץ. "עושים טרנספר לאוכלוסייה שגרה כאן עשרות שנים כדי לייהד את השכונה", אומר פאדי שבייטה, מזכ"ל תנועת הנוער היהודית-ערבית "רעות-סדאקה", שנמנה עם מובילי המאבק בצווי הפנוי. "אף אחד לא 'אוסר' על הערבים לקנות פה דירות חדשות, אבל דירה חדשה עולה איזה מיליון דולר. אתה צריך לעשות חישוב כמה זמן ייקח לקנות פה דירה עם הבטחת הכנסה - אולי אלף שנה".

אבל הסיפור של עג'מי הוא רק פרק אחד מתוך התנופה הנדל"נית שעוברת על העיר - שהפכה לאחרונה לאלטרנטיבה אמיתית לעיר הגדולה והיקרה שבצפון. "יש לנו מדדים ברורים לבום נדל"ני ביפו - והמדד הכי חשוב הוא מחירי הקרקעות", אומר נמרוד פרי, מתווך מקומי. "בעג'מי, עתודת הקרקע הגדולה בעיר, עברנו בשנתיים האחרונות מרמה של 60 ו-80 אלף דולר ליחידת דיור, לרמה של 250 אלף ליחידה. מחיר הקרקע מבטא רבע ממחיר הדירה, ובאמת במכרזים האחרונים שהוציא מינהל מקרקעי ישראל למגרשים בשכונה, המחיר הסופי היה גבוה פי כמה ממחיר המינימום. זה מחזיר אותנו לרמות של לפני שמונה שנים, לפני מהומות אוקטובר".

למה זה?

"תל אביב הגיעה לרוויה בכל הקשור לנדל"ן, ויפו היא המקום שאליו תל אביב מתפתחת. לדעתי יש גם לגיטימציה של יפו בשיחות סלון של יום שישי. המחסום הפסיכולוגי מתחיל להיפרץ, וניתן לראות תופעה של אנשים שמחליטים לקנות נכס - קודם משכירים אותו במשך כמה שנים, ורק אז מחליטים אם לעבור לעיר. הסיבה השנייה היא כמובן הפעילות הנרחבת של העירייה. מסתכלים שם קדימה, לקראת 2009, אז יציינו את חגיגות ה-100 לתל אביב.

"במשך שנים התקדם הפיתוח התשתיתי של יפו לאט-לאט, אבל עכשיו ניתן להרגיש מאסה קריטית נקודתית. אנחנו, התושבים החדשים של יפו, גוררים את העירייה אחרינו, כי מכזאת כמות של אנשים כבר אי-אפשר להתעלם".

אפרופו "התושבים החדשים", פרי - שסבו היה האדריכל זאב רכטר, ואמו היא אחותו של האדריכל זוכה פרס ישראל, יעקב רכטר - עדיין מתגורר בצפון תל אביב. לבניין יוקרה בחלקה הדרומי של עג'מי הוא צפוי לעבור בתוך כמה חודשים. תושב ותיק ממנו בהרבה הוא אריה (אחי) שפר, שלפני עשרים שנה נדד מתל אביב והתאהב. בהתחלה התגורר עם אשתו בדירה בשדרות ירושלים, אך בהמשך רכשו בית מקסים במתחם הצדף. מהמשרד המהודר בחצר הבית הוא מוכר וקונה נכסים. "יש עלייה במכירות ובמחירים בכל הרמות", הוא אומר בהתלהבות יתר. "אבל אולי הכי בולטים הם המשקיעים - אפשר להגיד שהם בטירוף עולמות. קונים בלחץ. מה שהיה לקנות בתל אביב הסתיים. אנשים מגיעים ליפו, והתחרות גורמת להם להציע גבוה-גבוה".

"לא חוששים שהמהומות יחזרו"

עד 1948, הייתה יפו מרכז החיים הכלכליים והתרבותיים של פלסטינה, עם נמל שוקק, יותר מעשרה עיתונים יומיים, תיאטראות, בתי קפה, בתי מסחר מפותחים, וכמובן - מותג מנצח של תפוזים שהביאו לה תהילה בינלאומית. במלחמת העצמאות גורשו או ברחו מהעיר רוב מוחלט של התושבים, ומ-70 אלף תושבים נותרו בקושי 4,000. גם שכונת מנשיה הצפופה בצפון, שנשקה לנווה צדק, נהרסה כליל. השכונה נתפסה כמטרד ביטחוני, וגם חסמה את הנוף של תל אביב לים. הריסות הבתים פונו למדרון יפו, פעם מזבלה לא רשמית והיום פארק עירוני בהקמה.

