לילה נוסף של חמסין יורד על בוקרשט. אריה, קבלן ישראלי ותיק, ממתין ב"קפה ויאנה" שבמלון מאריוט לאשתו ולבתו. בעוד שעתיים הן ינחתו כאן, לבקר במקום שהפך בשנה האחרונה לביתו החדש. בינתיים הוא מצית שוב את הסיגר שכבה פעם אחר פעם, לוקח עוד שאיפה, ומשחזר את אחת ההצלחות העסקיות האחרונות שלו: קרקע, שרכש ב־100 אירו למטר רבוע, נמכרה חודש לאחר מכן ב־250 אירו למ"ר.
איך אותרה המציאה? "לא תאמין", הוא מספר. "מסז'יסטית אחת עשתה לי מסאז', פה במלון. באמצע היא שואלת מה אני עושה, וכשאני עונה ‘נדל"ן', היא אומרת, ‘דוד שלי מוכר קרקעות, אני אשיג לך קרקעות טובות'. בסוף יצאה עסקה מעולה. סיפור דומה היה לי לפני שבועיים: שוטר עצר אותי על אור אדום. אמרתי לו, ‘מה אתה מבלבל את המוח, נסעתי בירוק. אני איש עסקים, באתי לעשות כאן עסקים, לא להתפרע בכביש'. הוא לא ויתר, ובסוף שילמתי את הדוח במקום. אחרי ששילמתי, הוא פתאום שואל, ‘מה הטלפון שלך? יש לי קרקעות, אני רוצה להציע לך לקנות'. לא התבייש. אין, כל מי שמדבר איתך ברומניה מציע לך דברים ורוצה למכור לך".
* הם רואים בך הזדמנות להתעשר.
"נכון, אבל אני מאמין בפתגם, ‘אם אתה עומד מול הראי ורואה ארבע ביצים, אל תחשוב שאתה גיבור. זה רק סימן שיש מישהו מאחוריך'".
* כלומר?
"הם מתעשרים ממני, אבל בסך־הכול אני מרוויח מזה. מה, דפקו אותי? לא. מהעסקה של המסאז'יסטית הרווחתי כל־כך הרבה, אז מה מפריע לי שהיא תיקח את השני אחוזים שלה? מה שיפה פה זה שהרכבת נוסעת, ומי שעולה עליה מגיע לתחנה. לא צריך להיות חכם, לא צריך להבין בעסקים, לא צריך לגנוב".
ועל הרכבת הרומנית עטו הרבה ישראלים, עם מגוון עצום של עסקים. חברות כמו עלית, Kenvelo וטובורג היו מהראשונות, וסמליהן מעטרים בקביעות את שלטי החוצות הבולטים בעיר. ארנון ארבל, עד לאחרונה הנספח המסחרי בשגרירות, נהנה לספר ש"הפעילות מתחילה בחלל - עם לוויין עמוס 2, שנותן שירותי תקשורת לטלוויזיה - ומסתיימת מתחת לאדמה עם תהל וסולל בונה, שהרימו פרויקט ענק לאספקת מי שתייה לכפרים". אבל התחום המסקרן ביותר בעסקים הישראליים ברומניה הוא הנדל"ן.
שרטוט פרופיל של "מחפש הזהב" המודרני - הנדל"ניסט הישראלי שהסתער על רומניה - הוא משימה חמקמקה למדי, פשוט משום שכולם כאן: מענקים עסקיים כמו לב לבייב ומוטי זיסר, דרך דמויות מעולם הבידור, ועד ישראלים מן השורה ששמעו שבבוקרשט 50 אלף האירו הפנויים שלהם יצמחו להרבה יותר; מחברות בעלות גישה מובהקת של השקעה סבלנית לטווח ארוך, כמו "אדמה", ועד קומבינטורים מקצועיים שבאו "לעשות מכה", לא פעם על גבם של ישראלים אחרים; מאלה שמוציאים בלי למצמץ אלפי אירו על טיסה במחלקת עסקים ועד אלה שחורקים שיניים אבל עושים זאת כדי לשדר הצלחה.
דבר אחד בטוח: רומניה אכן מזמנת הזדמנויות לעשיית הון במהירות שלא ניתן לדמיין במדינה מערבית מפותחת, אבל יש בה גם לא מעט מלכודות. מי שהגיע לפני שנתיים־שלוש, "התקשה" מאוד ליפול: הצמיחה בשוק הנדל"ן הייתה בממדים כאלה שכמעט כל השקעה הניבה פירות. המצב הזה משתנה: כניסת רומניה לאיחוד האירופי מבטיחה זרם קבוע של השקעות, והופכת את המדינה לבטוחה יותר מבחינת המשקיעים, אבל במקביל גם הופכת את הזירה העסקית למקצועית יותר ולסבלנית הרבה פחות לספקולנטים שמחפשים התעשרות זריזה ועדיין מציפים את המדינה.
