מדיה: הנאמנות משתלמת, אבל העריקה רווחית יותר

עבור מחפשי עבודה בשוק התקשורת והחדשות, הטלוויזיה נתפסת ברוב המקרים כמדיום מתגמל בהרבה מאחותה הבכורה, העיתונות המודפסת, בטח ובטח בכל הקשור בשכר, אך לא רק: גם בחשיפה. החשיפה שמקבלים כתבי הטלוויזיה בחברות החדשות, כוללת ברוב המקרים גם חשיפה פיזית ולא רק אזכור שם, והיא מהווה תגמול נוסף - ללא ערך כספי אמנם, אך לעתים קרובות אטרקטיבי בהרבה עבור העיתונאי.

עם זאת, בחינת שכרם של עובדי חברות החדשות בערוצי הטלוויזיה מראה כי התגמול בחשיפה הולך יד ביד עם התגמול בשכר. ולראיה, עורך בכיר (אך לא מהבכירים ביותר) בתחום הטלוויזיה יכול להשתכר סכומים של 25-40 אלף שקל בחודש, בעוד בתפקידים המקבילים בעיתונות המוודפסת, עורכים ישתכרו 10-15 אלף שקל בחודש בלבד.

גם מבחינת שכר העובדים במחלקות החדשות בשוק הטלוויזיה עולה תמונה ברורה וחד-משמעית: ההפרשים בין העורכים הבכירים ביותר, על אף שכאלה ישנם קומץ של ארבעה-חמישה, לבין בכירים אחרים אינם גבוהים. שכרם החודשי אינו רחוק מהשכר של המנכ"ל המשמש גם כעורך הראשי, ששכרו על-פי הערכות עומד על 70 אלף שקל בחודש. זאת, להבדיל מהעיתונות הכתובה, שבה הפערים גדולים בהרבה.

כמה מרוויח מנכ"ל זמני

ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא המצב הנוכחי בקרב מנהלי חברות החדשות של שלושת הערוצים המרכזיים: חדשות ערוץ 2, חדשות ערוץ 10 וחטיבת החדשות של ערוץ 1. בשתיים מתוך שלוש חברות החדשות מדובר במינויים זמניים. כך אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, שמונה לפני מספר חודשים, עם פרישתו של המנכ"ל המיתולוגי של חברת החדשות שלום קיטל, במינוי זמני, כממלא-מקום; וכך גם ניצן חן, ראש מחלקת החדשות של הערוץ הראשון, שהוא מנהל בפועל, כלומר מינוי זמני עד לעריכת מכרז מסודר ולבחירת מנהל קבוע.

באשר למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, גלעד עדין, הרי שגם הוא נכנס לתפקידו על תקן מינוי זמני, של ממלא-מקום, ורק תקופה לא ארוכה מאוחר יותר מונה למנכ"ל קבוע. בעניין זה יש לזכור כי שלושת המנהלים הנוכחיים של חברות החדשות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים הם כאלה שהתקדמו בתוך המערכת, בין אם מדובר בוייס, ששימש קודם לכן כסגן עורך חברת החדשות, בין אם מדובר בעדין, ששימש כעורך "האולפן המרכזי" של ערוץ 10, והן אם מדובר בחן ששימש ככתב בכיר בערוץ 1.

בכל הקשור לניהול לצד מילוי התפקיד של עורך ראשי, מסתבר שיש מחסור בעיתונאים שרוצים ויודעים לנהל. כנראה, זו הסיבה שלא פעם מתמנים אנשים מתוך המערכת על תקן של "ממלא-מקום" כדי לבדוק אם ניתן להכשירם לתפקיד של מנכ"ל קבוע.

כך או כך, בעניין שכרם של מנהלי חברות החדשות, יש לזכור נקודה נוספת: שלושתם, זמניים או קבועים, הם צעירים יחסית בתפקיד, ולא מן הנמנע כי אם יכהנו בתפקיד למשך תקופת זמן ארוכה, לצד השגת הישגים עיתונאיים וניהוליים, גם תנאיהם הכספיים צפויים לגדול.

הבכירים באים מהבית

בין אם מדובר בעיתונות המודפסת ובין אם בעיתונות האלקטרונית, כשמדובר בחדשות ובאקטואליה כתחום עיסוק עיקרי, הדרך הטובה ביותר לעלות בסולם הדרגות היא דרך משרות העריכה, עורכי החדשות ואנשי הדסק. אלו הם האנשים שנחשבים לסיירת מטכ"ל בתחום החדשותי, והמשרות בתחום מהוות נקודת פתיחה טובה להמשך הלאה, במעלה הסולם.

למרות זאת, קשה להכליל ולהצביע על מקום ספציפי שממנו באים האנשים, שהופכים, מאוחר יותר, לעורכים ראשיים. גם בעיתונות המודפסת וגם בטלוויזיה, אין דרך אחת שממנה באו כולם, נהפוך הוא. העורכים הראשיים התקדמו הן מתחום ההפקה והעריכה והן מתחום הכתיבה, ובדומה לעיתונות האלקטרונית, גם מודפסת רוב רובם של העורכים הראשיים גדלו בתוך המערכת העיתונאית בכלל ובמערכת הספציפית שבה הגיעו להישג הסופי בפרט. רק במקרים בודדים נעשו מהלכים שמטרתם הבאת בכיר חיצוני.