תל אביב בלעה את יפו, ועל אף שהממשלה החליטה באוקטובר 1949 לקרוא לישות המוניציפלית החדשה "יפו-תל אביב" משום כבוד לקשישותה, נשתרש דווקא השם "תל אביב-יפו". עם קום המדינה הקרקעות בעיר סופחו והועברו למינהל מקרקעי ישראל. התושבים הערבים ששבו ליפו חזרו לבתיהם שלהם (שכבר היו רכוש המינהל), ולעתים פלשו לבתים נטושים. כך גם בעג'מי: חברת עמידר מונתה לנהל את הנכסים, והדיירים החדשים-ישנים שילמו דמי מפתח תמורת קורת גג.

עד לפני שנתיים-שלוש הביקוש ביפו היה חלש יחסית. מעבר להיותה עיר מעורבת ובה מוקדי פשע רציניים, היא סבלה משתי בעיות עיקריות: תופעות יומיומיות של פלישות, ובנייה בלתי חוקית. לעתים, מי שרכש מגרש היה צריך להשלים עם מצב שבו שילם בעבור 260 מ"ר, אבל בפועל השכן מחזיק 30 מ"ר מתוך זה - שטח שלא יוחזר לרוכש לעולם. אם לא די בכך, בעבר נקבעו מחירי פיתוח גבוהים מאוד, בסביבות 20 אלף דולר ליחידת דיור ואפילו יותר, וזאת משום ההזנחה ארוכת השנים בפיתוח תשתיות עירוניות.

בחצי הראשון של השנה ירד שיעור מקרי הפשיעה ב-20%, עם דגש על הסדר הציבורי; מספר עבירות הרכוש הכולל פריצות לדירות פחת ב-25%, ואילו בפריצות למכוניות חלה ירידה של 38%. במקביל עלה מספר העסקות הממוצע בעיר בשנים 2006-2007 והוא עומד על 350 עסקות בשנה, לפי נתוני החטיבה הכלכלית של מכון גיאוקרטוגרפיה. "ב-2004-2005 היו 290 עסקות בשנה, ב-2003-2001 היו 200 עסקות בשנה, וב-1995-2000 היו 150 עסקות בשנה", אומרת ד"ר רינה דגני, מתכננת ערים שמתמחה במודלים כלכליים של נדל"ן ומנכ"לית המכון.

לפריחתה המחודשת של יפו שני אחראיים מרכזיים: העירייה והיזמים. את הפעולות של העירייה בעיר מנהלת המשלמה ליפו, כאשר גולת הכותרת בפעילותה היא שיפוץ נמל יפו הישן והפיכתו למתחם בילויים, ושיקום המדרון המפריד בין עג'מי לחוף הים. "מעולם לא הייתה השקעה עירונית כל-כך רחבה ביפו", מעיד גלעד פלד, מנכ"ל המשלמה ליפו. "אנחנו רואים את ההתעוררות הנדל"נית בעיר, אבל אנחנו לא מסתכלים על עצמנו כשחקן מרכזי. בהחלט מעניין אותנו מספר התחלות הבנייה, אבל אם הפיתוח של יפו היה יכול להתרחש בלי התייקרות בנדל"ן, אז זה היה יותר טוב, כמובן".

יש יחס אמביוולנטי כלפי המשלמה, כי מצד אחד אתם מביאים פיתוח מסיבי וחשוב, אבל מצד שני הפיתוח הזה יכול גם לגרום למתח על רקע עליית מחירי הדירות בעבור הערבים.

