עו"ד רלי לשם: "לעורכי דין היום אין בכלל מעצורים"

רזומה > עו"ד ישראל (רלי) לשם (55) נולד בתל-אביב ומתגורר בשכונת תל-ברוך בעיר. נשוי לנורית, אדריכלית במקצועה, ואב לשלושה ילדים: ניר (19), שרון (16) ודנה (10) * מתמחה בליטיגציה מסחרית-בינלאומית, בוררויות בינלאומיות ועסקאות בינלאומיות * אחד מששת השותפים הבכירים העומדים בראש משרד מיתר, ליקוורניק, גבע & לשם, ברנדויין ושות', המשרד השלישי בגודלו בישראל * ייצג את חברת מדינול הישראלית בסכסוך המשפטי הארוך בינה לבין חברת לבוסטון סיינטיפיק האמריקנית, שהסתיים בפיצוי ענק בסך 750 מיליון דולר לטובת מדינול (אז הפיצוי הגבוה ביותר שנפסק אי פעם לטובת חברה ישראלית).

הבית > הגלים הקטנים המפכפכים בבריכה וציוץ הציפורים הנשמע בחצר ביתם של רלי ונורית לשם בשכונת תל-ברוך היוקרתית, אינם מסגירים את העיצוב האורבני ואת הקווים הישרים המאפיינים את פנים הבית. המטבח המתכתי היוקרתי ופינת האוכל המעוצבת, פוגשים באלגנטיות פינת משפחה מאובזרת במסך פלזמה 42 אינץ' ובמערכת שמע חדשנית, ויוצרים אווירה ביתית צעירה ומודרנית. "זה מרכז הבית", אומר בעל הבית כשהוא שוקע בנינוחות על ספה בגוון פטרול ירוק בפינה המשפחתית. "כאן אנחנו מתכנסים בערב, רואים טלוויזיה ומקשקשים". הקרבה והחמימות השוררת בין חמשת בני המשפחה המתגוררים בבית נשקפת מכל פינה וכל רהיט בו.

החדר שמהווה את ה"בייבי" האמיתי של בעל הבית - אולם הקולנוע הפרטי - נמצא בקומה התחתונה. באולם הקולנוע האפלולי נחות להן שתי שורות של ספות עור אדומות גדולות, מול מסך לבן ענק הפרוש על קיר אפור כהה. על קיר אחר תלויים מדפים ארוכים, עמוסים במאות סרטי די.וי.די, שבעל הבית מעיד בהתלהבות גלויה שראה "כמעט את כולם".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב. כשהייתי בן שנתיים המשפחה שלי עברה לנתניה, וגרתי שם עד השירות הצבאי שלי. אני דור שביעי בארץ מהצד של אמא שלי ודור רביעי מהצד של אבא שלי. אני חושב שבגלל זה אנחנו אחת המשפחות האשכנזיות היחידות שלא עברו את השואה, שזה מאוד נדיר. לא היו לנו קרובי משפחה משום צד שעברו את השואה.

"אבי נפטר ממחלה כשהייתי בן 12, ואמי גידלה אותי ואת אחותי, המבוגרת ממני בשש שנים, לבדה. היא הייתה סוכנת נסיעות. אנחנו יצאנו לחופשות משפחתיות בחו"ל כשעוד לא ידעו בארץ מה זה.

"הלימודים שלי התאפיינו בתנודות מאוד מאוד רציניות. את בית הספר העממי סיימתי בציונים הטובים ביותר בכיתה, אבל בתיכון חלה הידרדרות רבתי בציונים שלי. שנאתי את התיכון. אפשר לומר שבתיכון הייתה לי 'השכלה ים תיכונית'. ביקרתי בשפת הים יותר מאשר בבית הספר.

"לא היה שום עו"ד בעץ המשפחה שלי, ולימודי משפטים לא הייתה בחירה טבעית מבחינתי. מגיל חמש ידעתי שאני אהיה מהנדס. יועדתי להיות מהנדס. הייתי חזק מאוד במקצועות הריאליים, במתמטיקה ובפיסיקה, ולכן זה נראה די טבעי שאהיה מהנדס. אפילו נרשמתי לעתודה אקדמית בהנדסה. בסופו של דבר הרגשתי שהמקצוע הזה יותר מדי טכני, והחלטתי שזה לא מתאים לי.