"אחד אוכל את האחר"
ריח הנדל"ן ממלא את האוויר עוד הרבה לפני העלייה למטוס. כבר בהמתנה לבורדינג, חלק מהנוסעים לא מבזבזים זמן ומתחילים לדסקס עסקות. אחד תוהה "אם זה כבר הסוף" של פריחת הנדל"ן, וחברו מרגיע: "ברומניה, אם אתה נדפק אתה מרוויח על הקרקע רק 20% בשנה". שניים אחרים מלינים על ריבוי הישראלים: "זה נהיה קטסטרופה. צפוף מדי".
אם על שווי הקרקעות ברומניה עוד יש תהיות, לגבי הצפיפות הישראלית אין ויכוח. התחנה הראשונה שמאפשרת הצצה לביקוש הזה היא הטיסה. הביקוש לטיסות כל־כך גדול, עד שהנוסעים הקבועים יצרו את מה שדיילים באל על מכנים "ועד נוסעי רומניה". "הם פנו להנהלה", מספר דייל, "ואמרו שאם לא ייענו לתנאים שלהם הם יעברו למתחרים". המהלך צלח: העובדה שבדרך מוקרן סרט באורך מלא היא, למשל, הישג של ה"ועד".
התחנות הבאות הן בבוקרשט. ממש כמו התרמילאים במזרח הרחוק, אנשי העסקים מעדיפים להתרכז בכמה מוקדים. המאריוט הוא אחד המלונות שאליהם נוהרים אנשי העסקים. עשר דקות ממנו, כחלק ממלון הדירות "סנטרוויל" שבונה מוטי זיסר והמיועד להפוך לקומפלקס המפואר בעיר, ממוקמת "הביסטרו". לפי התכנון, יום אחד היא תהיה מסעדת גורמה, בינתיים היא מתפקדת בעיקר כמקום שבו ניתן לצותת למשאים ומתנים בעברית, ולהזמין סלט ישראלי או מעורב ירושלמי. כניסה אקראית למלונות "נובוטל" ו"אינטרקונטיננטל" תזמן גם היא, במקרים רבים, הזדמנות להאזין לאין־ספור שיחות בשפת הקודש. למאזין החשאי נדמה שמפה של ישראל פרוסה על השולחן: אדמה חקלאית מרוחקת תכונה "מצפה בגליל", אזור פרברי סולידי יוגדר "ראשון לציון", וקבלן שמבקש להמחיש את האיכויות של הפרויקט יספר ש"אני לא מוכר פה את שכונת התקווה - אני בונה את רעננה, כפר שמריהו".
מוקד מפגש אחר הוא בית הכנסת של חב"ד, שבימי שישי בערב מתקשה להכיל את כל המבקשים להתפלל. "הרבה מיליונים נסגרים פה", אומר הרב נפתלי דייטש, שליח חב"ד. "מגיעים לכאן הרבה אנשי עסקים דתיים, לכל אחד יש שותף לא דתי, והם נפגשים פה".
* מספרים שעסקות נסגרות בלחישות בזמן התפילות.
"אני לא נותן לדבר עסקים בתפילה, אבל אחריה אנשים נשארים כאן לדבר ביזנס. עד 11 בלילה המקום מלא".
יש גם מי שמתרחק ממוקדי הישראלים, מחשש לפגיעה בעסקים. "רבים מעדיפים לברוח מהמלונות כדי לא להתחכך", אומר עו"ד אלי דורון, המטפל בעסקות רבות ברומניה.
* למה?
"הנכס הכי חשוב ברומניה הוא אינפורמציה, והרבה ישראלים נכוו מדליפת מידע. לפעמים אתה רואה שם התנהלות של הישראלי המלוכלך, שלפני סגירת עסקה מקלקל אותה במתכוון לאחר".
אריה מסכים בכל לב לדברים, אבל בכל זאת הוא במאריוט. "אם אני קובע פה עם מתווך", הוא אומר, "ונניח אני קם מהשולחן והוא יוצא רגע לאוטו, מיד מישהו יוצא אליו ושואל, ‘מה יש לך למכור, מה הצעת'. הישראלים מומחים במיוחד בעקיפות. אין ספק שכל אחד רוצה לאכול את האחר, אין פה פרגון בין הישראלים".
פרגון הדדי בין ישראלים אולי חסר בבוקרשט, אך פרגון למדינת ישראל קשה עוד יותר למצוא. "כאן תמצא את כל נפגעי הטרור", אומר יזם ישראלי שיושב ב"פאביליון לאונג'", סמוך למקום שבו המסעדן אבי כהן מקים את הסניף הרומני של "יקימונו". ה"טרור" הוא מערכת המיסוי הישראלית, הביורוקרטיה והחקיקה הנוקשה. "בארץ, עשר משפחות מרוויחות את כל הכסף, ומה אנחנו? כלבים".
* אתה לא מצפה שבישראל תוכל להרוויח כמו במדינה מתפתחת.
"בסדר, אבל אני מעדיף להרוויח 20% בבית מאשר 100% פה. הבעיה היא שאתה לא יכול בכלל להרוויח בארץ. אם היה טוב, לא היו באים לפה".
