עו"ד פיני רובין: "כישורים יוצרים קשרים. זה סוד ההצלחה שלי"

רזומה > פנחס רובין נולד ב-1949 בקיבוץ כפר גליקסון והוא מתגורר כיום בכפר-שמריהו. נשוי לציפי, משפטנית, ואב לשניים * עומד בראש משרד עורכי-הדין י. גורניצקי * מתמחה בדיני מיסים ותאגידים, כליטיגטור וכיועץ משפטי לעסקאות ענק * הביא בשעתו לזיכויו של יו"ר טבע, אלי הורביץ, בערעור לעליון בפרשת פרומדיקו ומצא עצמו במרכזה, בשל חברותו הקרובה עם ראש ההרכב, תיאודור אור * בין לקוחותיו: שרי אריסון ויצחק תשובה.

הבית > הכול יושב במקומו המתאים בביתם של פיני וציפי רובין בכפר-שמריהו. הבריכה פוגשת בדשא בזווית הנכונה, העיצוב היוקרתי מייצר אווירה חמימה וביתית, והספרייה הענפה שבחדר העבודה מתחרה בכל פקולטה למשפטים. הכול יושב במקום, חוץ מבעל הבית, מבכירי עורכי-הדין בישראל, שבאמצע הראיון וללא הודעה מוקדמת, קם לפתע מכיסאו, משתטח על הרצפה, ובבגדיו הטובים דוחק עצמו מתחת לספה. לאחר מספר שניות של התפלשות, הוא צץ שוב, עם חיוך ניצחון ובידו צעצוע, שאותו הוא מושיט לכלב ספייקי. הכלב לא נזקק אפילו לנביחה קצרה כדי להביע מצוקה. עו"ד רובין הבחין בה, תוך כדי הראיון, דרך קירות הזכוכית המקיפים את חדר עבודתו. קירות דומים מעטרים גם את לשכתו במשרד עורכי-הדין גורניצקי ושות', מהמשרדים הגדולים והמובילים בארץ, שבראשו הוא עומד זה 15 שנה.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי להורים ניצולי שואה. בכל תקופת ילדותי הם הסבירו לי שאפשר לקחת מאדם את כל נכסיו, אך לא את תרבותו ואת השכלתו. הבית היה איפוא אפוף בדרבון ללמוד. הוריי הקימו, ביחד עם אחרים, את כפר הילדים והנוער 'אלוני יצחק', שבו גדלתי ולמדתי עד להתגייסותי לצבא. אבי היה מנהל הכספים של המקום, ואמי הייתה אחראית על מחסן הבגדים. אוכלוסיית הילדים הייתה בחלקה כזו שאפילו לבגדים היה צריך לדאוג להם.

"גדלתי כבן יחיד להוריי, ורק כשהייתי בן 18 נודע לי באקראי, תוך שיחה עם אבי ועם ציפי, אשתי לעתיד, כי לאבי הייתה משפחה קודמת, אישה וילדים, שנספתה בשואה. לפני כן, לא התעניינתי ולא רציתי לשמוע. הייתי מזועזע, לא הבנתי איך אפשר לשרוד אחרי דבר כזה. רחמיי נכמרו עליו. אבי אף פעם לא היה מסכן, הוא היה אדם חזק, בעל כתפיים רחבות, תרתי משמע, קר רוח, ופתאום גיליתי מה קורה מתחת למעטה הזה. אחרי אותו יום, הנושא חזר להיות מודחק.

"כתלמיד צעיר הייתי בטוח שאהיה פרופסור לספרות. אבל בצבא עשיתי קורס לחקירות במצ"ח, ולמדתי במסגרתו גם משפט פלילי. או אז התוודעתי לראשונה לעולם המשפט, ונוכחתי לדעת, שאפשר להתענג על פרשנות טקסט גם כשאיננו טקסט ספרותי, ולתור אחר כוונת המחוקק לא פחות מאשר אחר כוונת המשורר.