"את הבגרויות סיימתי בממוצע לא כל כך גבוה, אבל למזלי באותה תקופה עשו שילוב בין כמה פרמטרים לצורך קבלה ללימודי משפטים. זה היה שילוב של תעודת הבגרות, בחינה פסיכומטרית, בחינה בחשיבה משפטית ובחינה באנגלית. המבחן הפסיכומטרי והמבחנים בחשיבה משפטית ואנגלית נתנו לי את הנקודות הנוספת שהייתי צריך על מנת להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. אז גם לא היה כל כך קשה להתקבל למשפטים כמו היום. היום בטוח שלא הייתי מתקבל.

"כבר אחרי שבוע בפקולטה למשפטים בתל אביב ידעתי שזה המקצוע הנכון עבורי ושמצאתי את הייעוד שלי. נכנסתי לזה מאוד מהר. חזרתי להיות תלמיד מצטיין כמו בעממי, ובסופו של דבר סיימתי את התואר הראשון במשפטים בהצטיינות.

"למדתי עם כמה משפטנים מאוד מוכשרים ומוכרים. אסתי חיות, שהיום מכהנת כשופטת בבית המשפט העליון, הייתה בת מחזור שלי ולמדנו הרבה ביחד. עם עו"ד צבי פירון, שעומד היום בראש משרד מ. פירון, למדתי יחד לבחינות. למדו איתי גם אריה בבצ'וק, שהיום הוא פרופ' בהרווארד, השופטת המחוזית ענת ברון ועוד.

"עם סיום הלימודים עשיתי התמחות במשך שנתיים. בשנה הראשונה התמחיתי בבית המשפט העליון, אצל השופט שלמה אשר. הוא היה שופט בעל ראיה מסחרית ועסקית מאוד טובה, והוא חשף בפני את השילוב של המשפט עם הצד העסקי-מסחרי.

"בשנה השנייה התמחיתי אצל עו"ד אמנון גולדנברג, במשרד ש. הורוביץ. זו הייתה תקופה נהדרת בשבילי. אמנון היה עוד צעיר, אבל כבר אז הוא נחשב לעילוי ולשם גדול. עבדתי מאוד צמוד אליו. את כל תקופת ההתמחות ביליתי בחדרו, שלא היה כל כך גדול. היה לי שולחן של חצי מטר על 30 ס"מ בפינת החדר ונהניתי מאוד מהקירבה הזאת.

"כשסיימתי את ההתמחות קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: להיות יועץ משפטי של הבורסה לניירות ערך. פרופ' יוסי גרוס, שאותו הכרתי באוניברסיטה, התבקש לאתר מועמד לתפקיד והוא הציע אותי. תנאי השכר היו מפליגים בהשוואה לשכר של עורכי-דין שכירים והחלטתי לא להמשיך בש. הורוביץ אלא לעשות את זה. אחרי תקופה לא ארוכה גיליתי שאני לא בנוי להיות יועץ משפטי פנימי של איזשהו גוף. הייתה חסרה לי העבודה המשפטית נטו. רציתי לעשות ליטיגציה, והמסגרת הזאת כמובן לא איפשרה זאת. אז החלטתי לעשות מה שדי הרבה עורכי-דין עשו בתקופה ההיא (לא כמו היום בעידן המשרדים הגדולים) ופתחתי משרד עם שני חברים מהלימודים: אריק רמות, שפרש לעולם העסקים, ומוטי גלוסקה, שעד היום עובד כעו"ד.

"אחרי שנתיים כעצמאי החלטתי שאני רוצה להמשיך ללמוד. כל הזמן הייתה לי דילמה בין האקדמיה לפרקטיקה והחלטתי שאני אעשה דוקטורט ואחר כך אקבל את ההחלטה הסופית בעניין. ואז, שר המשפטים דניאל פרידמן, שהיה בזמנו דיקאן אוניברסיטת תל-אביב, אמר לי: 'אם אתה הולך ללמוד בחו"ל תלך ישר לטוב ביותר'. נרשמתי להרווארד, ייל ו-מישיגן, התקבלתי לשלושתם ובחרתי בהרווארד.

