זהות בדויה

*ספרה של רוני פלומן "ארעיים וקבועים - הקהילה הישראלית באזור מפרץ סן פרנסיסקו" (הוצאת כרמל) משרה אווירה מדכדכת משהו. הספר מתאר בצורת מונולוגים ודיאלוגים את מפגשה של פלומן עם יותר מעשרים ישראלים השוהים באזור הוואלי, רובם ככולם מי שהגיעו לשם לצורכי עבודה ונשארו שם מספר שנים. מדכדך משום שהוא חושף את הקורא למערכת הסיפורים שאנשים מתארים בה את חייהם, את המעגלים ואת הסטיות בדרך צאתם מישראל לעמק הסיליקון, אם כן או לא יחזרו ארצה, ומתי. פלומן, שמשמשת כיום כיועצת לשיווק של חברות סטארט־אפ בישראל, חייתה ועבדה שם בעצמה כשבע שנים וחצי.

את מבחינה בספר בין מהגרים, ארעיים ושבים. שבים ברור לי, אבל מה ההבדל בין ארעיים ומהגרים.

"ההבחנה היא לפי המטרה. נגיד שקיבלתי הצעה לעבוד בחברת היי־טק בארצות הברית, אני אומרת לעצמי שאעבוד כמה שנים, זה יעשה טוב לרזומה שלי, אחזור ארצה ואקבל משרה שחשקתי בה. זה ארעי, כי המטרה היא לקנות משהו ולחזור. אם אדם מקבל אותה הצעה ואומר, בכסף שארוויח אקנה לי שם בית, מטרתו היא להגר, כשהאמצעי הוא העבודה. רוב הישראלים באים כארעיים. וכשמציעים להם משהו יותר טוב והם נשארים, ובלי מועד חזרה, זה ארעיות קבועה, לפעמים הגירה.

"אני באתי לשנתיים, רציתי לעבוד בהיי־טק ולחזור 'גדולה מהחיים', ואז החברה שלי הונפקה ובעלי התחיל לעבוד, ובשנה החמישית נקלעתי לתחושה קשה, דיסוננס שאופייני לישראלים במצב דומה לשלנו. בעלי ואני החזקנו בבית שכור, ולא רצינו לקנות בית. אני גם לא ניסיתי להשיג גרין קארד. גם לא הפרשתי לקרן פנסיונית, 10% מהמשכורת שנותנים לך הקלות במס. ישראלים לא מפרישים במחשבה שלא יישארו שם, אבל השנים עוברות, ואז יום אחד אתה קורא בפורצ'ן אחת מאותן כתבות מבהילות שכדי לצאת לפנסיה בארצות הברית צריך שלושה מיליון דולר, ואתה בפאניקה, איך לא עשיתי את זה. הכי קל זה לחזור אחרי שנתיים־שלוש, בסוף המשימה הראשונה. באותה נקודת זמן, כשאתה מוגדר על־ידי הג'וב שלך, אין לך דיסוננס אם תחזור".

את מציינת שנשים ישראליות נפגעות שם יותר מכל קבוצת מהגרות אחרת.

"בוואלי יש פער משכורות הכי גדול בין נשים וגברים. זוג צעיר עם ילד מגיע מישראל, פתאום הבעל עושה 80 אלף דולר בשנה, שזה לא הרבה בוואלי, אבל כבר המשכורת צומחת ל־120 לשנה, ומהר מאוד האישה תגיד 'אני לא עובדת'. זה טוב לשהות של שנתיים, אבל אחר כך זה נהייה בעייתי, כי התרבות בישראל היא להביא משכורת שנייה. נשים ישראליות בוואלי מרגישות לגיטימי להפסיק לעבוד, לרדת מהרכבת".

עשרים אלף או ארבעים אלף?

למרות תיאור מצב רגשי קשה וניכור של הנשים הללו, פלומן מצביעה על מיעוט מקרי הגירושין בין הישראלים, "כי את שם לבד מול העולם". פלומן גם מערערת על המספרים שמופרחים על־ידי גורמים ישראליים, מאז ימי "האחרון שיוצא מכבה את האור בנתב"ג" ו"נפולת של נמושות". אם בקונסוליה מדברים על ארבעים אלף ישראלים בסן פרנסיסקו, פלומן טוענת שיש לכל היותר עשרים אלף ישראלים.

