פורטפוליו / אסף בן־דב

ארצות הברית: נולדתי שם. ההורים, שניהם מהקריות, נסעו לניו יורק אחרי הצבא בלי גרוש וגרו במרתפים. אבא, ארז, למד בקולומביה יוניברסיטי הנדסה כימית, נהג בלימוזינה, ועבד אצל בן־גוריון כשהגיע לביקורים בעיר. אימא, מיכל, עבדה בשגרירות. כשחזרו לארץ, לירושלים, כשמלאו לי שנתיים וחצי, אבא עשה קריירה ברפא"ל ואימא הייתה אשת חינוך.

ילדות: עברה בעיקר בגלישה, בכדורגל, בכדורסל ועם חברים, ומעט בלימודים. עד היום החברים הכי טובים שלי הם מכיתה ג'.

עבודה: בגיל צעיר חילקתי עיתונים. עד היום, כשאני עובר בקריית חיים המערבית, אזור החלוקה שלי, אני יודע בדיוק איפה היו "על המשמר", "דבר", "הארץ" ו"הצופה".

שירות צבאי: בבית הספר נכשלתי בערבית, ובצבא למדתי לדבר, לקרוא ולכתוב אותה, והייתי קצין במינהל האזרחי בג'נין, תקופה שהאיצה את ההתבגרות שלי.

אינתיפאדה: מצד אחד ג'נין בערה, ומהצד השני הייתי צריך לטפל באוכלוסייה. היה ברור שמי שמבעיר את האש הוא מיעוט קולני. היו מראות נוראיים. אני זוכר שהורדנו מהעצים גופות של מוכתארים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, אחרי שהוכו ונשרפו.

משרד ראש הממשלה: בגיל 21 הצטרפתי לשם, והמשכתי להתעסק עם האוכלוסייה הערבית באותו האזור, במשך שבע שנים.

סודיות: גבוהה בשני התפקידים. זאת עבודה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הייתי עסוק במשימות של שמירה על חיי אדם. העבודה הכי מרתקת שהייתה ותהיה לי. תוך כדי, אתה לא מודע להשלכות שלה, לסיכונים. משום שלא ישנים הרבה, אז גם אין חלומות זוועה.

עידית: אם שלושת ילדיי. הכרנו בשירות. היא הייתה האחראית על החמ"ל במרכז הארץ ודיברנו בקשר. יום אחד הגעתי לשם לארוחת צהריים, ראיתי אותה, סימנתי מטרה, וזהו. אחרי תקופת חיזור לא קלה ושינה באוטו במשך לילות, היא נכבשה. היה ברור לנו שנתחתן רק אחרי שאשתחרר. זה קרה כשהייתי בן 27.

שחרור: לא חיכה לי שום דבר בחוץ, רק ידעתי שאני חייב להתפתח. התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ומהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. אני רוצה לעבוד.

משביר 1: התחלתי את הדרך כסגן מנהל סניף חדרה. בתוך חמש שנים כבר הייתי סמנכ"ל סחר ושיווק, בדיוק בתקופת מלחמת ההישרדות. לחץ בלתי רגיל. ניהלתי באופן שוטף כמעט אלפיים עובדים וספקים, ידעתי את האמת, ועשיתי כל מה שיכולתי שהעסק לא יתפרק.

רגע קשה: כשהוגשה הבקשה להקפאת ההליכים. אז כבר הכול יצא משליטה שלנו, והיינו צריכים להסתגל למצב של מנהל מיוחד.

רמי שביט: נפגשנו דרך אחד הספקים שלי, שאמר שרמי רוצה לקנות את המשביר. נפגשנו ב"עד העצם" והיה קליק מיידי. מהברק בעיניים היה לי ברור שזה יקרה. לא היה לי ספק שחברה שמוכרת במיליארד שקל בשנה צריכה להרוויח.

לוריאל: כשהייתי כבר חתום על הסכם איתם, רמי הציע לי להישאר ולא רציתי להפר אותו.

כלמוביל: הציעו לי תפקיד, העדפתי את המשביר.

משביר 2: אחרי ארבע שנים הרגשתי צורך לחזור לקמעונות. כשרמי הבין שאני בחוץ סופית, הוא מינה אותי למנכ"ל משותף לצדו.

מנכ"לות משותפת: נישואים. למזלי, מצוינים. חלוקת התפקידים התפתחה עם הזמן, והיה ברור שככל שהקבוצה תגדל, האחריות על הפעילות הקמעונית תעבור אליי.

סופר פארם: מקצוענים. לקוחות לשעבר בלוריאל.

ניו פארם: במיזוג אסטרטגי נכון, יהפכו לגורם קמעוני משמעותי.

תדמית: מצריכה המשך עבודה ומיצוי אסטרטגי. אם היא תשתנה המכירות יעלו. לא נוותר על השם שלנו, כי בעיניי הוא נכס.

צביקה פיק: המרענן שלנו לקיץ. הוא מכניס אותנו לסביבה של סטארבאקס וארומה בחיבור לידוענים.

ספורט: התחלתי מכון כושר לפני חודש. זה לא נחשב. גם תחביבים אין לי. העבודה היא התחביב שלי.

חופשות: אנחנו משתדלים לצאת פעמיים בשנה עם הילדים, אם אפשר לקרוא לזה חופשה, ולגנוב סופי שבוע לעצמנו.

תפיסת עתיד: אני זורם. מי יודע.