אחד הדברים שהופכים את רומניה לגן עדן לקבלנים נעוץ במימון הבנקאי הנדיב ובכך שהערבויות שהם נוטלים אינן אישיות, בניגוד לישראל. זו נקודה כואבת במיוחד מבחינת ישראלים כאן: התחושה שבישראל הבנקים מפנקים את בעלי ההון, ועושים את המוות לשאר. "פה אני לא אקבל יותר אם אשתה קפה עם מנהל הבנק. כלום לא אישי. פה הכול על החברה, והערבות היא הקרקע. אם אני נופל אני לא מת, המשפחה שלי לא צריכה לברוח מהארץ. קבלנים ישראלים באים לפה כי אף אחד לא רוצה להיות בועז יונה. תראה איך עשו ממנו עבריין. זו המומחיות בישראל: להפוך יזם לעבריין. בארץ אכלו לי את הכבד. פה אספתי כסף מהרצפה, כיף לי".
גם החברים האחרים בפאביליון, בדיוק כמו אריה והיזם, חוששים להיחשף בעיתון. "תכתוב שבארץ האנשים רעים", מוכן אחד מהם לומר. "אנחנו עם זבל", מסכם אריה, "כשאנחנו מפוזרים אנחנו משביחים את האזורים שאנחנו נמצאים בהם והכול פורח. כששמים אותנו ביחד, אנחנו מסריחים".
מדינה מושחתת?
אחד הראשונים להבין את הפוטנציאל הגלום במזרח אירופה היה מוטי זיסר, שפנה לשם כשמתחריו בעיקר גיחכו. מנהל עסקיו ברומניה, לוק רונסמאנס: "תנסה לבנות קניון בצרפת או בגרמניה: ייקח לך שבע שנים, בגלל ענייני אקולוגיה, משום שהם יעשו סקרים תחבורתיים, מחקרי השפעה על הסביבה. פה אפשר לסגור את הכול ב-3 עד 5 חודשים".
* ברומניה לא דורשים תסקירים כשמקימים פרויקט?
"הם מתחילים לדרוש, אבל אנשי העסקים הישראלים פה חכמים: אתה עושה סקרים סביבתיים ותחבורתיים משלך, הולך לעירייה ואומר, ‘זו הבקשה שלי, וזה התסקיר, הכינה אותו חברה גדולה'. אנחנו נותנים להם את התסקירים לפני שהם מתחילים לחשוב, והם אומרים, ‘אלה אנשים רציניים, הביאו תסקירים מכובדים, ניתן להם את מה שהם מבקשים'".
כבלגי בעל תפקיד בכיר בקבוצה ישראלית, יש לרונסמאנס פרספקטיבה מעניינת על הישראלים: "יש דבר שטיפוסי ליהודים - אתם תמיד נמצאים צעד אחד קדימה. ישראלים באים כשהזמנים קשים והמים מלוכלכים. כשהמים נקיים באים האנגלים והאמריקאים. עכשיו המים פה נהיים יותר ויותר נקיים".
* למה הכוונה?
"בהדרגה יהיו פה יותר חוקים והגבלות, בגלל האיחוד האירופי. הישראלים באים כשמבחינה עסקית אין הרבה הגבלות".
המחשה לדבריו מתקבלת כמה דקות אחר כך, כאשר לביסטרו נכנס גבר צעיר, ניגש לשולחן ולוחץ בחום את ידיהם של רונסמאנס ושל ירון אשכנזי, מנהל המלון. "זה היה שר התיירות הרומני", מסביר רונסמאנס, "הוא בא אלינו, לא אנחנו באים אליו. אם אני צריך משהו, אני פשוט ניגש אליו עם כוס הבירה שלי ואנחנו מדברים, אין בעיה. במדינה מערבית זה לא יכול לקרות".
רומניה, כמו רבות מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר, נתפסת בחוגים נרחבים כחממת שחיתות, כמקום שבו תמורת "שפגה" ("בקשיש" ברומנית) לאדם הנכון יכול איש עסקים להשיג את מטרותיו. הכרזת נשיא רומניה, טריאן בססקו, כי "כל מוסדות המדינה מושחתים", לא ממש סייעה לשבור את הדימוי הזה. מאז נקשר גם שמו בחשדות לשחיתות.
הישראלים אינם תמימי דעים בשאלת השחיתות. "ברומניה אתה משלם, ויש מה שאתה רוצה", אומר עו"ד אריה דגני, המייצג אנשי עסקים ישראלים. "ברוב המקומות אומרים לך בפנים, אין מתחת לשולחן. חבר שלי עסק בהשבת נכסים בשביל ישראלים שרכושם הופקע בעבר. ראש המועצה אמר לו דוגרי: ‘תן לי 5,000 אירו והאדמה שלך'".
