הנקראות ביותר

עו"ד רם כספי: "אותי הופכים לגזען? אני אוהב אתיופים"

כבר מגיל שבע הוא ידע שיהיה עורך דין ("עורך דין נולד להיות עורך דין"), הקרב בבית המשפט הוא גולת הכותרת של המקצוע בעיניו ("כשיש לי הופעה בבית המשפט, האדרנלין מתחיל לזרום לי בדם"), הוא משתעמם בחופשות ומשתגע בלי עבודה ("בשבילי העבודה זו החופשה הכי גדולה"), יש לו תוכנית פרישה סודית שתבוצע בשלבים ("לא אהיה במשרד עד גיל 93 כמו אבא שלי"), והוא דווקא מאוד אוהב את האתיופים ("דווקא לי, לחבר שלהם, הם עושים הפגנה. למרות זאת, אסייע להם")

רזומה > עו"ד רם כספי, 68, נולד בירושלים ומתגורר בתל-אביב. נשוי לאתי, אב ל-3 בנים: גיא, דן ויריב, וסב ל-4 נכדים: לי, יהונתן, עיליי ויאלי * החל את דרכו כמתמחה, לפני יותר מ-40 שנה, במשרד של אביו, עו"ד מיכאל כספי, וכיום נחשב לאחד מבכירי עורכי-הדין בישראל * במשך השנים עסק בנושאים ציבוריים שונים. תמך בבחירת שמעון פרס לנשיא המדינה וקרא לפיטוריו של החשב-הכללי, ירון זליכה * בשנים האחרונות משרדו מעורב במרבית העסקאות הגדולות והמורכבות במשק, בהן עסקת אי.די.בי ועסקת אייפקס-תנובה * עם לקוחותיו נמנים נוחי דנקנר, יצחק תשובה, משפחת עופר ומשפחת נמרודי.

החווה > בוקר יום שישי שטוף שמש. מבעד לשער ברזל מפורזל, המעוטר באבן ירושלמית משני צידיו, נחשפת במלוא הדרה החווה החקלאית האורגנית של האחים אסף ורם כספי ברחובות. שביל הגישה ללב החווה חוצה מטע עצי זית ועצי הדר מגוונים, ובסופו מתגלה מחזה קצת מפתיע. עו"ד רם כספי, המחויט ומעונב בכל יום אחר מימי השבוע, ניצב תחת עצי פקאן תמירים בג'ינס מאובקים, כובע מצחייה מקומט וחולצת טריקו.

בהתלהבות של חקלאי ותיק מציג כספי את האוצרות הטמונים בחווה. את בריכת הדגים הקסומה, עם מפל האבן, שסביבה נחות אנפות בשלווה מופגנת, ובתוכה משתכשכים אווזים וברווזים מפוטמים; את עצי הפרי הרבים, ביניהם פיטנגו, מנגו, פסיפלורה, תמר, תות ועוד; את התוכי, התרנגולים, הטווסים, הכלבים ושאר דיירי החווה המרוצים.

במהלך הסיור בחווה נוהג כספי במיול, גורף עלים, קוטף פירות מן העצים ומאכיל את העופות, שניכר עליהן שהמתינו לו בשקיקה. כמעט לא ניתן לזהות את עורך-הדין הבכיר במראה החקלאי שהוא מאמץ לעצמו בכל סוף-שבוע. "המקום הזה נותן לי כוח. זה תחליף מצוין לחדרי-כושר", אומר כספי, תוך כדי שתיית תה מהביל שזה עתה נחלט מצמחי החווה.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בירושלים, ואמות בירושלים. אבי היה עורך-דין. אמי סייעה בידו, כאמא טובה וכעקרת-בית. כשמלאו לי 16 שנה, המשפחה עברה לתל-אביב. באותה תקופה רציתי לראות את העולם וללמוד אנגלית, והחלטתי לטוס לאנגליה לבדי וללמוד בפנימייה שהמיקום שלה היה קרוב מאוד לאוניברסיטת אוקספורד. הייתי מאוד עצמאי. גרתי לבדי באנגליה שנתיים, ובגיל 18, אחרי שהשלמתי את בחינות הבגרות של אוקספורד, חזרתי לארץ והתגייסתי לצבא. שירתי במודיעין, בתפקיד שנותר סודי עד היום.