"באותה תקופה זה היה מאוד נדיר שישראלי נוסע ללמוד בחו"ל. היום בכל זמן נתון יש 40-30 ישראלים שעושים את זה, אבל בזמנו היו אולי 6-5 ישראלים בשנה שעשו דוקטורט במשפטים בארה"ב.

"תוך כדי הלימודים התחלתי לחפש עבודה במשרד ניו-יורקי. התראיינתי בשניים-שלושה משרדים ולבסוף בחרתי במשרד Cravath, Swaine & Moore שנחשב למשרד מוביל, למרות שהוא לא הכי גדול בארה"ב. העסיקו שם 500 עורכי-דין ואני הייתי הישראלי היחיד שם. זה לא היה משרד שנהג להעסיק זרים".

החלטות משמעותיות > "אחרי כשנתיים עבודה בניו-יורק החלטתי לחזור לארץ. השיקולים שלי היו גם אישיים וגם מקצועיים. באותה תקופה הכרתי את אשתי. פגשתי אותה בטיסה מניו-יורק לארץ. היא הייתה אז סטודנטית לאדריכלות ועבדה בקיץ כדיילת אוויר. היא לא רצתה לבוא לגור בניו-יורק, וזה מאוד השפיע עלי. גם מבחינה מקצועית, העדפתי לחזור לארץ. בסופו של דבר הרגשתי שאם אני אשאר בניו-יורק לא משנה מה תהיה ההצלחה שלי, אני אף פעם לא ארגיש בבית. חוץ מזה, רציתי להיות ליטיגטור, ולהופיע בבתי משפט בארה"ב עם מבטא זר זה מוריד לך כמות נקודות עצומה. בוודאי בהופעה בפני מושבעים.

"כשחזרתי לארץ החלטתי להמשיך בפרקטיקה, ולא לפתח קריירה אקדמית. הרגשתי שהעיסוק בעריכת הדין הפרטית יש בו הרבה יותר ריגושים, מורכבויות ואתגרים מאשר בחיים האקדמיים. אני מוכרח להודות שגם השיקול הכספי היה קיים. לא חיכתה לי ירושה גדולה מהבית ורציתי לבסס את עצמי גם מהבחינה הכלכלית. ברור שהאקדמיה לא יכולה להתחרות בשוק הפרטי".

מורה דרך > "טום בר, שאיתו עבדתי במשרד Cravath, Swaine & Moore בניו יורק. הוא נחשב בזמנו לאחד הליטיגטורים הטובים בארה"ב, שלזכותו נזקפת הצלת IBM מפני פיצול על-ידי ממשלת ארצות-הברית לאחר הליך שארך 12 שנים. בר היה מנהיג שופע כריזמה. הייתה לו היכולת להעביד אנשים בפרך ולגרום להם ליהנות מכל רגע. המוטו שלו היה 'כשלקוח בא אלי הוא מצפה לקבל את הטוב ביותר - ואני נותן לו יותר מזה'".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "כשחזרתי לארץ מניו-יורק הצטרפתי כשותף למשרד צדוק, שהיה אז בשיאו. הוא נחשב לאחד משני המשרדים המסחריים הטובים ביותר בארץ. אחרי שלוש שנים החלטתי לעזוב את המשרד. מערכת השותפות שם הייתה מורכבת מדי עבורי ואני חששתי שייקח לי יותר מדי זמן להתפתח כמו שרציתי. אחרי צדוק הצטרפתי למשרד של עו"ד ליפא מאיר, שנפתח חצי שנה קודם. הייתי איתו שש שנים וצירפתי אליו גם את שותפי ממשרד צדוק דרור ברנדוויין (בן-זוגה של רותי פיק-ורטהיימר, בתו של התעשיין סטף ורטהיימר - א.ל), שבהמשך פרש איתי מהמשרד. מאז למעשה לא נפרדנו עד שהוא עזב לעסקים לפני כשנה. בשנת 1994 הקמנו את משרד לשם-ברנדוויין עם חמישה עורכי דין. אחרי שמונה שנים, לפני המיזוג עם משרד עוה"ד מיתר, ליקוורניק, גבע ב-2003 (שהיה בזמנו המיזוג הגדול ביותר בין משרדי עורכי-דין בישראל) היינו כבר 25 עורכי דין".