העורכים הראשיים דב יודקובסקי, שלום רוזנפלד, משה ורדי, יעקב ארז, דיויד לנדאו, עידו דיסנצ'יק, אמנון דנקנר, שילה דה בר, חנוך מרמרי ואחרים - כולם גדלו בתוך הארגון ככותבים, כפובליציסטים, כעורכים בכירים. רפי גינת, ש"הוצנח" ל"ידיעות אחרונות" מהטלוויזיה, נחשב לחריג.

על אף הדבקות במערכת שבה גדלת, בהחלט ישנה מגמה של מעבר מהעיתונות המודפסת לזו האלקטרונית. שכר עובדי העיתונות המודפסת נמוך משמעותית מזה של עמיתיהם בטלוויזיה, והפערים עשויים להגיע לעשרות אחוזים. מעברים הפוכים הם נדירים ביותר.

למרות זאת, אפשר להתעודד מבדיקת שכרם של העורכים הראשיים. נראה, כי פה הפער משחק דווקא לטובתם של העורכים הראשיים בעיתונות המודפסת.

כך או כך, ולמרות המגמה הכללית של התקדמות בתוך מערכת, המשכורות הגבוהות באמת שמורות במקרים רבים לאלו שעברו מגוף תקשורת אחד למתחרה. בכיר שהובא מבחוץ יהיה בדרך-כלל כזה שצריך היה לפתות אותו בסכומים ובהסכמים נדיבים במיוחד, כך שהנאמנות אמנם משתלמת ברוב המקרים, אבל העריקה עשויה להשתלם יותר.

הרדיו - תחנה זמנית

בניגוד לאמצעי התקשורת והמדיה האחרים, הרדיו מהווה עבור רבים תחנה זמנית, שלב בדרך למקום אחר - בדרך-כלל טלוויזיה. לכן, בניגוד לאמצעי התקשורת האחרים, דווקא ברדיו ניתן למצוא לא מעט עובדים על בסיס פרילאנס. במקצועות ההפקה ברדיו עוסקים במקרים רבים אנשים שעושים דברים נוספים במקביל, לעתים תפקידים שאינם קשורים כלל לתקשורת.

מי משתלב ברדיו ביתר קלות? יוצאי גלי צה"ל, אבל גם צעירים שעברו קורסים בתקשורת או ברדיו. בניגוד לטלוויזיה, ובמקרים רבים גם לעיתונות, ברדיו מקבלים הזדמנויות, והרבה. ברדיו לא מתעקשים על עובדים עתירי ניסיון, וכך מתאפשר לקלוט עובדים חדשים שבאים לבדוק את התחום ולראות מה הלאה. ואכן רבים מהם באים - בין אם מדובר בתחקירנים, עורכים, עורכי משנה או במפיקים - מתגלחים ברדיו, וממשיכים הלאה, לטלוויזיה.

הקטגוריה שבה מתעקשים על אנשי מקצוע בעלי ניסיון בתחום הרדיו היא ניהול התוכן, שם בדרך-כלל ניתן למצוא בעלי תפקידים עם ניסיון. או מגלי צה"ל או, אם מדובר בתחנות אזוריות, מקול ישראל.

אפילו המנכ"לים של תחנות הרדיו לא מגיעים, ברוב המקרים, מתחום הרדיו. במרבית תחנות הרדיו האזוריות בישראל נראה כי המנכ"לים נמנים עם בעלי המניות של התחנות, במישרין או בעקיפין. רק תחנות ספורות מנוהלות בידי מנכ"לים חיצוניים שהובאו במיוחד לשם כך.

אם לפני מספר שנים אפשרו לאנשי תוכן לנהל את התחנות, דבר שלא ממש הוכיח את עצמו, אזי היום נראה כי בעלי המניות מחפשים מנכ"לים מתחומים אחרים, בעיקר כאלה בעלי ידע בניהול. אלה שלהם זו חשיפה ראשונה לתחום התקשורת, מתאהבים במדיה ועיניהם נשואות הלאה. גם הם, בדומה לאחרון העובדים, רואים את עצמם במקרים רבים משתלבים בטלוויזיה.

נתוני השכר בתחנות הרדיו משתנים על-פי אזורים בארץ. בעוד באזור המרכז מנסים בעלי התחנות לשמור על התאמה למדיות האחרות, באזורי הפריפריה ובתחנות קטנות יותר השכר נמוך יחסית, לעיתים בעשרות אחוזים מהשכר במרכז.

מסלול ההתקדמות הסטנדרטי ברדיו עובר, עבור מי שמגיע לתחנות כסטאז'ר, דרך תפקידי תחקירן, עוזר הפקה ומפיק. קיימים לא מעט מפיקים ראשיים בתחנות שזו הדרך שעשו. יחד עם זאת, מסלול זה נעצר בשלב מסוים, וברוב המקרים לא מגיע לכס המנכ"לות. וזה הרגע שבו מחליטים רבים לחפש את הדרך לאח העשיר יותר, הטלוויזיה.