"בשנה השנייה של השירות הצבאי שלי הציבו אותי בירושלים, במחנה שנלר, והחלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים, במקביל לשנת השירות האחרונה שלי. היו לי כמה מכשולים בדרך ללימודים. משה דיין, אז הרמטכ"ל, הוציא הנחיה שאסור ללמוד באוניברסיטאות בתקופת השירות הצבאי. בנוסף, כשהצגתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית את תעודת הבגרות שלי מאוקספורד, אמרו לי שאני צריך להשלים 3 בגרויות, בהיסטוריה, בעברית ובדקדוק, כדי להתקבל. כיוון שמאוד רציתי להתחיל ללמוד, הציעו לי להיות 'שומע חופשי', תלמיד שלא מן המניין, עד שאשלים את הבגרויות. אמרו לי שאחרי שאשלים את הבגרות אוכל לגשת לבחינות בפקולטה למשפטים במועדי ב'.

"יום אחד זימן אותי אליו מפקד החטיבה של ירושלים, מפקד חטיבה 16, יעקב חפץ, ואמר לי שהוא שמע שאני לומד באוניברסיטה, ושזה אסור על-פי הנחיות הרמטכ"ל. השבתי לו, שאני הולך לשמוע הרצאות באוניברסיטה במקום ללכת לבתי-קולנוע ולדיסקוטקים, כמו שחיילים אחרים עושים, ושאני לא מבין מה זה עניינו. כשהוא לא ויתר, הסברתי לו שאני לא ממש סטודנט, אלא תלמיד שלא מן המניין, והבאתי לו תעודה מהפקולטה למשפטים להוכיח זאת. זה שכנע אותו.

"בהמשך, התקבלתי כסטודנט מן המניין בפקולטה למשפטים. הצטיינתי בבחינות וקיבלתי שלוש 'סטיפנדיות', מלגות בשפת ימינו. סיימתי את התואר בגיל 23.

"המרצים שלי היו מגדולי הדור בעולם המשפט. לימדו אותי שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט ומשה זילברג; והשופטים אלפרד ויתקון, מישאל חשין ואהרן ברק היו מתרגלים שלי. חמשת השופטים האלה הם מגדולי המשפטנים שהמדינה הצליחה לייצר. בייחוד אהרן ברק ומישאל חשין".

* למה בחרת במשפטים? בגלל אבא?

"לאו דווקא. אולי גם בגלל אבא, כי בכל זאת גדלתי בבית של משפטן ענק, ומגיל צעיר מאוד הייתי הולך איתו לא רק למשרד, אלא גם לבתי המשפט. מאוד אהבתי את זה. אבל ראיתי את עצמי כעורך-דין מהיום שנולדתי. אולי אני מגזים, אבל מהיום שהתחלתי לחשוב על מה שאני רוצה לעשות בחיים, בערך מבית-ספר עממי, בגיל שבע-שמונה, כבר ידעתי שאני אהיה עורך-דין.

"אני מאמין שעורך-דין נולד להיות עורך-דין. לפני הרבה שנים למדתי לטוס. באחד השיעורים הייתי צריך לנחות בשדה התעופה בהרצליה, אך כשהתקרבתי למסלול נמלאתי פחד. ראיתי מולי עצי אקליפטוס שהסתירו את קצה המסלול, ופחדתי שאני מתקרב אליהם יותר מדי ומתרסק לתוכם. מרוב פחד ביקשתי מהמדריך שייקח ממני את ההגה. הוא לקח את ההגה והנחית את המטוס. אחרי שנחתנו המדריך אמר לי: 'אתה לעולם לא תוכל להיות טייס. לא נולדת לטיס'. אחרי האירוע הזה הפסקתי לטוס, ומאז אני אומר: 'עורך-דין נולד להיות עורך-דין, כמו שטייס נולד להטיס'".

הדיון הראשון > "עשיתי את ההתמחות במשרד של אבי, ויום לאחר שקיבלתי את הרישיון זרקו אותי למים, ונתנו לי להופיע בתיק משמעותי. ייצגתי בדיון חברה שבית-חרושת גדול שלה עלה באש, בתביעה נגד חברת הביטוח, שסירבה לשלם בטענה שבית-החרושת הוצת. התיק התנהל בפני השופט בנימין כהן, וזכיתי. זו הייתה ההופעה הראשונה שלי והזכייה הראשונה שלי.

