תסמונת דאום

אם חנוך דאום היה מתארח בתוכניתו של יאיר לפיד, שערך את ספרו "אלוהים לא מרשה", התוכנית, מן הסתם, הייתה מתחילה כך: חמישה דברים שלא ידעתם על חנוך דאום עד שקראתם את ספרו: הוא לא רצה ללמוד בפנימייה , אבל לא העז לומר זאת להוריו; הוא הטריד מינית כשהיה נער ואף נחקר במשטרה; הפעם הראשונה שלו לא הייתה מוצלחת; הוא הלך פעם לנערת ליווי; הוא אוהב לאונן. מה עם כל השאר? היחסים הלא פתורים עם אביו, הקשר ההומו-ארוטי בגיל ההתבגרות, חילול השבת והכדורים הפסיכיאטריים? מי שקרא את טוריו של דאום, או למצער הסתפק בכותרות הצהובות-בומבסטיות שהנפיק עם צאת ספרו, לא ממש הופתע או הזדעזע - ונראה שדאום ממש רוצה לזעזע.

ארבעה מכתבי התנצלות אוטוביוגרפיים משגר לעולם דאום, בן 31 בסך הכול, ב"אלוהים לא מרשה" - לאביו, למגזר הדתי-לאומי, לאלוהים ולאשתו. אם לקפוץ לרגע לסוף, כאחת מ"המגזר" אני מצהירה בזאת שדאום זוכה למחילתי, אף שלא ברור לי מדוע עליו להתנצל בפני. לא נתתי לו מנדט לייצג אותי, ולפיכך לא נפגעתי מה"ייצוג".

כבר מתחילת הספר עושה רושם שדאום מתאמץ למתג את עצמו כילד הרע של המגזר הדתי-לאומי, והוא אפילו נהנה מהעניין. "במהלך מסע הלוויה שלך, אבא, הייתי מוכרח להשתין", נפתח הספר בפרובוקציה מכוונת. מה שהיה יכול להעלות חיוך אירוני על פניו של הקורא אם היה מדובר במשפט פותח בכל ז'אנר ספרותי אחר, מעלה טעם תפל. בהמשך, כשהקורא מושלך למערבולת המסובכת של יחסי דאום עם אביו, מקעקעת הסצנה הדי-משעשעת בפתיחה את האמינות של הטקסט של הילד שמבכה עד היום את מות אביו.

דאום מתייחס לעצמו ברצינות כפרסונה ציבורית שעול כבד מוטל על כתפיה השחוחות. "כבר בראשית דרכי כעיתונאי בחרו לנתח באחד העיתונים המגזריים על גבי כמה עמודים את השאלה מדוע, בעצם, אינני מייצג את המגזר. קראתי את הכתבה וחשתי בודד", הוא מתייפח, בהנאה כך נראה, וממשיך לספק לקורא הפנאט מ"המגזר" עוד כמה שוטים שבהם יוכל להלקות אותו, אם אך יחפוץ. נדמה שאם הוא ומשפחתו ייזרקו מהיישוב שבו הם גרים, לא יהיה מאושר ממנו. יהיה לו עוד משהו לרוץ ולכתוב לחבר'ה.

הילד הרע מתוודה בפני קוראיו, כמו היו האפיפיור בכבודו ובעצמו, בשטף של מילים. הוא מטפל בשלל נושאים שכל בוגר "המגזר" מכיר או שמע עליהם: הלימודים בפנימייה, יחסים הומוסקסואליים בישיבות, אוננות, הדרכת חתנים וכלות, משפחות ברוכות ילדים, הקושי בקיום מצוות - וזו רשימה חלקית בהחלט (מזל שאת הסמים בהתנחלויות הוא שכח). לפעמים מוצא עצמו הקורא נדהם מההתערטלות של הכותב, לפעמים הוא חש כמו עובר אורח תמים שנקלע שלא בטובתו לפרץ הקאה של עובר אורח אחר, לפעמים הוא לא מאמין למקרא עיניו, ולפעמים הוא פשוט מתמלא רחמים. זה לא ילד רע, זה פשוט ילד מסכן. חבל שלא פגש בדרכו המפותלת במבוגר אחראי.