ציוני דרך במשפט 1 > "שניים מהמשפטים המעניינים ביותר שניהלתי היו דווקא כשהייתי עורך דין צעיר. האחד היה בג"צ 'דרך ארץ', שתקף בהצלחה את החוק שהקצה למפלגות השונות זמן שידור ברדיו ובטלוויזיה לפני הבחירות. הייתי עורך דין בעל ותק של שנתיים בקושי והבאתי לביטול חוק (בפעם השנייה בהיסטוריה של מדינת ישראל).

"הגיע אלי למשרד לפגישה מישהו שהחליט שהוא רץ לכנסת. הוא קרא לעצמו 'דרך ארץ', כדי לסמל את הדברים שהוא רוצה להעביר למדינה. הוא שאל אותי כמה זמן שידור הוא מקבל לצורך תעמולת בחירות, ולאחר בירור אמרתי לו שיש לו 10 דקות. אחרי שבועיים הוא חזר אלי ואמר לי שהטעיתי אותו ויש לו רק 8 דקות. בבדיקה חוזרת גיליתי שבשבועיים האלה הכנסת שינתה את החוק והפחיתה לרשימות החדשות את זמן השידור, לטובת המפלגות הוותיקות והגדולות. בדיקה מעמיקה יותר הראתה שהחוק התקבל ברוב לא מספק, במין מחטף, והחלטנו להגיש עתירה לבג"ץ נגד התיקון הזה.

"התיק הזה סוקר בהרחבה בתקשורת. שלושה ארבעה ימים אחרי הדיון הראשון בתיק, הנושא כבר ממש תפס תאוצה תקשורתית, ואז גם הודיעו לנו שהדיון הבא בתיק נקבע בפני הרכב מורחב של 7 שופטים. הדיון עצמו היה באמת חוויה שאני לא אשכח אותה. טענתי במשך 6 שעות ולאחר מספר ימים הודיעו לנו שזכינו. פסק-הדין הזה נחשב עד היום לאבן יסוד באוניברסיטה בנושא עיקרון השוויון והמבחנים ליישומו.

"המשפט המעניין השני שלי היה משפט הדיבה של אריק שרון נגד כתב העת 'טיים', בו ייצגתי את 'טיים', עם צוות ממשרד Cravath, Swaine & Moore, בראשותו של טום בר.

שרון הגיש תביעת דיבה נגד המגזין לאחר שבאחת הכתבות שפרסם נטען ששרון עודד את הפלנגות לבצע את הטבח במחנות סברה ושתילה במהלך מלחמת שלום הגליל. בסופו של דבר שרון הפסיד, אבל הוא הפסיד רק בגלל שלא הצליח להוכיח שהעיתון פעל בכוונה לפגוע, כפי שנדרש אז להוכיח, למרות שבית המשפט קבע שהוא לא עשה את מה שטיים טען שהוא עשה.

"מאז, המשפטים שניהלתי היו כרוכים בסכומים גדולים בהרבה, אבל לאו דווקא מעניינים יותר".

גדול השופטים > "השופט מאיר שמגר. הוא ידע לשמור על כבוד בית המשפט, ידע להיזהר ולא להיכנס למקומות מאוד בעייתיים, ומצד שני טיפל בכל נושא שנדון בפניו בצורה ראויה. הוא היה הגון וישר מאין כמוהו. הוא היה נשיא בית משפט עליון גדול".

גדול עורכי הדין > "ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל, שהיה מאמני בהתמחות. היו לו אסטרטגיה, רטוריקה ומכובדות - וכל אלה במנות XL. הוא היה המלך בעידן שבו עורכי דין טענו באיפוק, כיבדו את בית המשפט וגם אחד את רעהו. הוא היה משפטן שלדעתי אף אחד לא הצליח לחקות את ההצלחה שלו עד היום.