"היחס אמביוולנטי כלפינו גם בגלל נסיבות היסטוריות, בשל ההזנחה שהייתה פה שנים. אבל המשלמה והעירייה משקיעות המון משאבים בעיר. יש לנו שיתוף פעולה עם כל הגורמים בציבור הערבי, עם כל הדתות והפלגים והארגונים והעמותות, ויש לנו גם עובדים ערבים במשלמה, אף שהרוב יהודים. יש לא מעט ביקורת סביב היוקר של יפו, האמירה מוצדקת, אבל אנחנו עוד לא ממשלה. אין לנו כוח ליזום פרויקטים של דיור ציבורי. אנחנו בפירוש מעוניינים בהם, אבל אנחנו לא יכולים להוביל אותם לבד. מפרויקט של משרד השיכון ל-400 יחידות נמכרו בסוף 20. אבל צריך להבין שדיור זה לא הכול, אנחנו משקיעים המון כסף בחינוך, בתרבות, יש לנו הפרויקטים החברתיים הכי מתקדמים עם סטודנטים שעובדים עם תלמידים, מכיתה ג' ועד י"ב, הזכאות לבגרות עולה - זה עניין לדורות".

ואיך העירייה מגיעה למצב שיש 500 צווי פינוי בשכונת עג'מי?

"המצב בעג'מי מורכב, ויש המון סוגים שונים של בעיות שם. אבל אני אגיד לך משהו - אנשים שם לא היו קונים את הבית גם אם הוא היה מסובסד. מי אמר שאני צריך להבטיח שמי שגר בעג'מי יוכל גם לקנות שם בית לילדיו? ככה זה קורה בתל אביב? בתל אביב הרבה אנשים יוצאים מהעיר כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה. הרבה אנשים שגרים היום בעג'מי יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה במרכז יפו. פעם המרכז היה אזור יהודי, והיום הוא בעיקר ערבי.

"אנחנו לא חוששים שמהומות אוקטובר יחזרו. אנחנו לא מרגישים שהאוכלוסייה מחכה כאן לקש שישבור את גב הגמל. בשבועות האחרונים נפתח ערוץ הידברות בין הגורמים המעורבים, באמצעותנו, אף שהעירייה לא קשורה בכלל לצווים. זה עניין של המינהל ושל עמידר. אני מקווה שלאט-לאט ייפתרו הבעיות, יש נכונות מצד הרשויות. זאת בעיה שבמשך שנים גרו בעג'מי עם עבירות בנייה ופלישות, ורק עכשיו, כשיש צווים, מתחילים להתעורר".

"לא משעמם כמו ברמת אביב"

הצד השני שמניע את הפיתוח המואץ הוא היזמים. בעיר פועלים עשרות מהם - חלקם מפתחים מגרש או שניים, וחלקם מובילים בנייה של מתחמים עירוניים גדולים. עד לפני שלוש שנים יזם הנדל"ן שלמה ברקוביץ' לא התקרב ליפו. אבל כשהמגרש של קולנוע אילת המיתולוגי עמד למכירה, הוא החליט לקחת סיכון ולקנות. "זאת הייתה השקעה ראשונה שלנו ביפו", הוא אומר. "והמחירים היו אז מאוד אטרקטיביים. הבנו שיש המון פוטנציאל למקום. בהתחלה גידרנו ושמנו שלט, אבל הטלפון פשוט לא צלצל. כל אחד יודע לחפש ברקוביץ' ב-144, אבל כנראה זה לא עניין. המתנו שלוש שנים, ועכשיו שמנו שלט חדש, עדיין בלי טלפון - אבל עכשיו יש שלושה-ארבעה טלפונים כל יום, ועוד לפני שהמכירה התחילה יש לנו כבר ארבעים קונים שמחכים לתוכניות ולמחיר. זה נכנס למיינסטרים".

מה נכון לבנות ביפו?

"אנחנו בונים מתחם יוקרתי וסגור, כי אחת הבעיות של יפו היא הפשיעה. אבל זה רחוב מואר, וזה אזור יהודי יחסית של העיר. יהיה חניון, ואני מקווה שככה נחסוך את כל הבעיות של הפריצות לכלי רכב. יותר נחמד לבנות בתים מיוחדים מאשר מגדלים, זה משהו יותר אישי ופרטי, אתה עובד עם אנשים בגובה העיניים ולא עם עורכי דין כל הזמן".

איך אתה משווק את העיר?

"יש פה משהו מאוד אירופי וים תיכוני, ויש גם אקשן, לא משעמם כמו ברמת אביב. תראה, בניגוד לאיזה קבלן שאני מכיר, אני לא כותב 'נווה צדק' על רחוב העלייה ושטויות כאלה. מי שבא לגור כאן יודע שזה יפו. העניין הערבי תמיד יישאר, ולדעתי הפיתוח עושה גם להם טוב. אם מישהו יושב על בית מחורבן במצב לא טוב, והוא עושה חשבון בראש לא רק של הקשר של האדמה אלא של הילדים שלו, הוא יכול לקבל הרבה כסף על המגרש שלו, וללכת לג'לג'וליה ולבנות שם בית במאה אלף דולר".