"לקחתי את נתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי של שנת 2000. בעלי מהנדס תוכנה ועזר לי בפילוחי שאלות. המפקד האמריקאי מצא בכל מחוזות סן פרנסיסקו עשרת אלפים ישראלים על־פי ארץ מוצא. תכפיל את המספר כדי לכלול גם עולים, ועדיין זה עשרים אלף. בטקס יום הזיכרון, שנחשב לאירוע הישראלי הכי גדול, מופיעים אלף איש. איפה הארבעים אלף שהם מדברים עליהם? כשאני מדברת עם הבחורה בקונסוליה היא אומרת לי שרק עשרים משפחות חזרו ארצה. אני עצמי ידעתי על יותר - ב־2004 הגן הישראלי של הבן שלי התרוקן ונסגר. הספירה של הרשויות בישראל היא אגבית. ישראל הרשמית אומרת שיש 600 אלף ישראלים בארצות הברית. איגוד הקהילות היהודיות ספר ואמר 200 אלף, במפקד האמריקאי מצאו 106 אלף ילידי ישראל, תוסיף את מי שלא נולד בארץ, ונגיד 200-250.

"לדעתי הפער נובע מאינטרסים של השלטונות. קראתי מחקר של מכון שלם על בריחת מוחות בגלל מיסוי גבוה, בגלל המצב הביטחוני. המצב הביטחוני הוא לכל היותר סיבה לארעיים שלא לחזור. נכון, כיף לגלות כמה מעט מסים משלמים בארצות הברית, אבל מניע להגירה? התיאוריה שלי היא שאנשים שבילדותם הוריהם היגרו מרומניה לישראל, הם עצמם יהגרו בבגרותם לארצות הברית, ואם חבר שלך מ־8200 ירים לך טלפון, בוא לאמריקה, אתה תבוא".

למרות המספרים הנמוכים, את קובעת שישראלים מתאזרחים בארצות הברית יותר מקבוצות אחרות.

"נכון, והם גם הקבוצה השנייה אחרי הקוריאנים בפתיחת עסק עצמאי. הם מתאזרחים כי הם לגיטימיים, בניגוד לפנטזיה הישראלית של עובדים לא חוקיים. אם תגיע לוואלי עם ויזה H1 תשיג גרין קארד, ואחרי חמש שנים אתה אזרח. אני לא יודעת אם שווה לחכות שנים כדי לקבל אזרחות, אבל זה שאין לך גרין קארד, אתה תקוע, כי מאז התפוצצות הבועה צומצמו אשרות ההיי־טק. אני הגשתי בדיוק כשנגמרה מכסה, והייתי צריכה קומבינה מטורפת כדי לקבל".

כולם רואים "ארץ נהדרת"

פלומן מתארת את נוכחותו הכבדה של הצבא בסיפור הישראלי בוואלי. לדבריה, "בני הקהילה הישראלית, שמגיעים ברובם משכבה סוציו־אקונומית גבוהה, נהנו מהון חברתי שסיפק להם הצבא, והם העבירו זאת במסר מילולי ולא־מילולי לבני הדור השני, שחוזרים בבגרותם לשרת בצבא. הילדים האלה לא מתמרדים בהורים אלא מקבלים ישראליות כקדושה. ידעת שמרכז תנועת הצופים הישראלית מקבל משכורת מהסוכנות, וסכום לא־ידוע על כל ילד ישראלי שמתגייס לצבא? הקהילה הזאת לא הייתה קיימת לולא התערבות המדינה. זאת קהילה שלא תחזיק הרבה זמן, כי היא קטנה ועצלנית, ולכן מפתיע אותי שהילדים בדור שני שם אומרים שהם ישראלים".

את גם מתארת קהילה די מסוגרת, שלא ממש מתעניינת באמריקה שסביבה.

"יש ויש. אני הקפדתי לקרוא 'ניו יורק טיימס' והתעניינתי בהיסטוריה אמריקאית, והושפעתי מהם בחשיבה העסקית שלי - טרנספורמציה שלדעתי כל אחד מקהילית ההיי־טק הישראלית עובר שם. אבל יש מי שקורא רק בעברית ויש לו ערוץ ישראלי בטלוויזיה, וכולנו שם ראינו ברשת את 'ארץ נהדרת'. זה חלק מהקשר של הישראלים לארץ.

"אני יכולה לספר לך שלקראת סוף שהותי העברתי את הבן שלי לבית ספר אמריקאי בלוס אלטוס, אף יהודי ואף ישראלי לא היו שם. ואפילו שידעו שאני עוזבת, כולם היו כל־כך נחמדים אליי, התנדבו לעזור, דברים שאף אחד לא עושה בארץ. התביישתי, איך התעלמתי מהאנשים האלה כל השנים. כן, זו ההסתגרות הישראלית. למה? כי יש לך תקציב חברתי מסוים, ואתה משקיע אותו בישראלים. אלה האנשים שתפגוש אותם בארץ, ובאמת החברים הטובים שלי היום הם משם".