"כשהוא היה טוען, אתה פשוט ישבת ושתית בצמא את דבריו. כשהוא פתח את הפה וסגר אותו אחרי חצי שעה, כולם היו משוכנעים שאין דרך אחרת לראות את התיק פרט לדרך בה הציג אותו. מעבר לזה שהוא היה אסטרטג אדיר, כמות הזכיות שלו הייתה פנומנאלית. כשמישהו זכה בתיק נגד אמנון גולדנברג, הוא שנתיים לא יכול היה להירגע מההתרגשות. הוא גם היה ג'נטלמן פשוט מדהים.

"בתקופת ההתמחות עבדתי איתו על ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פס"ד שזכינו בו במחוזי. תוך כדי הכנת התגובה לערעור גיליתי שהצד השני פיספס את המועד להגשת הערעור ביומיים. זה היה שבוע לפני הדיון בערעור, ושנתיים לאחר שהערעור הוגש. באתי לאמנון עם הממצא, והוא מיד אמר לי: 'אנחנו לא נעלה את זה. אם אני אטען את הטענה הזאת נגד עורך הדין הלקוחות יאשימו אותו ברשלנות מקצועית, למרות שזו טעות שיכולה לקרות לכל אחד. לא נעשה את זה לעורך הדין. אנחנו נטען את הערעור'. זאת הייתה ממש הארה של גדולה של עו"ד מבחינתי. הוא לא הזכיר את הטענה הזאת בשום צורה, טען את הערעור וכמובן שזכה".

ליטיגציה > "אני לא אוותר על ההופעות בבית המשפט. כל עוד אוכל להופיע אני אופיע. אני חושב שבסופו של דבר עריכת הדין האמיתית הצרופה נעשית בבית המשפט. כשאתה מנהל עסקה זה כולל הרבה דברים - את החשיבה המסחרית, את האסטרטגיה של ניהול המשא ומתן ועוד - אבל זה לא משפטנות צרופה. בית המשפט זה משפטנות צרופה. וזאת התמודדות שמעניינת אותי".

לא אוהב במקצוע > "אני אוהב את המקצוע, אבל שונא את האגרסיביות שהשתלטה עליו היום. אני מצטער שלא חייתי באנגליה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, מבחינת השפה המתונה, השקטה, ההגינות ההדדית והתחושה של עורכי-הדין שהם לא צריכים להשתמש בלשון תוקפנית ומקוממת. כשבעל דין היה מבקש בקשה לא היו חושדים ושואלים איזה טריק מסתתר מאחוריה. שיחקו אז לפי כללי משחק מאוד ג'נטלמניים.

"היום המקצוע, כחלק מהתרבות באופן כללי, הפך להיות יותר אגרסיבי, פחות הגון. ברור שזה לא רק המקצוע, הוא לא נמצא על אי בודד, זה חלק מכל ההתקרנפות של החברה הישראלית. הכול היום נעשה בצעקות ובסגנון בוטה. בתיק שאני מטפל בו עכשיו, למשל, הצד השני הגיש לבית משפט כתב טענות שבו כתב שהטיעונים שלי 'פתטיים ודמגוגים'.

"אני נאלץ להתמודד עם עורכי-דין שלא אומרים אמת, או לא מדייקים בטיעונים שלהם בפני בית המשפט. לעורכי דין היום אין מעצורים. הם יכולים לצטט דעת מיעוט של שופט בלי לציין שמדובר בדעת מיעוט. הם במירוץ להשגת הניצחון הקל ויהי מה. עורכי-דין לא מסתכלים על בניית הקריירה שלהם והשם שלהם. לא מעניין אותם להשיג את הניצחון באמצעות איכות, מצוינות, הגינות ונאורות. הם נמצאים באיזה מירוץ אגרסיבי ותוקפני על מנת להשיג הישגים מהירים. זו כמובן הכללה מסוכנת, משום שעדיין יש בהחלט עו"ד שיש להם את כל התכונות הראויות, אבל לצערי אנחנו נתקלים ביותר מדי כאלה שאין להם. זה מה שמצער אותי במקצוע".