"המנטליות פה היא שיושר זה מילת גנאי", מסכים צבי נחשון, שהקים ברומניה מפעל צמיגים גדול. "אדם ששנים עמד בתור כדי לקנות כיכר לחם מצא את הדרכים להשיג את הדברים שלא דרך התור, למד להתחכם. כשאתה חי בסביבה כזו אתה נוהג בהתאם, זה נכנס להם לדם. יעברו עוד שני דורות עד שנושא השחיתות והיושרה ישתנה, ויהיה כיף לעשות ברומניה עסקים".
מנגד, ישראלים אחרים טוענים שמדובר בהגזמה. "אפשר להצליח כאן ביושר", מתעקש ישראלי שנמצא כבר שנים ברומניה. "ההבדל בין רומניה לארץ הוא שבישראל אתה משחד שרים, אתה משחד את ראש הממשלה. פה אתה משחד את השוטר הקטן". מאוחר יותר הוא מספר כיצד סייע לישראלי אחר במכרז מסוים: "קניתי את המתנות מכיסי, אם אתה מבין מה אני אומר".
* לפני רגע אמרת שאין פה שחיתות.
"זה לא שוחד. מדובר בפרחים, איזה עט מון־בלאן, ארוחה טובה. אתה עובד איתם בכסף קטן, לא במיליונים".
ישראלי אחר, בכיר בחברה מקומית, מספר על מבוכה אחרי כתבה נרחבת בטלוויזיה המקומית, שסקרה את עשרות פרשיות השחיתות בפוליטיקה הישראלית, מאולמרט ועד בלומנטל. "עובדים אמרו לי, ‘אתם מדברים על השחיתות? תסתכלו קודם אצלכם'", הוא מספר.
קומבינה כמקדמת מכירות
גם אם השחיתות ברומניה אינה כצעקתה, היא הפכה לכלי יחצ"ני בידי ישראלים המשווקים אדמות חקלאיות; השחיתות, במסגרת ניסיונות השכנוע, היא רשת הביטחון המבטיחה כי ייעוד הקרקעות ישתנה.
אחד האזורים הפופולריים להשקעה בקרב הישראלים הוא אדונטסי קופצ'ן, מדרום לבוקרשט. כיום מדובר באזור חקלאי, אבל המוני ישראלים מייחלים ליום שבו יהפוך לאזור עירוני־מסחרי. ישראלי שמוכר קרקע באזור ב־4 אירו וחצי למטר רבוע, בתוספת עמלה צנועה, מסביר שמדובר בהשקעה בטוחה, שכן אין ספק שהייעוד ישתנה. האם יש תוכניות מאושרות ברשות המקומית? "ראש המועצה בעצמו מושקע שם. יש לו אינטרס שזה ישתנה, בדיוק כמוני וכמוך. הנציג שלנו שם מאוד מקושר". ישראלי אחר שמוכר קרקעות באזור אמר דברים דומים, ונימק: "ראשי המועצות שם רואים רק כסף מול העיניים".
* אז למה אני צריך לעבוד דרככם? אני אלך ואשלם בעצמי לראש המועצה.
"אתה לא תדע איך לעשות את זה לבד. יש עכשיו ברומניה הרבה התעסקות בדברים האלה, מצלמות נסתרות. אם אתה תציע משהו כזה, אתה מסתכן שהבן אדם ידווח עלייך. אנחנו יודעים איך לעשות את זה".
דרך שכנוע פופולרית נוספת של סוחרי קרקעות היא ניימדרופינג. אחד ממשווקי האדמות בקופצ'ן טען שחברות גדולות כבר בתמונה. אמדוקס, כך סיפר, רכשה 700 דונם; שראל - 200; גבור ספורט - 400. משווק אחר, שבמודעה מינואר צפה עלייה בערך הקרקעות של "עד 500% בשנתיים הקרובות", אמר בשיחה עדכנית כי הוא מעריך שתהיה עלייה של 300% "בתוך שנה־שנה וחצי (...) יש שם המון יזמים גדולים, הרבה כסף עם אינטרסים (... ברגע שאתה קונה אתה תחת מטרייה מסוימת, שקיימים בה כבר גופים הרבה יותר גדולים מאיתנו, ואתה רוכב על הסוס שלהם. אתה יודע שאם תנובה נמצאת שם ואם זיסר שם, הם יקדמו בשבילך עניינים".
אותו משווק כנראה לא היה מתואם עם שותפו: זה הסביר שתנובה וזיסר בעצם לא מושקעים במקום, ובכלל - הקפיצה בערך הקרקעות תתרחש אולי רק בעוד עשור. כתחליף, הוא הציע אדמה ב־350 אירו לדונם, שבה "בתוך 3 חודשים יש לך שינוי ייעוד ותוכנית מאושרת לבנייה". מנין הביטחון? "על סמך הקשרים וחברים שלי".
רונסמאנס, אגב, לא הופתע לשמוע על השימוש השקרי בשמו של זיסר. "היינו במשא ומתן על קרקע", הוא מספר, "ובהתחלה החלטנו לא לחשוף בשם מי מתנהל המשא ומתן. כמעט סגרנו, ואז המוכרים פגשו אותי פה בביסטרו. אמרתי להם, ‘אני קונה ב־150'. הם אמרו, ‘תשמע, יש לנו הצעה מהקבוצה של זיסר ב־190'".