"במקביל לשירותי בצבא למדתי משפטים בערב באוניברסיטת תל-אביב. הייתי חוזר לבסיס יום-יום ולומד עד לשעות הקטנות של הלילה. מאחר שהייתי משפטן, עסקתי בצבא בחקירות גדולות ורגישות, מהן גם כנגד בכירי הצבא. כבחור צעיר בתפקיד זה אתה לומד חיש מהר, כי עומס הדרגות איננו מלמד בהכרח על גודל האישיות של העונד אותן, כך שלא הייתה לי נחיתות לחקור גם קצינים גבוהים. המטרה הראשונה שלי במהלכה של חקירה הייתה להעמיד את הנחקרים על אותו מישור איתי, בהתעלם מדרגתם הגבוהה, כדי שהחקירה תהיה אפקטיבית. הייתי פונה אליהם בלשון 'חייל'. הם היו נעלבים ומתקנים אותי ביוהרה: 'אני לא חייל בשבילך, אלא קצין'. ואני הייתי פותח בפניהם את חוק השיפוט הצבאי ומראה להם שגם רמי דרגה נופלים להגדרת "חייל". כך היה מתחיל המאבק האינטלקטואלי הסמוי בינינו. לא ייפלא, שרכשתי בצבא הרבה ביטחון עצמי, וחשתי שאני, בדרגתי הצנועה, אינני נופל בכהוא זה מהנחקרים, בעלי הדרגות, חרף כל ההילה שאפפה אותם.

"בתום לימודי המשפטים התמחיתי אצל פרופ' זאב צלטנר, נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר הכיר אותי כסטודנט באוניברסיטה, והציע לי להתמחות אצלו. צלטנר היה משפטן בעל יוקרה גדולה ביותר במשפט הישראלי וטובי הנוער היו מתמחיו. למדתי ממנו הרבה, בין היתר איך לא צריך לשבת על כס המשפט ולגעור ולרמוס עורכי-דין שבאו לטעון בפני ההרכב. גם כשזה לא נעשה מתוך יוהרה, אלא לצורכי ייעול.

"את השנה השנייה להתמחות עשיתי תחת הדרכתו של עו"ד בעז נהיר, ז"ל, במשרד גורניצקי, שהיה המומחה הגדול ביותר באותם הימים לתחום המיסים. כבר בתקופת הלימודים ידעתי שאני רוצה להתמחות במיסים. זה היה המקצוע היצירתי והמפולפל ביותר, כחומר ביד היוצר. לאחר ההתמחות המשכתי כעו"ד מהשורה בגורניצקי. כבר אחרי זמן קצר היה ברור לי ולשותפים, שזו רק שאלה של זמן עד שאצטרף כשותף מן המניין. הייתי מוכשר וגם אהבתי לעבוד. לא היה לי יום ולא היה לי לילה. גם כיום לא השתנה המצב בהרבה ורוב עתותי מוקדשות למקצוע. אני יכול לצפות בסרט ולחשוב על תיק, ולתקתק לי רעיונות ב-SMS לבל אשכח".

סדר יום > "אני קם בשמונה בבוקר, קורא עיתונים ומדבר בטלפון עם המשרד ועם מי שמקשרים אותי. ספורט אני לא עושה. הייתי פעם אלוף הנוער של אזור השומרון בטניס שולחן, ומה שנותר מזה הוא שולחן פינג-פונג שנמצא ערוך ומוכן למשחק אצלי בבית. איש לא משתמש בו.

"מהרגע שאני נכנס למכונית ועד רגע הגעתי למשרד, אני מכתיב למזכירה באמצעות הטלפון הסלולרי מיילים, מכתבים, סיכומים לבית המשפט, הכול מהראש. לפעמים אני כותב סיכומים בהמשכים במשך שבוע, תוך כדי נסיעה.

"אני מגיע למשרד לסדרת פגישות שנמשכת עד הערב, כאשר לרוב אני לא יודע מראש עם מי הפגישות. ישנן גם ישיבות מחוץ למשרד, עם רגולטורים ועם פקידי שומה. אני חוזר הביתה בערך בתשע בערב, ועסוק במשך שעה-שעתיים בטלפונים עם חו"ל.

