הרהורים נוגים בעקבות "לרדת בגדול"

אני מודה שלא הצלחתי עדיין להבין אם היום ישודר "ספיישל מקומות עבודה" של התוכנית או קטעים מהעונה שהסתיימה לפני שבוע או שילוב של השניים. מה שבטוח הוא שתוכנית הגמר, זו של השבוע שעבר, עשתה היסטוריה קטנה כשהציבה לראשונה את ערוץ 10 עם הפקה מקורית (כלומר לא משחק כדורגל למשל) בראש טבלת הרייטינג.

זה עצוב מאוד. לא מפני שאני לא שמח לפרגן לערוץ 10 על ההישג, אלא בגלל שאני נזכר מה הייתה מטרתו של הערוץ בטרם עלה לשידור לפני כמה שנים. המטרה הייתה להציע אלטרנטיבה למי שמתקשה להתפעל אפילו מתותחי-רייטינג כאייל קיציס ואברי גלעד, עם שעשועוני הטריוויה הקייציים שלהם, המטרה הייתה מקום שבו אפשר לעשות מאה טעויות, אבל הצלחה אחת כמו "לונדון וקירשנבאום" או תחליף היומן של עופר שלח ורביב דרוקר יהוו פיצוי הולם. המטרה הייתה ליצור מקום שבו תוכניות תחקירים והפקות מקור איכותיות, מה שמכונה על-ידי הרגולטור בשם "סוגה עילית" יוכלו לפרוח. ערוץ שיהיה במודע קומפקטי יותר ממתחרהו הצבעוני, אבל שיוכל להציג עבור קהל צופים איכותי יותר.

זה לא ש"לרדת בגדול" הייתה רעה כל-כך. אולי ההיפך: היא הייתה סדרת ריאליטי סבירה יחסית לז'אנר, שנגעה בבטן הרכה, תרתי משמע, של חלק גדול מאיתנו. אבל מה הלקח שילמדו מההצלחה קברניטי ערוץ 10? הם ילמדו שכדי לעבור את ערוץ 2 ברייטינג בתוכנית מושקעת כמו "לונדון וקירשנבאום" צריך לחכות שנים ולהתפלל שערוץ 2 יעשה טעות קריטית כמו מס-הרגולציה "אימפריה קטנה שלי".

הם ילמדו, שבחדשות צריך להשקיע לא מעט ביעקב איילון ובמיקי חיימוביץ' ולחכות שחברת החדשות ממול, בתקופת החלפת מנכ"לים תטעה לאורך כל הדרך כדי לצמצם את הפער למינימום (ועדיין חדשות ערוץ 2 נצפות יותר).

לעומת זאת, תן כמה שמנים מחרחרים על אופני כושר בפריים-טיים, ועם ישראל ינהר בהמוניו. זה עצוב, בעיקר מפני שזה מעיד עלינו, הצופים, הרבה יותר ממה שזה מעיד על האנשים שקובעים לכאורה מה נראה בטלוויזיה.