ציוני דרך במשפט 2 > "התיק של מדינול נגד בוסטון סיינטיפיק. לחברת מדינול שבבעלות יהודית וקובי ריכטר היה הסכם עולמי עם בוסטון סיינטיפיק (אחת מחברות המיכשור הרפואי הגדולות בארה"ב), שלפיו מדינול תבנה את הסטנטים (קפיצים קטנים התומכים בדפנות כלי הדם למניעת קריסתם - א.ל) ובוסטון סיינטיפיק תהיה המשווקת העולמית שלהם. זאת הייתה שותפות שהצליחה בצורה פנומנלית. בשלב מסוים הסתבר שבוסטון סיינטיפיק, שכנראה קצת הפריע לה שהיא צריכה לתת נתח גדול מהאוכל למדינול, הלכה והקימה מפעל סתרים באירלנד. מדובר בחברת ענק שניסתה להסתיר רווחים. מדינול גילתה את זה, והיה מאבק איתני בין שתי החברות. אני ייצגתי את מדינול מהצד הישראלי, במשפט שנוהל בניו יורק, והמשפט הסתיים בזכייה היסטרית של 750 מיליון דולר, לפני כשלוש שנים.

ארוחת צהריים > "אני לא עושה הפסקת צהריים. למעשה אני בכלל לא אוכל בעבודה. במהלך היום אני אוכל רק ירקות ופירות. זה אחד הדברים הבולטים שהשתנו בעקבות המיזוג של משרד לשם-ברנדווין עם משרד מיתר. פעם הייתי מנשנש. במשרד שלנו היו תמיד עוגיות, מלוחים ואת כל הנשנושים. יש לך 4-5 ישיבות ביום, ולפני שהרגשת אכלת 20 ביסקוויטים ו-5 בורקסים".

במשרד מיתר לעומת זאת, היה נוהג של הגשת פירות וירקות בכל הישיבות, ואנחנו אמצנו אותו בשמחה. היום בישיבות במשרד לא מגישים בורקסים ועוגות ועוגיות אלא מגישים פירות וירקות. ואנשים מאוד אוהבים את זה. יום העבודה שלי הוא מאוד אינטנסיבי. בדרך כלל היום שלי כולל כ-11 שעות עבודה אינטנסיבית נטו. אם אני יוצא לארוחה עסקית, שגם בזה אני משתדל למעט, אני אוכל משהו קל".

רגע מרגש > "הפה הפעור של המורה לתנ"ך שלי, שהציע לי בזמן לימודיי בתיכון לעבור לבית-ספר טכני. כשפגש אותי לימים הוא היה בטוח שאני מכונאי באיזשהו מקום, לאור הזלזול שלי בתיכון, והוא היה פשוט בהלם מההישגים שלי".

טלוויזיה > "אני רואה קצת טלוויזיה. בעיקר תוכניות אקטואליה חדשות, אבל גם חלק מהחידונים הטלוויזיוניים. תמיד אהבתי שאלות טריוויה.

"הילדים שלי טוענים שאני צריך להשתתף באחת מתכניות הטריוויה כי אני תמיד יודע את כל התשובות. אני אומר להם שזה שאני יודע את התשובות בבית, נינוח עם נעלי בית מול הטלוויזיה, לא אומר שאדע אותן בזמן אמת, במתח באולפן".

קריאה > "אני קורא הרבה, אבל בעיקר באנגלית ובעיקר ביוגרפיות של מנהיגים של המאה ה-20 וספרי מדע פופולרי. ספרים כמו "המשפט האחרון של פרמה", שמיועד לקוראים לא מתמטיקאים, ומכניס אותם לחיים ולקסם המיוחד של תחום המתמטיקה. עכשיו אני קורא ספר שמתאר את התפתחות המדע בכל מיני תחומים, ונכתב על-ידי אדם שהוא לא מדען בכלל: "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול", שכתב ביל ברייסון. הוא סופר מדהים. הכתיבה שלו נהדרת. הוא תמיד מוסיף צד קצת ציני לכתיבה".