* איך הגבת?
"אמרתי, ‘זו הצעה מצוינת - תמכרו להם'. אז הם התחילו להתפתל, להגיד ‘לא דיברנו איתם ישירות', ודברים כאלה. בסוף סגרנו על 160".
"רצים כאן כל מיני קשקושים, שטויות, בלבולי מוח", אומרת אסנת פלד, מנהלת השיווק ב"מנטור השקעות", המאתרת הזדמנויות נדל"ן. היא מתגוררת בבוקרשט כשלוש שנים, בפיפרה, "רמת אביב" העתידית בפי הישראלים. רבים משכניה ישראלים - כאלה שהקימו כאן עסקים, כמוה, או שכירים בחברות ישראליות שנשלחו לבוקרשט. את האווירה כאן היא מגדירה כ"קיבוץ רומניה", שהוא לדבריה, "קהילה נהדרת".
אם יש משהו שמפריע לקהילה הזו, אומרת פלד, אלה אותם "מגלגלים" שפועלים בשוק הנדל"ן המקומי ומוציאים להם שם רע. "אי־אפשר להכליל, אבל רוב אנשי הנדל"ן הישראלים שנמצאים ‘על הקו' פוגעים בתדמית של האנשים הרציניים שעובדים כאן. מהקבוצה הזו נוצר הרושם של המאכעריאדה והחאפריאדה שרצה כאן".
יום לפני שנפגשנו שבה פלד מבולגריה. בדרך עברה באדונטסי קופצ'ן, האזור החקלאי שבו ישראלים רבים כל־כך מושקעים בציפייה לעתיד. "כשעברנו שם חייכנו לעצמנו. אני לא נכנסת להרפתקאות האלה. זה מטורף בעיניי. כשאתה משקיע שם את כספך, אתה כאילו הולך לקזינו", היא אומרת.
"כמו ללכת לקזינו"
רוב היזמים מתייחסים בביטול למוכרי האדמות החקלאיות. הם באו כדי לבנות בעיר, לא להיסחף לספקולציות. "אלה מניות זבל", אומר אחד מהם, "מוכרים חלומות. ישראלים בהמוניהם קנו קרקעות איפה שהשטן לא מתגלח, החזירים לא מחרבנים והתרנגולים לא מגיעים. לא יודעים אפילו איפה הקרקע, העיקר ‘קנינו מאות אלפי מטרים קרקע חקלאית באירו למטר'. גם חברות בורסאיות עשו את זה, כדי להראות שיש להן נכסים רבים. בעוד שנים אחדות אולי זה יהיה שווה יותר, אבל מי יודע?"
"הרבה מאוד אנשים קנו חלקות שלא יהיו מותרות לבנייה ונתקעו עם צינור", אומר נחשון. "שמעתי גם על אנשים שקנו נכסים שבכלל לא שייכים לזה שמכר להם אותו, כל מיני אנשים שמצאו ‘מציאות' ואחר כך מצאו עצמם בפני שוקת שבורה".
ההשקעה בבניית דירות בערים, מנגד, מוחשית ומושכלת הרבה יותר: רוב הרומנים מתגוררים ב"דירות קומוניסטיות" מימי צ'אושסקו, ומשוועים לדירות משופרות, שבהן קיים מחסור עצום. משכורותיהם גדלות בהדרגה, הבנקים מעניקים משכנתאות נוחות, ומחיר הקרקע לבנייה נמוך יחסית. הקושי המרכזי הוא דווקא בתחום כוח האדם: הרומנים, העובדים הזרים שבנו את תל אביב, יוצאים בהמוניהם לעבוד באירופה, וקבלנים כאן נאלצים לייבא עובדים זרים מטורקיה ומסין.
השקעה בבנייה בבוקרשט נחשבת לאטרקטיבית ביותר, אבל המשקיעים מתחילים לצאת גם אל שאר הערים הגדולות. "יש צורך במיליון יחידות דיור למגורים", מסבירה אלינה צ'יבו, מתווכת רומנייה שעובדת בשיתוף עם חברה ישראלית. "זה שוק יחסית בטוח, מאחר שהמנוע שלו הוא צמיחת הכלכלה הרומנית, פיתוח המדינה בכל התחומים, והעובדה שהמעמד הבינוני צומח ויותר רומנים עושים יותר ויותר כסף. בנוסף, הרומנים דומים לישראלים בכך שהם אוהבים להיות בעלי הבית ולא שוכרים. נדל"ן נחשב פה להשקעה מוצקה, וכל מי שיש לו כסף - דבר ראשון קונה נכס נדל"ן".
הצורך בבניית מאות אלפי יחידות דיור הוא שהביא לכאן את דניה סיבוס, שהשיקה לפני כשבועיים סניף מקומי. עופר קוטלר, המנכ"ל, הגיע לכאן יום לאחר מעצרו בחשד לעבירות מס בפרשת חפציבה. "הבנו שיש פה חוסר ביכולות קבלניות", אמר בהשקה. "ביום חג כזה, במיוחד לאור מה שמתרחש בארץ, לכולנו זה רגע של נחת".