"ואז אני חוטף את מנת הרטינות הצודקות של אשתי, שעבר יום שלם ושוב לא הספקנו לדבר, ואני מתנצל וחוזר חלילה. למזלי מחזירה אותי אשתי מעת לעת לשפיות ומזכירה לי שיש חיים מעבר למשפטים. אני משתדל לראות טלוויזיה - תמיד חדשות ומדי ערב קורא את 'גלובס'. בשישי אני צופה אדוק ב'מועצת החכמים' ובשבת ב'רואים עולם'. גם הסדרה '24' העלתה אותי בחכתה. אני מרבה לעבוד גם בסופ"ש ומשאיר חלק גדול מחומר הלימוד והקריאה לשבתות, לחגים ולחופשות".

המזכירות שלי > "יש לי שתי מזכירות חרוצות, שמלוות אותי שנים רבות, ואני יודע שקשה להן לעבוד איתי. אני מחשיב את עצמי כאדם נוח לבריות, אבל הן לא חושבות כך עלי. לדידן, כמה שהן תהיינה טובות, אני תמיד מלא טענות כרימון. הפרפקציוניזם שלי בלתי-נסבל בעיניהן".

הדיון הראשון > "הופעתי בפני השופט שאול אלוני, וטענתי בפניו טיעון טוב. הוא ככל הנראה השתכנע לפני שסיימתי, היה קצר רוח ואמר: 'אין צורך שתמשיך, אני הבנתי'". היה ברור שהוא התכוון לומר 'אני הסכמתי', אבל חששתי שמא מאוחר יותר תתהפך דעתו. ביקשתי איפוא להמשיך בטיעוניי, אבל אלוני לא הסכים ואמר 'הספיק לי'. זה חוסר ניסיון מצידי, לא ידעתי מתי להפסיק".

ההיכרות עם אשתי > "את אשתי האהובה ציפי הכרתי באוניברסיטה. היא הייתה רכונה על הספרים, ושאלתי אותה ביהירות-מה אם היא צריכה עזרה. היא ענתה לי מנה אחת אפיים באסרטיביות: 'ראשית, למה נראה לך שאני זקוקה לעזרה, ושנית, למה נראה לך שאני זקוקה לעזרה דווקא ממך?'. כך זה התחיל ומאז אנחנו נשואים באושר. אשתי היא הקשר החשוב שלי לחיים האמיתיים, הלבר מקצועיים. מאז אותם ימים באוניברסיטה הספיקה לעשות תואר שני בהרווארד. כיום אינה עוסקת במשפטים, אלא משמשת כראש אגודת ידידי הבימה, ואני נגרר אחריה להצגות".

התקשורת ואני > "כשהתקשרו אלי ואמרו לי כי חתונת בני משודרת בערוץ 2 ביום שישי בפריים-טיים, חשבתי שמותחים אותי. זו מציצנות וחציית גבולות, וזה הרגיז אותי מאוד. מה אני, איש ציבורי? איש פוליטי? אני איש פרטי. מרוב בושה לא דיברתי על כך עם האורחים שעל נוכחותם דווח בתקשורת. יש מינוסים בלהיות עורך-דין מוכר ומקושר".

ספרות > "אני אוהב מאוד לקרוא ספרים. אני קורא הרבה מאוד ספרות מקצועית ופחות ספרות פרוזה. כעת אני קורא את ספרו של עלי בוקשפן 'המהפכה החברתית במשפט העסקי', שעוסק במעבר מפורמליזם לערכים בתרבות התאגידית. ישנה קבוצה גדולה של אנשי עסקים שמקפידים על תרבות ואתיקה עסקית גבוהה. לעומת זאת, ישנו סקטור מסוים בעולם העסקים שאנשי עסקים אחרים לא מתקרבים אליו, בבחינת 'לא ישנים עם כלבים, לבל יתעוררו עם פשפשים'. כולם בארץ מכירים את כולם והתדמית חשובה. על אליעזר פישמן (בעלי "גלובס" - מ.כ), למשל, יודעים שמילה שלו היא מילה".