קולנוע > "אני מאוד אוהב סרטים. אני רואה שלושה-ארבעה סרטים בשבוע. בגלל שאני כל כך אוהב סרטים בניתי אולם קולנוע משפחתי בבית. יש לנו חדר הקרנה ממש כמו קולנוע במרתף, ואגרתי עד היום כ-800 סרטי די.וי.די.

"אחת הבעיות בלראות סרטים בטלוויזיה, זה שאתה לא נכנס ממש לתוך הסרט כמו בקולנוע. אתה רואה חצי שעה, הולך לשירותים, עושה קפה וכו'. איך שהוא אתה לא ממש בסרט. בחדר הקולנוע שלנו ממש נכנסים לסרט".

ספורט > "אני רוצה לעשות. כשהייתי צעיר הייתי ספורטאי. שחקתי בנבחרת הנוער של ישראל בכדורעף ובנבחרת של מכבי נתניה בכדוריד, בליגה הלאומית. אבל בגיל 20 הפסקתי. אני לא יודע מה ההסבר לזה. אחרי שאני חוזר מיום עמוס ומרוכז בעבודה אני לא מסוגל ללכת בעשר בלילה למכון כושר, ואם אלך למכון ישר מהעבודה, אני אפסיד את הילדים. באיזשהו מקום הרצון להיות מסוגל לבלות יותר זמן עם הילדים והמשפחה גובר על הרצון לעשות ספורט. ויכול להיות שזה רק תירוץ. אני בטוח שאם הייתי מאוד רוצה הייתי קם ב-6:00 בבוקר והולך למכון כושר ומסתדר".

חופשות משפחתיות > "אנחנו מקפידים על חופשות משפחתיות. אני חושב שחופשות משפחתיות זה אחד הדברים החשובים ביותר ביכולת של המשפחה להיות ביחד. בשנה האחרונה זה קצת התקלקל לנו, כי הבן שלי התגייס לצבא ולא יכול להצטרף. בחופשה האחרונה, בשנה שעברה, יצאנו עם הבן להפלגה בת שבועיים מדובר לסן פטרסבורג. לפני כן, נסענו לחודש לאלסקה ולהרי הרוקי הקנדיים. חוץ מזה, עד שבני התגייס יצאנו יחד באדיקות פעם בשנה לחופשת סקי במונטנה. יש לנו שם חבר שיש לו בית באתר סקי".

הורות ועריכת דין > "אני לא מסכים עם האמירה של עו"ד רונאל פישר באחד הראיונות איתו, שאי אפשר להיות גם עורך-דין טוב וגם אבא טוב. אני חושב שאפשר בהחלט, ויש דוגמאות לכך. בשום אופן לא הייתי רוצה להיות עורך-דין טוב ואבא לא טוב, או להיפך. האיזון לא קל, אבל אפשר למצוא אותו. האיזון אפשרי בעיקר אצל אנשים שהם מאוד בפוקוס ומאוד יעילים בעבודה. בסופו של דבר מה שאני עושה מ-8:00 בבוקר עד 19:00 בערב, אפשר לעשות מ-8:00 בבוקר עד 2:00 בלילה. זו שאלה של מיקוד. תמיד הייתי ממוקד ויעיל. את הדוקטורט למשל הגשתי כשאנשים שלמדו איתי עוד היו עסוקים בחיפוש הנושא. מה שחשוב זה המיקוד והיכולת להעריך איפה לא כדאי לבזבז אנרגיה. אם אתה מצליח בזה, יש לך מספיק זמן לבלות עם המשפחה".

אלמלא הייתי עורך-דין > "הייתי אדריכל. נחשפתי למקצוע הזה בזכות אשתי. היצירתיות שלה ושל המקצוע הזה מדהימה אותי. אני חושב שיש לי חוש טוב לזה".

לא יודעים עליי > "שאני מעיין באטלסים להנאתי. תמיד הייתה לי אהבה גדולה לגיאוגרפיה ולנושאים שנושקים לתחום. יש לי בבית כ-15 אטלסים, היסטוריים, גיאוגרפיים וגיאולוגיים, ואני מאוד אוהב לעיין בהם".

בעוד 10 שנים > "אני עוד צעיר. בגדול אני רואה את עצמי עושה את אותו דבר".