"אני זוכר שאבא שלי שאל את השופט כהן איך הופעתי, והוא ענה לו: 'כבר ביום הראשון שעורך-דין מופיע יודעים אם הוא טוב או לא. לא צריך בשביל זה 20 שנה'".

אבא > "אבא שלי נפטר בגיל 93, לאחר שהיה במשרד יום-יום עד שבועיים לפני הפטירה שלו. אבי לא החסיר יום אחד. הוא מאוד אהב את המקצוע. כשהוא היה שומע עורך-דין אומר 'די נשבר לי. אני לא יכול להופיע יותר בתיקים האלה', הוא היה שואל אותו 'איזה תיק יש לך?', ומטפל במקומו בתיק. גם אם היה מדובר בתיק שנדון בבית משפט שלום, הוא לא היה מתבייש, והיה אומר 'אני אופיע בתיק הזה'. אבי קיבל את התעודה ב-1936 בלונדון, והיה מגיע לבית משפט עם נימוסים אנגליים. כשהיה נכנס לבית משפט, גם עניינים מקומיים או בית משפט שלום, היה קד קידה, ואף פעם לא מפנה את הגב לשופט כשהוא יצא. הוא תמיד הלך אחורה, גם כשזה היה קשה בגלל המדרגות. אבי נהג לומר לי: 'אתה קד קידה למוסד, לדגל, לסמל, ולא לאדם'".

ירושת המקצוע > "המקצוע הזה לא עובר בירושה. את המקצוע הזה אתה צריך לבנות לבדך מא' עד ת'. זה שיש לך אבא עורך-דין חשוב, לא עוזר לך. ואבא שלי היה עורך-דין מאוד-מאוד חשוב, אולי אפילו יותר ממני, רק שאנשים לא הכירו אותו מספיק. בתקופות שהוא היה במקצוע הוא נחשב לאחד מגדולי עורכי-הדין, יחד עם עורכי-הדין יצחק אדרת, יהושע רוטנשטרייך, אליהו גיצלטר, יעקב סלומון, חיים צדוק ואחרים. אלה היו אז השמות של אלו שמכונים היום 'עורכי-הדין המובילים'. למרות זאת, את המקצוע הזה אתה לא יכול להוריש. אם אתה טוב, תצליח, אם אתה לא טוב, לא יעזור לך שיש לך אבא עורך-דין גדול. זה כמו שאי אפשר להנחיל את מקצוע הרפואה. אם הבן של מנתח ראש בעל שם עולמי לא יצליח בכוחות עצמו, העובדה שיש לו אבא רופא מוצלח לא תסייע לו".

סוד ההצלחה > "בעריכת-דין ההצלחה תלויה בשלושה דברים: בלימוד, בהתמדה ובכישורים. רק שלוש התכונות יחד נותנות לך בסיס להצלחה. מלבד זאת, ככל שאתה צובר ניסיון, אתה גורם ללקוח להרגיש שהוא נמצא ביד נכונה, יד אמונה. זה סוד ההצלחה האמיתי. הלקוח צריך להרגיש שאתה נותן לו את תשומת-לב אישית, את המרב שאתה מסוגל לתת לו. כשאתה יושב איתו כעורך-דין תאזין לו, תקשיב לו, תן לו את תשומת-הלב המתאימה, אל תזלזל. בשבילו התיק הזה זה עולם ומלואו".

ליטיגציה > "אני חושב שגולת הכותרת של עורך-דין היא לא עסקאות מסחריות, אלא ההופעה בבית המשפט, ובמסגרת זו חקירה נגדית של עדים. זו האומנות הגדולה. יש צייר ענק ואדריכל ענק שנמדדים לפי הציור או המבנה שיצרו, אבל עורך-דין ענק זה עורך-דין שחוקר חקירה נגדית בבית המשפט ומצליח. הקרב בבית המשפט הוא גולת הכותרת של המקצוע בעיני.

"ב-25 השנה הראשונות שלי במקצוע הופעתי יום-יום בבתי משפט. לפעמים ארבע-חמש הופעות ביום, ואפילו יותר. הייתי שותל מתמחה בכל אולם, ואומר לו: 'כשהשופט יקרא לי, תגיד לו שאני כבר מגיע'. הייתי רץ מאולם אחד לאולם השני, ומאוד אהבתי את זה. לאט-לאט עשיתי תפנית לתחום המסחרי, אבל עד היום כשאומרים לי שיש לי הופעה בבית משפט, האדרנלין מתחיל לזרום לי בדם, ואני רואה כבר את הקרב.

