"מרכז בעלי מלאכה", עינת יקיר, "כתר", 384 עמ'

לא בכדי עולה בזיכרון "זיכרון דברים". נדמה ש"מרכז בעלי מלאכה" הוא מעין המשך של הוויית האינטלקטואלים התל-אביבים, שנטשו את שורשי מעמד הפועלים שלהם, והתלישות וחוסר הקביעות הם ביטחונם היחיד. הרי לכאורה אין דבר אירוני יותר מהשם "בעלי מלאכה" לחבורת הדמויות שחייהם משתרגים אלה באלה, האמנים הכושלים, סופרים, משוררים, מחזאים, ציירים, שממלאה את הספר הזה. ואולי בדיוק להיפך, והם כולם "פועליה" של האמנות - גם אם אין תכלית באופק. בכישרון וברגישות נדירים ובשפה עשירה ומדויקת מאוד - שלפעמים מדלגת על שמות עצם, ולפעמים על פעולות - בונה יקיר לפרטי פרטים דקיקים מציאות מורכבת של חיים מעיקים, עצובים לתפארת.

"בית הנייר", קרלוס מריה דומינגס, "כרמל", 82 עמ'

כמו "לפני המקום" של חיים באר, שיצא לאור זה עתה, גם הספרון המקסים הזה עוסק בעיקר בביליופיליה, התאווה הלא מרוסנת לרכישת ספרים. במעין תעלומה בלשית, שמתחילה בתאונה שאם לא הייתה טראגית הייתה יכולה להיות מצחיקה (ובעצם, היא באמת מצחיקה: חוקרת הספרות המזהירה בלומה לנון קונה עותק של "השירים" של אמילי דיקינסון ואינה מתאפקת וקוראת אותו תוך כדי צעידה ברחוב, ובהגיעה לשיר השני דורסת אותה מכונית), חוקר דומינגס את מקומם האמיתי של הספרים בחייהם של בני אדם. דומינגס, עיתונאי ומבקר ספרות ארגנטיני, רקח כאן פרשה מסתורית לכאורה, שבאמצעותה הוא שם ללעג את תשוקת האספנות ובכלל זה את הפטיש-לספרים של גיבורו שלו.

בניסיון לגלות מי עומד מאחורי חבילה מסתורית שנשלחה אל משרדה של המנוחה באוניברסיטה, זורע המספר מיני "ניים דרופינג" בדמות אבני יסוד מן הקורפוס של ספרות המערב. זה משעשע, מאתגר, ומצליח להעמיד באור מגוחך לא רק את הרכושנות, אלא אפילו את אהבת הספרות בכלל.