אלון, יזם נדל"ן שפועל במספר מוקדים ביפו, מביט על מה שקורה בעיר בהרבה רומנטיקה: "מבחינתי יש קודם כול את הפן הסקסי של יפו. אני לא בונה בדיזנגוף כי זה סתם קוביות, אני רואה ביזמות שלי יצירה וחשוב לי לעשות דברים יפים. יש ביפו קסם שאין בשום מקום אחר. תיקח לדוגמה פרויקט שלי ברחוב קדם, היה לנו היתר ל-16 יחידות דיור, אבל החלטנו ללכת על 11 שהן יותר לארג'. העבודה ביפו היא אחרת, עושים דברים יותר מיוחדים".

למה המחירים כל-כך גבוהים?

"מצב הנדל"ן ביפו שונה לחלוטין מכל מקום אחר. כשיש עלייה בארץ אז הנדל"ן קופץ כאן פי שניים או שלושה, וכולם נוהרים. אבל כשיש ירידה - הכול מתרסק לרמות מחירים מגוחכות. ככה היה במהומות אוקטובר. יפו זה כמו אישה יפה - שים אישה יפה בין אנשים ויסתכלו עליה פי שלושה. יש פעילות נהדרת של העירייה, היזמים והעירייה לא עובדים ביחד אלא בקווים מקבילים, וביחד אנחנו עושים טוב לעיר. זה עובדה שיש בום - מינהל מקרקעי ישראל תמיד הוציא מכרזים למגרשים, אבל מי בכלל ניגש אליהם? לפני שנה וחצי היו אפס הצעות, והרבה פעמים היו סוגרים את המכרז כי המחיר היה מתחת למינימום. היום לא גומרים מכרז בלי 40-30 הצעות, פי כמה וכמה ממחיר המינימום".

יש מקום גם ליזמים הערבים?

"תראה, בגדול הם עובדים כמונו, אבל יש קטע שלפעמים קורה ביפו: מציעים מגרש למכירה בעג'מי, ואז, בסיור יזמים, יושבים שם במגרש באיזה חושה שני ערבים ואומרים לך - אל תיגע בזה, זה מגרש שלי, אם תיגע בזה יהיה לך עסק איתי. חביבי, עם דבר כזה אתה לא מתעסק. מה שקורה זה שהיזמים הערבים בסופו של דבר עושים מכרז ביניהם, וככה הם קונים מגרשים במחיר זול יותר".

לאחרונה רכש אלון את אחד הנכסים המיוחדים ביותר בעיר - בית "קזה נובה", אכסניה משנת 1645 בשטח הנמל, מרחק שמונה מטרים מקו המים. האכסניה הייתה שייכת למלך ספרד, ועכשיו היא תהפוך לפרויקט דירות יוקרתי בטווח מחירים של 7,000-10,000 דולרים למטר רבוע. לבניין הזה, כמו למרבית הבניינים ביפו, יש מטלות שימור כבדות שמתלוות אליו, אבל את היזמים זה לא מעכב.

"קצת שריטה, קצת אומץ"

עם זאת, לא כולם מתחברים לרומנטיקה הים תיכונית. אחד כזה הוא אדריכל השימור הנחשב אמנון בר-אור, ראש לימודי תוכנית תעודה בשימור המורשת הבנויה באוניברסיטת תל אביב. "אני לא חושב שיש פה בום, אלא איזו מגמה שמקודמת בדרך לגיטימית על-ידי נדל"ניסטים והתקשורת", הוא אומר. "יש סיטואציה שהיא לא לגמרי יפו ולא ממש תל אביב, והיזמים מתחילים לפמפם אותה ולמכור את הניחוח הים תיכוני. הפריחה הגדולה היא בצפון יפו, על גבול תל אביב, שזה כבר 'חצי כשר'. הבעיה היא שאני לא יודע איזו תשתית עירונית יש באזורים האלה, אם יש שם גני ילדים או בתי ספר. במקרה הזה עיריית תל אביב אמנם שותפה לחידוש של יפו, אבל לאו דווקא לבנייה של תשתיות בעבור מגורים".