נקודה קריטית בייזום פרויקטים לבנייה היא היכולת להשיג ליווי בנקאי. גם כאן נעזרים רבים במתווכים שאמורים לסייע בקיצור תהליכים - למשל בני משפחתו של אדוארד סרוסי, המיליארדר מפרשת הנשיא ויצמן, שמתהדרים בקשרים משובחים במערכת הבנקאית. הנכונות של הבנקים להעניק מימון נדיב ביותר לחלק מהיזמים מעורר אצלם אופטימיות עצומה: "אני צופה רווח של עשרות מיליונים על הנייר, ואני משקיע לא יותר ממיליון אירו", אומר קבלן ישראלי. "בזמן קצר אני ארשום רווח עצום בסיכון אפס".
אחת החברות הישראלית שזכו להצלחה אדירה בתחום היא "אדמה", שהפכה בשנים האחרונות לאחת מחברות הבנייה הגדולות ברומניה. כן, אומר היו"ר, דייב פלוסברג, "קל למכור פה דירות. כל מה שאנחנו מוציאים לשוק, נמכר".
* אין סיכון?
"הסיכון הוא בכך שזו מדינה מתפתחת: הרומנים הם לא אנשים שהכי פשוט לעבוד איתם, הליכי הרישוי וכל האופרציה הם לא פיקניק. אני לא אוהב לזלזל ברומנים, אבל חסרה פה תרבות עסקית". כדי להצליח בשיווק, משקיעה "אדמה" עשרות אלפי אירו בסקרי שוק, שבהם היא שואלת את הקהל הרומני מה הוא מחפש, עד לרזולוציה של גודל החלונות הרצוי.
הביקוש העצום הפך את השוק בהדרגה לשוק של מוכרים - לאחר שהרומנים הבינו שעל כל קרקע איכותית יש המוני קופצים, ישראלים ואחרים. "יש עשרות דוגמאות לכך שזה הפך לשוק של מוכרים", אומר יזם ישראלי. "הם מעלים את המחירים, את דמי הקדימה; אם אתה אומר משהו לא בסדר הרומני מרשה לעצמו לשים עליך פס, או שהוא יכול, כשמתאים לו, לקום וללכת באמצע המשא ומתן, כי הרי יש עוד קופצים".
אחרי הנדל"ן: קזינו
הקרבה בין השקעות מושכלות להשקעות השקולות להימורים בקזינו מקבלת המחשה סמלית בקומה שמתחת ללובי של המאריוט: צמוד ל"גרנד קזינו" הוקם לפני כשנתיים משרד "תיווך גרנד", המשווק השקעות נדל"ן. הבוס של המשרד הוא צדוק בג, המשמש גם כמנהל הקזינו. שום דבר בחזותו של בג, המכונה גם "הדרדס", לא מסגיר את העובדה שהפרארי האדומה שחונה בכניסה למלון, ושנרכשה בקרוב ל־200 אלף אירו, היא בבעלותו.
למשרד התיווך של בג יש סגנון ייחודי משלו. ב־11 בבוקר מסבירה הפקידה הרומנייה ש"לא נראה לי שהוא התעורר עדיין". בין הכניסה למשרד לכניסה לקזינו מוקרן על מסך פלזמה סרטון הדמיה של ה"סילבר וילג'", עוד פרויקט עתידי מבטיח. ההדמיה מציגה שכונה מטופחת, עם מזרקות יפהפיות וסניף מקדונלד'ס. בשלב מסוים מופיע תרשים שממחיש את הבדל הערך בין "קרקע לפני אישורי בנייה" ל"קרקע אחרי אישורי בנייה". אין צורך לתרגם: הכיתוב מופיע בעברית בלבד, והתחושה ביתית להפליא. אולי ההרגשה הזאת היא שהביאה מהמרת ישראלית, שהפסידה סכום פעוט, לדרוש בקולי קולות מהנהלת הקזינו להכין לה במיוחד דג כשר.
באותו הערב ישב בג בפאביליון וזעם על "מעריב", שרמז כי הוא מחזיק אצלו את בועז יונה. "היורש של רוזנשטיין", נכתב עליו, ובג טען כי הוא שוקל תביעה, כי "בחיים לא פתחו לי תיק במשטרה".
יורש של רוזנשטיין הוא לא, אבל סוחר הסמים המפורסם היה בעבר אחד השותפים ב"גרנד קזינו" וגורמים במלון טוענים שגם היום הוא שותף. עיקר הפעילות בקזינו נרשמת דווקא בסופי שבוע, אז שבים אנשי העסקים לבתיהם ומוחלפים במלון במהמרים כבדים. אבל גם אנשי העסקים לא טומנים ידם בצלחת. בועז יונה, למשל, שעד לקריסת חפציבה היה פוקד את המאריוט בקביעות פעם בשבועיים, נצפה לא אחת מהמר כאן על עשרות אלפי אירו.