"היום אני מופיע בעיקר בבית המשפט העליון, בבג"צים ובערעורים, ולעיתים גם בבית משפט מחוזי. אם פעם הופעתי בין ארבע לשש פעמים ביום בבית המשפט, היום אני מופיע ארבע עד שש פעמים בחודש. אני תמיד אומר, שרופא מנתח שמפסיק לנתח ורק נותן חוות-דעת, אחרי כמה שנים הוא 'פאסה', הוא כבר לא רופא. אותו דבר עם עורכי-דין. הקרב האמיתי מתקיים בבית המשפט, ואם אינך מופיע שם בכלל, אתה כבר לא עורך-דין".

פרשת האתיופים > "בכנס של ה-CFO שנערך בחודש שעבר, קיימתי שיחה אישית עם צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים, שבה ביררתי עימו מדוע לא שלח לי פרטים על מועמד ממוצא אתיופי שהוא ביקש ממני בעבר שאבחן את האפשרות לשלבו במשרד. לאחר שצבי זיו אמר לי, כי המועמדות אינה אקטואלית יותר, ביקשתי שימליץ על מתמחה אחר ממוצא אתיופי. אחד מהאנשים שהיה עד לשיחה אמר לנו, כי היחס לעולי אתיופיה הוא רע, כאילו הם אזרחים סוג ב'. על כך הגבתי בכעס: 'זה הולך ככה עם עם ישראל, האתיופים והערבים. הערבים כבר ב-ג'. סוג ב' זה האתיופים, מאה אחוז הוא צודק'.

"חלק מהשיחה כנראה הוקלט באיזו מצלמה נסתרת, ושודר קטוע בערוץ 2, באופן שנראה כאילו אני אומר שהאתיופים הם אזרחים סוג ב'. אני לא התכוונתי שהאתיופים הם סוג ב', אני התכוונתי שהיחס אליהם הוא יחס של אזרחים סוג ב'. דבריי נאמרו מתוך כעס על המצב ועל היחס לאתיופים. אני באתי בטענות שצבי זיו לא שלח אלי את קורות החיים של המועמד האתיופי, ובסוף הופכים אותי לגזען. אותי הופכים לגזען? אני חבר של האתיופים. אמרתי דברים הפוכים מאלה ששודרו, וחבל שהחלק הראשון של השיחה לא שודר, אם הוא הוקלט.

"מספר ימים אחרי השידור החלקי של השיחה, הפגינו מול משרדי עשרה או עשרים אתיופים. לצערי, אלה שהפגינו לא הבינו בכלל מה קרה פה. אני באתי להתריע על היחס החמור כלפי עולי אתיופיה, לסייע להם - וגם לאזרחים הערבים - ודווקא לי, לחבר שלהם, הם עושים הפגנה. נפגעתי מאוד מההפגנה. חרף ההפגנה אמשיך לסייע לעולי אתיופיה כמידת יכולתי, כי אני אוהב אותם".

* פורסם שהתנצלת על הדברים שאמרת.

"בעקבות מכתב ששלח לי עו"ד איל רוזובסקי, הבהרתי לו את העובדות הנכונות. לבקשתו של אייל הסכמתי שמכתבי אליו יימסר על ידו לכל כלי התקשורת, על מנת שעמדתי תובהר ברבים. בניגוד למה שפורסם, לא התנצלתי על האירוע, אלא ציינתי במכתב את הסיפור האמיתי. שלחתי לו את המכתב לפני ההפגנה מול משרדי, וללא קשר להפגנה. העתק מהמכתב נשלח גם אל צבי זיו, שמאשר את העמדה שלי כלשונה וללא הסתייגות".

סדר יום > "אני קם כל יום בחמש בבוקר. קורא כמעט את כל העיתונות הכתובה: 'הארץ', 'ידיעות', 'מעריב'. זה לוקח לי בערך שעה. אחר-כך אני מכין לעצמי כוס קפה, ובסביבות שש בבוקר אני מתחיל לכתוב כתבי טענות ומסמכים אחרים. אני לא מסוגל לכתוב במשרד בגלל הטלפונים הרבים והפגישות. משש עד תשע בערך, אני עסוק בכתיבה. אני לא משתמש במחשב. אין לי ולא יהיה לי מחשב. אני כותב את המסמכים שלי בכתב-יד צפוף וקטן, כמו שכתבתי לפני 40 שנה, על ניירות קטנים. אני שונא בזבוז נייר, אז אני משתמש בניירות טיוטה משומשים. במקום לזרוק אותם לפח אשפה אני הופך את הנייר וכותב מהצד השני.