מעורבות בחיים הציבוריים > "נקעה נפשי מכך שהתנועה לאיכות השלטון שמה עצמה כפה לציבור הרחב בלי שנתבקשה לכך. היא חושבת, שכל החוכמה, הצדק והיושר הם נחלתה בלבד. אזי מדי פעם אנחנו רוצים למרוד באקסיומה המוזרה הזו, ולהסביר עוד היבטים שיש לקחת בחשבון, כמו למשל שמדינת ישראל זקוקה לרמטכ"ל ומיד. הפן הענייני בבקשה לבג"ץ, היה של אזרחים טובים שחושבים שהמדינה צריכה להתנהל כראוי, ואילו המשפטנות וההתייפייפות, בלי לגרוע מחשיבותן, אינן תמיד חזות הכול. היה בזה גם פן התרסתי, בבחינת 'מי שמכם, התנועה לאיכות השלטון, לאפוטרופוס על צורכי הציבור'. יש עוד קבוצות שמבינות את הצרכים של ישראל.

"אנחנו - מגזר העסקים ויועציו הבכירים - מהווים ציבור שהוא במובהק פחות פופוליסטי מאחרים. זהו ציבור יותר אנליטי, אני לא בטוח שיותר ערכי, אבל פחות פנאטי בהסתכלות הציבורית שלו. ציבור שמבין, כחלק מהתרבות העסקית שלו, שיש שני פנים למטבע, ושאינו רואה את החיים בשחור-לבן. אולי בירוק".

סוד ההצלחה > "הלמדנות המשפטית היא התנאי הראשוני של עורך-דין מוצלח. חלק גדול מהמשפטנים אינם שותפים לדעתי זו. אני יודע להתענג על פסק-דין יפה וחכם או על מאמר מבריק. לפני למעלה מ-20 שנה ישבתי במרפסת דירתם של הורי אשתי וקראתי מאמר של דני פרידמן בקובץ הרצאות של המכון להשתלמות עורכי-הדין. תוך כדי קריאת המאמר התחלתי להנהן, לדבר, ולצחקק לעצמי. הוריה של אשתי שמעו את קריאות ההתפעלות שלי, ושאלו אותי ממה אני כל-כך נהנה. הם לא האמינו שזה היה מאמר שעוסק בדינה של תמורה מופחתת למול חוק המתנה. בני, שגם הוא משפטן ואף עבד במשרד גורניצקי כעורך-דין מספר שנים, תמיד סונט בי על ההתלהבות שלי מהחלק העיוני של המקצוע, התלהבות שלא דבקה בו".

* מהי תרומתם של הקשרים להצלחה?

"אני מכיר הרבה אנשים במגזר העסקי והרגולטורי, וברשויות המדינה רבים גם מכירים אותי. יש לי נגישות אליהם, שכולה מבוססת אך ורק על ההיכרות המקצועית, ואף לא אחת מהן על היכרות לבר-מקצועית. לא תמצא אצלי במשרד אקס-רגולטורים למשל, כי לקשרים כשלעצמם אין כמעט ערך בעיניי. אני לא מאלה שמאמינים שקשרים עוזרים, ואני מאלה שמשוכנעים שכישורים עוזרים. לפעמים, כישורים יוצרים קשרים, וזה אולי סוד ההצלחה שלי".

לולא הייתי עו"ד > "הייתי פרופסור לספרות. הכתיבה המקצועית שלי היא בחלקה גם כתיבה ספרותית. במשרד קוראים לזה 'PINIT'".

* חשבת על שפיטה?

"דוד ליבאי, בתקופת היותו שר המשפטים, הציע לי להתמנות לבית המשפט העליון. המשפחה שלי לא רצתה מהטעם, שבדיעבד נראה קצת מצחיק, שלא להיות באור הזרקורים. לולא היו מרפים את ידיי, הייתי מסכים. בדיעבד אני לא מצטער".

לא יודעים עליי > "שאני רגשן ובוכה בסרטים. אני אוהב מלודרמות".