"אני אעשה עסק עם נרקומן, ולא עם מהמר", אומר יזם ישראלי שעובר במקום.
* למה?
"נרקומן יכול לצרוך מנות סם ב־100-200 אירו ליום. מהמר יכול להפסיד גם 5 מיליון אירו בערב. ראיתי פה הכול: ישראלים שלא עושים עסקים ורק הולכים לקזינו, אנשי עסקים שבחיים לא ידרכו בקזינו, וגם כאלה שכל מה שהם מרוויחים בעסקים, הם שמים אחר כך בקזינו".
וגם זונות
בכניסה לקזינו אפשר לקחת מדריכים לחיי הלילה בעיר. עמודיהם האחרונים מוקדשים למודעות של נערות ליווי - גורם שהביא בעבר לא מעט ישראלים לבוקרשט. אנג'לה, אחת מהן, קורצת במיוחד למבקר הישראלי: "מדברת גם עברית", נכתב במודעה שלה, והיא לא היחידה. עם זאת, נדמה כי התופעה הולכת ומצטמצמת, לא מסיבות מוסריות אלא בשל העלייה ברמת החיים ברומניה, ששחררה נשים מהצורך לעסוק בזנות. "פעם", מספר מנהל ישראלי שהגיע לרומניה מיד לאחר נפילת צ'אושסקו, "עובדות היו רומזות לך שהן רוצות שתהיה ה'ספונסר' שלהן. היו בוסים ששילמו משכורת חודשית של 100 דולר, ואם הם היו נותנים לעובדת עוד 50 דולר, הם היו שוכבים איתה מתי שרצו. מבחינתה זה היה עוד חצי משכורת. היית מזמין אותה לארוחה יקרה, זה היה עוד רבע מהמשכורת. היום זה אולי עדיין קיים, אבל מאוד הצטמצם, כי המשכורות עלו".
המצב הגיע לידי כך שכשאיש עסקים ישראלי ניסה לאחרונה לשכנע ישראלי הפעיל ברומניה להעביר חלק מהשקעותיו למולדובה, אחד מנימוקיו היה ששם "אתה יכול להשכיב כל בחורה ב־20 דולר".
"פעם היו לי שמות של איזה מאה בחורות בפאלם", נזכר בערגה ישראלי שפועל בבוקרשט, "היום זה אחרת". אנחנו יושבים באקזקיוטיב לאונג' של המאריוט, והוא משחזר איך פעם, באותו מקום ממש, ישבו חמישה מהמרים ישראלים עם בחורה, וניהלו ויכוח סוער על "מי יזיין אותה ראשון".
* ואנשי העסקים הישראלים?
"הם היו מחליפים מספרים, שואלים זה את זה, ‘יש לך טלפון של מישהי טובה?' לא סתם יש בחורות שכתוב במודעות ‘מדברות עברית'. מה שטוב זה שהבחורות האלה תמיד נשארות בנות 18".
"כשהייתי כאן לפני שנתיים", מוסיף יזם ישראלי, "זה היה סדום ועמורה. במלונות היו מסתובבות בלובי עשרות בחורות. הזנות הייתה מדלת לדלת, ובכל הגילים. היה מועדון בשם ‘אריסטראו'. היית יושב שם, באמצע המועדון היו עומדות 300 בחורות מינימום, ומי שמסתכלת עליך אתה ממצמץ לה עם העין ולוקח אותה ב־50 אירו לערב. היו שם פצצות מגיל 16 ועד 30. מאז המקום נסגר, והאזור שלו הוא עכשיו אחד מאזורי הנדל"ן המבוקשים בבוקרשט". אותו יזם רואה גם את התועלת העסקית בשינוי: "הזונות עושות היום מיליונים בחוץ. הן נוסעות למונטה קרלו, לאיטליה, לקאן - האירופים מחכים להן בזרועות פתוחות. כל רומנייה שיוצאת החוצה עם תיק וחצאית מרוויחה 2,000 אירו ליום בזנות, אין לה מה להיות כאן בשביל מאה אירו. ואז היא חוזרת לפה, ויש לה כסף לקנות ממני דירה".
למרות הירידה בהיקף תעשיית המין, זונות במאריוט הן עדיין מחזה לא נדיר. רבים מהאורחים שעולים לחדר מקבלים הצעות ל"חברה" ב־100 אירו ל"כמה שתרצה. עד שיימאס לך". רוב הזונות, אגב, מציגות תעודה ונרשמות בקבלה, לדברי המנהל מירון, "בשביל הביטחון של האורחים". לקוחות שמעדיפים להסתכן כדי לשמור על דיסקרטיות נעזרים בנהגי המוניות, שמביאים להם את נערת הליווי עד הדלת תמורת טיפ צנוע, שחלקו מועבר לעובדי המלון תמורת העלמת עין.
לפני חודשים אחדים, כשבבית חב"ד המקומי תכננו לערוך את סדר הפסח הגדול במאריוט, פנו לרב דייטש כמה אנשי עסקים והניאו אותו מלחגוג "במקום שהזנות חוגגת וריח הקזינו עולה עד הקומה האחרונה".