"בסביבות תשע בבוקר אני מגיע למשרד ומביא איתי את כל מה שכתבתי. מתשע בבוקר עד שמונה בערב אני נמצא בדיונים, בפגישות ועונה לטלפונים. אני לא רוצה להגזים, אבל כל יום אני עונה לפחות למאה טלפונים. אני מדבר בערך שלוש שעות ביום בטלפון. בערב אני מגיע בסביבות שמונה וחצי-תשע הביתה ואוכל ארוחת ערב. ארוחת הערב היא הארוחה הראשונה והאחרונה שלי במשך היום. אני לא אוכל בבוקר ובצהריים, כי אם אני אוכל אני מיד נרדם.

"אחרי ארוחת הערב אני קורא לפחות שני עיתונים כלכליים. אני קורא את 'גלובס', ואחר-כך את אחד מהעיתונים הכלכליים הבינלאומיים, שזה ה'וול סטריט ג'ורנל' או ה'אקונומיסט'. לאחר הקריאה, אני הולך לישון. כשאני קם בבוקר למחרת, אני עושה הגהות על המסמכים שכתבתי יום קודם, ומביא את החומר למשרד. אחרי ההגהות יש כתיבה חדשה, וחוזר חלילה".

חופש > "אם יגידו לי, שאין לי עבודה למשך מספר ימים אני אשתגע. אני לא אדע מה לעשות עם עצמי. יגידו לי תנצל את הזמן לחופשה, טוס לניו-יורק, ואני אומר: 'אני לא רוצה את זה'.

"בכלל, אני ממעט לטוס לחו"ל, כי טוב לי בישראל. אני מעדיף חופשות במולדת. אני לא אוהב את ההמולה שקשורה בנסיעות לחו"ל, במיוחד בתקופות שכולם נוסעים. גיליתי שזה לא מהנה בעיני. אני יכול להגיע למקום היפה ביותר בעולם, להסתכל על הנוף, ואחרי חצי שעה אני אומר: 'נו, ראיתי, ומה עכשיו?'. אני צריך פעילות ואתגרים כל הזמן.

"אצלי הכול הפוך: החופש שלי הוא בעבודה. אם אני יוצא לחופשה, אני משתעמם וחוזר עייף יותר ממה שיצאתי לחופשה. אני אוהב את העבודה, ולכן בשבילי זו החופשה הכי גדולה".

* משועבד לעבודה?

"העבודה משועבדת אלי. אני אוהב את העבודה. אם לא הייתי אוהב את העבודה לא הייתי שורד במקצוע. אני שומע את עורכי-הדין הצעירים אומרים 'נמאס לי', ואני שמח, כי אני אף פעם לא אמרתי 'נמאס לי'. אף פעם לא נמאס לי מהמקצוע".

עובדי המשרד > "אני נותן יותר משקל וחשיבות לעובדי המנהלה במשרד מאשר לעורכי-הדין. יש לנו עובדים שהם כבר 50 ו-60 שנה במשרד. המנהל האדמיניסטרטיבי של המשרד התחיל לעבוד כאן בגיל 17, והיום כשהוא בן 75, ועדיין עובד. הוא לא רוצה לפרוש, ואני גם לא אבקש ממנו לפרוש. יש לי ארבע מזכירות. הן לא עוזבות אותי. היחסים במשרד הם לא יחסי בוס ועובדים, אלא יחסי חברות, ידידות, הערכה. אף פעם לא מנחיתים פה דברים על איש, לא נוזפים בעובד שצריך להגיע בשמונה, ומגיע ברבע לתשע, ואין לנו שעון נוכחות. הגישה היא מאוד ליברלית, כי העובדים מרגישים שזה הבית השני שלהם".