אבל לא ניתן להתעלם מהכספים שהעירייה מזרימה לעיר.

"עיריית תל אביב עושה המון ביפו, אבל זה לא ללכת 'עד הסוף'. רון חולדאי נשכב על הגדר בנושא של הרכבת הקלה בתוך תל אביב, אבל הוא לא מוכן בשום פנים ואופן שהקו יעבור מעל האדמה במרכז העיר. במתחם מנשיה ביפו, הרכבת הקלה אמורה לעלות על הקרקע ולעבור בשדרות ירושלים".

איזו בעייתיות אתה רואה במעבר של אוכלוסייה יהודית לעיר בהיקפים גדולים?

"הפנים החדשות של יפו יכולות ליצור הרבה מאוד חיכוכים. קח לדוגמה את מלון הבוטיק המתוכנן בבית מעצר הקישלה (לשעבר משטרת יפו, נ' ד'). משפחת נקש קנתה את המתחם ב-36 מיליון שקלים, ומתכוונת להקים שם מלון בוטיק. זה בית המלון היחיד בתבל שיש לו קיר משותף עם מסגד. תוכנית בניין עיר מאפשרת לבנות שם ארבע קומות, אבל כדי לא לפגוע במתפללים לא מתוכננים חלונות בקיר הפונה אל המסגד. אתה יכול לדמיין לעצמך איך נראה קיר של ארבע קומות בלי חלונות? - איך המתפללים ירגישו? מה עוד צריך להגיד - בית-מלון-מסגד, ועוד פעם, בית-מלון-מסגד. הדבר הבא הוא שיבקשו מהמואזין להפסיק את התפילה כי זה מפריע לאורחים. יש פה פוטנציאל נפיץ מאוד, וזאת רק דוגמה קטנה ממה שפיתוח ונדל"ן יכולים לגרום ליחסי יהודים-ערבים ביפו".

את פרי זה לא מטריד. "התושבים היהודים יודעים למה הם נכנסים", הוא אומר. "אני חושב שהפנטזיה הלבנטינית המזרח תיכונית מתפוגגת. לפעמים אתה הולך ברחובות בלילה ומרגיש שממש מדובר בכפר ערבי. יפו היא אינה פנטזיה, מי שבא לגור פה יודע שמדובר בעיר מורכבת מאוד. הייתי אומר שאין שום אפיון לקונים, מעבר לכך שמדובר באנשים שמוכנים לחיות צד אל צד עם ערבים. אני קורא לעצמי 'משרד הקליטה' - אנחנו המתווכים צריכים קודם למכור את יפו, ורק אז את הדירה. וגם כשעוברים לפה מתייעצים איתי איפה לעשות קניות ובאיזה בית קפה לשבת".

שניים שלא זקוקים לייעוץ הם גיא והגר מגנאג'י, שרכשו דירה בפרויקט חדש ברחוב קדם בעג'מי. הוא בן 32, רופא שיניים, היא בת 25, מעצבת תכשיטים, ולפני שלושה שבועות נולד להם בן. "אנחנו מכירים את הרחוב כבר הרבה שנים בגלל המסעדות, וכל פעם היינו עושים סיור ברגל אחרי האוכל. זה מקום קסום, כזה כמו חוץ לארץ", אומר מגנאג'י. "הבתים החדשים בשכונה מאוד מושקעים מבחינת הסגנון והחומרים. אני מאוד אוהב ים, ותמיד גדלתי בבתים צמודי קרקע. אחות של אשתי, למשל, גרה ברמת אביב החדשה, וכל פעם שאני נוסע לשם, כשאני מסתכל על הבניינים של 12 קומות כולם נראים אותו הדבר בעיניי - גושים על גושים על גושים. אני לא רואה את עצמי במקום כזה.

"בהתחלה, אשתי לא הייתה מוכנה לשמוע על יפו. זאת תגובה של הרבה חברים שלנו. הנימוק שלה היה 'זה מלא ערבים', הרתיעה הראשונה. אבל אחרי זה מתחילות שאלות בנוגע לחינוך. זה שונה, אבל שונה במובן החיובי. יכול להיות שזה קצת שריטה, קצת אומץ, קצת אופטימיות וקצת נאיביות. זה הכול ביחד". "

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988