"אין ספק שאנשי העסקים הישראלים חוטאים היום הרבה פחות", אומר דייטש ומסביר: "תאוות הכסף עלתה פה על הכול: אנשים באים לכאן כדי לקחת מפה כסף, לא כדי להשאיר פה כסף".
"שמס הכנסה לא ישמע"
הדיסקרטיות חשובה לא רק למי שמחפש שירותי מין: אנשי עסקים רבים מעדיפים שפשוט לא ידעו שהם ברומניה. אחד היתרונות בסנטרוויל, אומר אשכנזי, הוא היותו מלון דירות נטול לובי: אורח יוכל לעלות מהחניון לדירתו, בחשאיות מרבית. "איש עסקים לא רוצה שיראו אותו", אומר אשכנזי כשאנחנו מסיירים במתחם. "מלונות דירות זה העתיד במדינות מתפתחות".
הרצון הזה בשקט, אומר יזם ישראלי, גורם גם לכך שישראלים רבים מעדיפים להתקשר עם בנקים זרים, ולא עם בנק לאומי, שפתח סניף ברומניה לפני כשנה. "אתה לא בא לאירופה בשביל לאכול פלאפל. באים לפה בשביל לעבוד בשקט, לא רוצים להיחשף. אני צריך שלאומי ידע מה אני עושה פה? איזה סכומים אני מביא? ואם אני עושה פה קומבינות ולא רוצה שידעו מזה? מחר־מחרתיים מס הכנסה ירצה לבדוק עליי דברים, ואני לא יודע איך הוא עובד עם לאומי".
הביקוש הישראלי לבנקים זרים הביא לכך שבנק פיראוס היווני שכר במיוחד עובד דובר עברית. ארבל מספר על מנכ"ל בנק זר, שניסה לאתר דרכו בנקאי ישראלי שירכז את "התיק הישראלי".
הנכונות הזאת, להקים דסק ישראלי בבנק יווני שפועל ברומניה, מדגימה את היקף אנשי העסקים הישראלים ואת חשיבותם בכלכלה המקומית ומשקלם בה. כל הגורמים המעורבים מסכימים כי הכלכלה הרומנית יוצאת נשכרת מההשקעות הישראליות, אולם לא כולם שמחים על נוכחותם של אנשי העסקים שם.
"הכניסה של הישראלים לשוק הנדל"ן כל־כך חזקה, שלפעמים זה קצת מבייש", אומרת פלד. "לפעמים אני מודאגת שזה יותר מדי. זו בכל זאת לא המדינה שלנו".
* זה מפריע למישהו?
"בטח שזה מפריע. אני לא בטוחה שהמקומיים נהנים מהמצב הזה. יש כאן המון ישראלים בעייתיים שעשו דברים לא יפים, וזה יצר הד. זה מתבטא בכך שהם נזהרים מישראלים. כשמבינים שאני מישראל, לא מגיבים בשמחה ובעליצות. אם הייתי אומרת שאני מגרמניה זה היה יותר נחמד".
* למה, כי הישראלים יותר מתמקחים?
"בדיוק. הרומנים אומרים, ‘אה, הלקוח שלך ישראלי, אז אני צריך עכשיו להקפיץ לך את המחיר כדי לרדת אחר־כך?' התחושה שלי, כשאני מגיעה לרומני שרוצה למכור אדמה, היא שהוא חשדני כלפיי. הוא יודע שהישראלים באים עם כסף, שיש לנו מהירות החלטה. אבל מצד שני, כשיש משהו בעייתי - יורידו אותו במחיר, ידפקו אותו בחוזה. הוא בא בחשדנות, כי זו ההתנהלות של הישראלים בהרבה מקרים. בוא נגיד שכשמדובר בישראלי הוא צריך עורך דין יות'ר טוב".
הישראלים אולי מורגלים בהתמקחות, אבל הרומנים לא טומנים ידם בצלחת. "לפעמים הם מצליחים למכור לישראלים במחירים שגורמים לי לצחוק", מספר ישראלי שפועל ברומניה משנות ה־90. "אני קונה במחירים של מקומיים, אבל לפעמים, כשאני יושב במאריוט, אני מקשיב מהצד איך עובדים על הישראלים. הישראלים חושבים שהם חכמים? תאמין לי, לפעמים רומני מתחיל עושה עליהם סיבוב לא רע; מבטיח להם, ‘שמע, זה המקום הכי טוב, הכי זול'. הישראלים מתפתים וקונים, ובטוחים שבתוך שנה הם יכפילו וישלישו את הכסף. היו ויש דברים כאלה, אבל הם כמעט ונעלמו. היום המשחק ברומניה הוא לאנשים עם הרבה כסף. מה שיכולת לעשות לפני שלוש שנים ב־100 אלף אירו, היום אתה צריך בשבילו 5 מיליון. היום זה משחק רק לגדולים".
כתבות
ני"ע