ניצוח על תזמורת > "אחד מהמינוסים הגדולים שלי הוא שאני עושה את הכול לבדי. כשאני לוקח על עצמי משהו אני לא מסוגל להעביר את הטיפול לאחרים, בשום דבר שקשור אליו. אני צריך לראות כל פרט באופן אישי, עד הנקודה האחרונה ועד הפסיק האחרון. הייתי רוצה שתהיה לי יכולת להאציל סמכויות לאחרים, ולהיות מעין מנצח על תזמורת. אני לא מסוגל לנצח על תזמורת. אני צריך להיות הפסנתרן והכנר ביחד, וגם המנצח. יש לי חברים עורכי-דין, בעלי משרדים גדולים, שלא מכירים את התיקים שיש במשרד, והם בכלל לא מודאגים מזה. ואני חושב 'איזה כיף להם. הם עושים אאוטסורסינג של הכול, ואני עבד'. למרות זאת, אני יכול לומר שאני עבד שמח. עבד עצמאי".

גדולי השופטים > "בדור הקודם אני הערצתי את משה זילברג, יואל זוסמן ומשה לנדאו, כי הם התוו בדרכם את הבסיס למשפט הישראלי, ובדור השני את אהרן ברק, את מישאל חשין, והיום את דורית ביניש, שאני חושב שהביקורת עליה לא מוצדקת ולא מגיעה לה.

"אם אני צריך לצמצם את הבחירה, אז גדול השופטים שלנו, מבחינת הגאוניות במשפט, הוא אהרן ברק, וגדול השופטים שלנו מבחינת אישיותו הוא חיים כהן. כהן היה איש משכמו ומעלה, עם לב ואנושיות. עדות לכך הייתה מקרה מפורסם שבו הוא נתן פסק-דין, ומאוחר יותר כשחשב שהוא טעה, הוא אמר, ללא היסוס, 'אני טעיתי'. הוא לא התבייש להראות שגם שופט יכול לטעות. אפילו שופט של בית המשפט העליון יכול לטעות".

אם לא הייתי עורך-דין > "הייתי חקלאי. אני מאוד אוהב חקלאות. אני אוהב את הקשר עם האדמה, עם העצים ועם בעלי החיים. החלום שלי הוא לקנות חווה חקלאית בנגב או בגליל, ולשלב את העיסוק בחקלאות עם חיים ציבוריים. בעבר הצהרתי שבגיל 45 אפרוש לחווה ולפוליטיקה, ובסוף לא עשיתי את זה".

* כמו אריק שרון?

"בדיוק. אריק שרון היה חקלאי ואיש ציבור. באחד מימי החורף טיילתי איתו בפרדס, בחווה החקלאית שלו, וקטפנו מנדרינות. במהלך הטיול קילפתי מנדרינה וזרקתי את הקליפות על האדמה, כמו טומטום. להפתעתי, הוא התכופף, הרים את הקליפות, הכניס אותן לכיס, ואמר לי שאמא שלו לימדה אותו לא לזרוק קליפות בפרדס. כשהמשכנו לטייל, אכלתי עוד 6 מנדרינות, ומרוב פחד הכנסתי את כל הקליפות לתוך הכיסים בחליפה שלבשתי".

פנאי > "בסופי-שבוע, שישי-שבת, אני עובד כחקלאי. חוץ מזה אין לי בכלל פנאי. אני לא הולך לסרטים, לא רואה טלוויזיה חוץ מחדשות, ולא קורא ספרות יפה. פשוט אין לי זמן. 90% מהזמן שיש לי אני מקדיש למקצוע, ואת שאר הזמן אני מקדיש למה שמדליק אותי, התחום הכלכלי. ספרות יפה לא תברח לשום מקום, ואני מאמין שיום אחד יהיה לי פנאי לעסוק בדברים נוספים".

* מתי?

"כשאני אפרוש, בעוד הרבה שנים, אלך לקונצרטים, לאופרות, ואקרא ספרות יפה. במקרה הגרוע ביותר, אקבר בהר הזיתים בלי לקרוא ספרים".

* מתי הפרישה תקרה?

"יש לי תוכנית פרישה סודית, שהיא לא לפרסום. אבל בטוח שלא אהיה במשרד עד גיל 93 כמו אבא שלי. לי יש תוכנית פרישה שתבוצע בשלבים, אבל היום אני מרגיש שכוחי עוד במותניי, ואני לא חושב על זה. מצד שני, אם היו מציעים לי תפקיד ציבורי, כמו לנהל את המשא-ומתן עם הפלשתינים, אז מחר בשמונה בבוקר, כבר לא אהיה כאן".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות