הנקראות ביותר

מאמן הכדורסל האגדי של נבחרת ישראל ומכבי ת"א, רלף קליין: "אני עומד לסיים את החיים שלי"

אחרי 3 ניתוחים וכימותרפיה מתישה, רלף קליין יודע שאת המשחק הזה הוא לא יצליח לנצח: "אני נותן לעצמי מקסימום עוד שנתיים" ; "אומרים שסרטן זה כמו פסק דין מוות, אבל אתה לא חייב להתייחס לזה ככה. ממה אני צריך לפחד? שזה ייגמר? אני רק מקווה שזה ייגמר מהר" ; כמה חבל שדווקא במכבי לא מתעניינים

בשבוע שעבר, אחרי יום קשה במיוחד, החליט רלף קליין לפנק את עצמו במקל סבא. כבר תקופה ארוכה שהוא סובל מחוסר מדאיג בשיווי משקל - תופעת לוואי של הכימותרפיה שעבר - וכמו תוצאות המשחק על הלוח האלקטרוני באצטדיון, גם הגיל הכרונולוגי לא משקר. קליין, המאמן שהביא לכדורסל הישראלי את ההישגים הטובים בתולדותיו, כבר בן 76, וקניית המקל החדש - דגם היי־טקי משודרג העשוי עץ ומתכת קלה - היא השלמה נוספת עם השלב האנושי שנכפה עליו: זקנה. אפילו הנירולוג שעשה לו סי.טי בניסיון לבדוק את הגורם לבעיית שיווי המשקל, אמר לו: "'רלף, אתה לא נראה כמו מישהו בן 76, אבל אתה אדם זקן. מה אתה רוצה, להיות בן 30? אתה לא בן 30, וצריך להתמודד עם הבעיות האלה'".

כמו אנשים רבים בגילו, קליין נאלץ להתמודד עם רשימה ארוכה של מכאובים ובעיות רפואיות. לפני שנתיים התגלה גידול סרטני במעי הגס שלו, שפיתח גרורות לכבד. קליין עבר שלושה ניתוחים מסובכים להסרת הגידולים וכימותרפיה ממושכת. בדיקת הביקורת האחרונה העלתה שהגוף נקי כיום מסרטן, אבל קליין יודע היטב שכל בדיקה כזו מעניקה לו בסך־הכול ארכה נוספת של חצי שנה, עד הפעם הבאה. בינתיים הוא צריך להתמודד עם שמיעה שהולכת ונחלשת, עם קשיי ריכוז, ועם אבן עקשנית שהתנחלה בשלפוחית השתן ומסרבת להיעלם. "אתה אף פעם לא באמת יוצא מזה", הוא אומר. "הכימותרפיה השאירה ירושה גדולה מאוד - בעיה קשה בשיווי המשקל של הרגל. אין מה לעשות, זה כבר לא יעבור. אתמול, למשל, היה רע מאוד. ממש היה קשה לי ללכת. לפחות אין לי כאבים. ועכשיו האבן הזאת. לא מצליחים להמיס אותה, והפרופסור שלי אומר, 'עוד ניתוח לא בא בחשבון, רלף, הרי הבטן שלך חתוכה מכל הכיוונים"'.

קליין מדבר על מצבו הבריאותי בטון ניטרלי, כמעט לא אישי, שמתאים להרצאה בנושא עקרונות השמירה האזורית. הוא לא מבקש רחמים, אפילו לא סימפטיה. ובניסיון להתריס נגד מצוקות הגיל הוא מקפיד למלא את היום שלו בפעילות. בבוקר הוא שוחה בקאנטרי קלאב ברמת פולג, ואחרי השחייה מבלה שעות אחדות בבית קפה עם "פרלמנט" של פנסיונרים כמוהו. מדי פעם הוא כותב מאמרי פרשנות למדור הספורט של "ישראל היום", ועדיין ממשיך לאמן. פעמיים בשבוע הוא נוסע מביתו באבן יהודה לאלקנה, שאת קבוצת הכדורסל שלה העלה השנה מליגה ב' לא'. בנוסף, הוא מאמן ילדים הלומדים בהדסים, או נרתם לכל מיני אירועי כדורסל מיוחדים כמו ניהול המשחק בין סטודנטים ישראלים ופלסטינים, שהתקיים לפני כמה חודשים במסגרת "משחקי הידידות הבינלאומיים".

קליין הוא הראשון להודות שהוא דוחס את כל הפעילויות האלה גם כדי שלא יצטרך להתעסק במה שמצפה לו בהמשך. "אחת הבעיות העיקריות של גמלאות זו התעסוקה שלך. הייתי עסוק כמעט כל היום, ועכשיו יש לי הרבה מאוד זמן חופשי, ולא תמיד אני יודע מה לעשות עם כל הזמן הזה", הוא אומר. בהמשך, בפיכחון כמעט אכזרי, הוא מוסיף: "אני נותן לעצמי מקסימום עוד שנתיים. זה מספיק. אני לא רוצה להיות במצב שבו אני לא יכול לעשות את מה שאני רוצה. היום אני עובד, כותב, עושה, מתייחסים אליי. ברגע שהדברים האלה נופלים, ואתה יושב לבד ויצטרכו להאכיל אותך - זה לא בשבילי. אני עומד לסיים את החיים שלי, ואני חושב שהשגתי את כל מה שבן אדם יכול להשיג. אני שלם עם עצמי".

"משהו במכבי לא בסדר"

התחושה שהחיים הגיעו לישורת האחרונה נתמכת בשלל הכיבודים, הפרסים ואותות ההצטיינות שנערמים בכיוונו. לפני שנה הוכרז קליין כזוכה בפרס ישראל, והדליק משואה ביום העצמאות. ממש עכשיו הוא נבחר על־ידי היורוליג לאחד מעשרים המאמנים הטובים ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האירופי - אחד משני ישראלים, לצד פיני גרשון, שזכו בכבוד (עשרת הגדולים יוכרזו במהלך הפיינל פור שיתקיים במדריד בשנה הבאה). בנוסף, העיתונאי גידי מרון, בן זוגה של בתו של קליין, רינת, כתב סדרת דרמה המבוססת על חייו, ומיועדת לשידור בערוץ הראשון. קליין לא מנופף בכל מחוות הכבוד האלה, אבל הוא בהחלט מודע למקום שכבש בהיסטוריה הישראלית, לאתוס ההצטיינות שרשום על־שמו.

"כל החיים עבדתי כדי להצליח, להצליח תמיד היה המוטו שלי, וברוב המקרים זה עבד טוב", הוא אומר. "נכון, עשינו דברים גדולים. מובן שלא הייתי מגיע לשום דבר בלי השחקנים, זה צריך להיות ברור לחלוטין, אבל אין ספק שעשינו דברים חשובים, וכשאתה מקבל את פרס ישראל זה אומר שהמדינה מכירה בדברים שעשית. וזה שאתה נבחר בין עשרים המאמנים הטובים באירופה מתוך קבוצה של 400־300 - זה משהו שעבדתי בשבילו ואנשים מכירים בזה. אבל אני לא הולך ברחוב עם שלט, ואף פעם, ממש אף פעם, לא צלצלתי לעיתונאי שיכתוב משהו, ויש כאלה שעושים את זה כל הזמן. אני לא מחפש פרסום, אני לא איש של מסיבות, אבל אני באמת חושב שהחבורה הזאת שעבדתי איתה, מכבי תל אביב, עשתה דברים מופלאים בשביל המדינה".

על רקע כל הכיבודים והפרסים שממשיכים לזרום לעברו מכל מקור אפשרי, דווקא מכבי תל אביב שומרת על שתיקה חשודה. קליין אומר שאיש ממנהלי הקבוצה לא התקשר אליו בעקבות הפרסומים על בחירתו לאחד מעשרים המאמנים הגדולים באירופה. "אבל לא הופתעתי. אחרי שגמרת את התפקיד שלך במכבי, אתה בחוץ. לא מתייחסים אליך. זה עניין של תרבות ספורט, נימוס אלמנטרי. הרי נבחרתי בגלל מה שעשיתי איתם, אבל אין להם הנימוסים האלה. זה לא גורם לי לא לישון בלילה, אבל זה המצב, וזה לא רק איתי. לא מתייחסים לנדב הנפלד, גם לא לתנחום כהן מינץ. אני לא אומר שאתה צריך לצלצל אליי כל יום כדי לשאול מה שלומי. אבל גם כששכבתי בבית החולים אחרי הניתוח, אף אחד ממכבי לא התקשר. וזה כשראש הממשלה אריאל שרון כן מצא זמן להרים טלפון ולהגיד, 'רלף, אני מקווה שאתה בריא'.

"אי־אפשר להגיד שהם לא ידעו. זה הרי היה בעיתון, עשו סרט על תהליך ההחלמה שלי. פעם הייתי ביד אליהו, ושמעון מזרחי בא ולחץ את היד שלי, אבל זה היה הרבה אחרי. לפני זה, בבית חולים, אף אחד לא מצא לנכון לצלצל ולשאול איך אני מרגיש".

זה מעליב?

"זה לא מעליב כי אני מכיר אותם ולא ציפיתי לשום דבר. גם אשתי מכירה את הסיפור הזה. מכבי מנוהלת יוצא מן הכלל, ואני מאוד מעריך את שמעון מזרחי, אבל ככה זה. אני חושב שאם זה היה תלוי בשמעון, זה היה אחרת. זה יותר בגלל אנשים כמו דיוויד פדרמן, שהוא איש עסקים, או רענן כץ, שהייתי גם מפקד שלו בצבא (פדרמן, כץ ומזרחי חולקים בבעלות על מכבי, ר' ט'). לפני כמה שנים מכבי שיחקו בסלוניקי, ואני הייתי פרשן בטלוויזיה. הם ארגנו ארוחה חגיגית לפסח, ולא הזמינו אותי אפילו שהייתי חמש דקות מהמלון שלהם. וכשהיה פיינל פור בתל אביב, התקשרתי לאגודה ואמרו לי, 'לא מגיע לך כרטיס'. הייתי צריך לקבל כרטיס מפיני גרשון, שהוא חבר שלי, ואחר כך קיבלתי גם מיול"ב, אבל לא מהאגודה שלי. כשאתה מספר את זה לאנשים הם לא מאמינים לך, חושבים שאתה שקרן".

אולי פשוט צריך להשלים עם זה שהספורט הפך לעסק, שאין יותר משפחה.

"לא בהכרח. לפני כמה שנים נסעתי עם אשתי ועם עוד זוג לברלין. בדיוק היה משחק פלייאוף בין אלבה ברלין לבין ציבונה. רצינו להגיע למשחק, הלכנו למשרד כרטיסים ואמרו לנו שכל הכרטיסים נמכרו. אז התקשרתי למשרד של אלבה, קבוצה שלא אימנתי בה, להפך. אימנתי את המתחרה הגדולה שלה, סאטורן קלן. אמרתי, 'קוראים לי רלף קליין, באנו מישראל'. ישר שאלו כמה כרטיסים אנחנו צריכים, ובתוך חצי שעה הגיעה למלון מעטפה עם ארבעה כרטיסי כבוד. אבל כשיש משחק בתל אביב, אגודה שעבדתי בה 25 שנה, לא מגיע לך כרטיסים. אלה דברים מוזרים, אבל זה לא משהו אישי נגדי. הגישה היא שעשית את התפקיד שלך, והיום אתה לא פה, אז לא מגיע לך. אתה לא חושב שמיקי (ברקוביץ') היה צריך לקבל תפקיד במכבי? כשזה קורה לכל־כך הרבה אנשים, סימן שמשהו במערכת לא בסדר".

שמעון מזרחי מסר בתגובה: "אני יותר מדי מכבד את רלף קליין מכדי שאגיב לדברים שהוא אומר".

מהגטו לחמישייה הפותחת

קליין נולד ב־1931 בברלין, להורים ממוצא הונגרי. אביו ניהל מפעל לייצור רהיטים אמנותיים, שהעסיק מאות עובדים, ושימש במקביל כקונסול של הונגריה. המשפחה הייתה עשירה, ורלף זוכר ילדות בורגנית נעימה, "ילדות זהב", כדבריו. את האנטישמיות, אם הייתה, לא הרגישו במשפחת קליין. אחד הלקוחות של אביו היה הרמן גרינג, לימים מס' שתיים בהנהגה הנאצית, שבגלל מחסור במזומנים שילם תמורת הרהיטים שרכש במכונית השרד שקיבל מהממשלה. "אני זוכר שב־1936 נסענו לפתיחת האולימפיאדה, וכולנו היינו באוטו. למכונית היה מספר רשמי, וכולם פינו לנו דרך ועשו לנו כבוד, והתערבבנו בפמליית המכוניות של היטלר. גרינג הרי ידע שאבא שלי יהודי".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזרה המשפחה להונגריה והתמקמה בפרבר אמיד של בודפשט. מאחר שהנאצים כבשו את הונגריה רק ב־1944, משפחת קליין עברה את רוב שנות המלחמה בנוחות יחסית, מגובה באזרחות שוודית שרכשה מראול ולנברג. אבל עם הכיבוש הנאצי, קיבלו כל היהודים הוראה לעבור לגטו. אביו ואחותו נתפסו והועלו על רכבות לאושוויץ. האב נספה במחנה, האחות שרדה ושבה לבודפשט עם תום המלחמה. "אחת השאלות שאני תמיד שואל את עצמי זה למה הלכנו עם הטלאי הצהוב", תמה רלף. "מה היה קורה אם לא? אני זוכר שיום שישי אחד אבא הגיע הביתה, אמרו לו ששולחים אותו למחנה עבודה והוא בא לקחת בגדים, אבל לא חזר מאושוויץ. בגטו חיינו שמונה אנשים בחדר, בלי אוכל ובלי מים. מעשיר הפכת לעני. אלה היו ימים קשים מאוד".

הטראומה הקשה ביותר שקליין נושא היא מיום המעבר לגטו. "היינו שלושה - אימא, אחי ואני. היה זרם גדול של אנשים שנכנסו, ופתאום איבדנו את אימא. היינו ילדים, וזו הייתה הרגשה של חוסר אונים מוחלט, פחד אלוהים. לא ידענו מה לעשות. בסוף התברר שאימא נעצרה באיזה מקום, ואחרי שהסתובבנו במשך שעות מצאנו אותה, אבל אלה היו רגעים נוראיים.

"מדי בוקר אחי ואני היינו מעמיסים מתים על העגלה. הדבר הנורא ביותר הוא שהתרגלנו לזה. מילא אם אתה עושה את זה פעם אחת, אבל כשזו העבודה שלך אתה מתרגל ואיך שהוא חי עם זה. מהגטו כמעט שלא פינו יהודים, כי הרוסים התקרבו ואיגפו את בודפשט, והגרמנים לא היו יכולים להוציא רכבות. בשלב מסוים אתה מאבד את הרצון לחיות. אני זוכר שיום אחד הלכתי עם אחי, ומטוסים טסו באוויר. במקרה כזה, בגלל החשש מהפגזה, היית צריך להישכב על הרצפה, אבל באותו יום לא נשכבנו והמשכנו ללכת. לא היה אכפת לנו אם נחיה או נמות. שנים אחר כך הייתי צריך טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם החוויות האלה".

עם סיום המלחמה עלו האח והאחות לישראל. קליין נשאר עם אמו בבודפשט, אדיש לאידיאל ההגשמה הציוני, שגרם לרבים מהאנשים שהכיר להגר למדינת היהודים. "בשבילי החיים היו טובים", הוא משחזר. "למדתי בבית ספר, שיחקתי כדורסל, הייתה לי חברה. בממשלה היו המון שרים יהודים. רציתי ללכת לאוניברסיטה, אבל היה חוק שלפני זה כל אחד חייב לשרת במפעל ממשלתי. שלחו אותי למפעל לייצור טרנספורמטורים, שהמנהל שלו, נמט לאסלו, היה אלוף אולימפי ביידוי פטיש. יום אחד לאסלו קרא לי ואמר שהוא רוצה לתת לי קידום, אבל בשביל זה אני צריך להצטרף למפלגה הקומוניסטית ולעבור מבחן. אבל אז קיבלתי טלפון מאימא והיא אמרה, 'בוא הביתה, אנחנו חייבים לעזוב לארץ ישראל'. לקחנו כל אחד תיק, עלינו על רכבת ליוגוסלביה ומשם לגנואה, שם עלינו על אונייה לישראל".

אחרי תהליך התאקלמות לא קל התקבל קליין כשחקן במכבי תל אביב. במקביל התגייס לחיל הים, ונשאר בשירות קבע שנמשך עשר שנים. משנותיו הראשונות במכבי הוא זוכר בעיקר את היחס המזלזל והמפלה שקיבל מחבריו הצברים. "הסברס, אלה עם המכנסיים הקצרים המקופלים, היו מלכי המדינה. הם היו קוראים לי גולש, כי באתי מהונגריה. אבל בכל פעם שהיו קוראים לי ככה הייתי אומר לעצמי, 'אני אראה לכם'. אחרי האימון, כשכולם היו הולכים לאכול חומוס, הייתי נשאר על המגרש, זורק לסל. בזכות זה הייתי אחרי תקופה קצרה שחקן בחמישייה, הפכתי לקפטן, וגם שיחקתי בנבחרת. הכול בגלל שרציתי להוכיח להם. בסוף הקריירה שלי כשחקן, כשיהושע רוזין אמר לי שבעונה הבאה הוא יושיב אותי על הספסל, החלטתי להיות מאמן. ואז אמרתי לעצמי, 'אני אהיה המאמן הכי טוב בארץ'".

בלדה לסוכן שלא היה

לאחר שפרש ממשחק פעיל נסע קליין לארצות הברית, להשתלמויות לצד מאמני קבוצות קולג'ים. במיוחד הוא זוכר לטובה את ג'ק רמזי, המאמן של מכללת סנט ג'וזף ולימים אלוף אן.בי.איי, כמי שהבהיר לו באופן הברור ביותר את יסודות האימון. "שאלתי אותו מהי פילוסופיית האימון שלו, והוא אמר: 'צריך לשים את הכדור בסל'. ומה עם הגנה? 'אל תיתן לקבוצה האחרת לשים את הכדור בסל. ועכשיו תתחיל לעבוד'. ג'ק רמזי אמר לי דבר חשוב נוסף: 'שחקנים יכולים לשחק בלי מאמן, מאמן לא יכול לאמן בלי שחקנים'. תמיד זכרתי את זה. כל הקריירה שלי הייתי מאמן של שחקנים".

את קריירת האימון שלו התחיל קליין בהפועל גן שמואל, בהמשך אימן את קבוצות הפועל חיפה, הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל חולון ועוד. קליין נחת לראשונה בקבוצת נעוריו ב־1969, ובסך־הכול אימן את מכבי תל אביב במשך 12 שנים, שהתפרסו על־פני כמה קדנציות, עד 1995. במקביל אימן במשך שבע שנים גם את נבחרת ישראל. בין לבין הוא עבר לאמן את הקבוצה הגרמנית סאטורן קלן, ובעקבותיה את נבחרת גרמניה, שאותה הצעיד לגדולים בהישגיה עד אז: עלייה לטורניר האולימפי ב־1984 ומקום חמישי באליפות אירופה בשטוטגרט.

לטובת אלה שחושבים שההצלחות של הכדורסל הישראלי באירופה התחילו עם אנטוני פרקר ופיני גרשון, נזכיר שב־1977 ניצחה מכבי תל אביב את צסק"א מוסקבה הגדולה. המלחמה הקרה הייתה בשיאה, וברית המועצות נחשבה לאימפריית החושך. "הניצחון על צסק"א הפך את מכבי לקבוצה של המדינה", אומר קליין.

כמה שבועות אחר כך, בבלגרד, הדהימה מכבי כשניצחה במשחק הגמר של גביע אירופה לאלופות את קבוצת הפאר האיטלקית מובילג'ירג'י וארזה. "אני זוכר את השיחה הטקטית שערכתי לשחקנים לפני המשחק עם וארזה", משחזר קליין. "עמדתי על פודיום גבוה והסתכלתי למטה, וראיתי 12 זוגות עיניים שמביטים אליי. אמרתי להם, 'מי זו בכלל וארזה? כולה חנות נעליים ברמה גבוהה'. זו הייתה קבוצת הפאר של הכדורסל האירופי, אבל בתוך איטליה - במילאנו, בבולוניה - לאף אחד לא היה אכפת ממנה. אבל אצלנו, מקריית שמונה עד אילת, כולם היו בעד מכבי. אמרתי לשחקנים, 'אתם לא מייצגים רק את מכבי אלא את כל האלפים שיסתכלו בכם בטלוויזיה. וארזה לבד, אין להם התמיכה של כל איטליה, ולנו יש התמיכה של כולם'. אני אומר עכשיו שהדבר הזה לא הביא את הניצחון, השחקנים הביאו את הניצחון. אבל השיחה הזאת עזרה לי להוציא את מה שאני מרגיש".

למרות התקדים שקבעה מכבי, קליין מאמין שההישג הגדול בקריירה שלו היה באליפות אירופה 1979, שבה זכתה נבחרת ישראל בהדרכתו במקום השני. הנבחרת פתחה את הטורניר עם הפסד לצרפת, אבל גברה על יוגוסלביה, אלופת העולם, ניצחון שהעלה אותה להתמודדות על מקומות 1 עד 6. שני ניצחונות נוספים, על צ'כיה ועל ספרד, הביאו את ישראל לגמר, שבו הפסידה לברית המועצות. "זה כמו שנבחרת ישראל תנצח את ברזיל בכדורגל", הוא אומר. "להבדיל מהמקרה של מכבי, שלה היו עוד אליפויות בהמשך, משחקי גמר או פיינל פור, ההישג של הנבחרת מעולם לא חזר על עצמו. גם בארץ לא הבינו את גודל ההישג. אחרי הגמר, ראש המשלחת שלנו נתן לכל אחד מהשחקנים בונוס של מאה דולר. בתגובה הוא קיבל מברק שברגע שהוא יחזור ארצה יפטרו אותו. כשהגענו לישראל, נתנו לנו שעונים של סיטיזן. השחקנים לא היו ממורמרים, וזה לזכותם. הם אהבו כסף, אבל לא שיחקו בשביל כסף".

הקריירה עשתה אותך לאיש עשיר?

"הקריירה שלי עשתה אותי לאיש עני. עד שהגעתי לאמן את נבחרת גרמניה, לא הרווחתי כלום. בארבע השנים שהייתי שם השתכרתי טוב, וזו הייתה תקופה שאשתי ואני יכולנו לעשות את כל מה שרצינו. כשהייתי במכבי, הייתי נכנס לאריה ברנוביץ, הגזבר, ומבקש תקציב. הוא היה אומר לי, 'רלף, הרי אתה נולדת במכבי, מה אתה צריך כסף?' הוא היה ממש גורם לי לבכות, עד כדי כך שבסוף השיחה הייתי שואל אותו כמה כסף הוא רוצה שאתן לו. בתקופה שלי לא היו סוכנים. אם היה לי סוכן, הייתי מאמן באיטליה או בספרד, המקומות היוקרתיים ביותר באירופה".

"כבר הייתי בחוץ"

קליין מתגורר עם אשתו רותי באבן-יהודה. שתי בנותיו - רינת, מנהלת ערוץ הבידור, וגילת, חוזרת בתשובה - מתגוררות בצמוד יחד עם בני הזוג והצאצאים שלהם (הבן, ערן, בעל חברה לעיצוב תאורה, מתגורר בתל-אביב). לרלף ולרותי ארבעה נכדים, שמבלים מדי יום שעות ארוכות בביתם המטופח. המשפחתיות הקרובה הזאת סייעה לקליין להתמודד עם הסרטן שהתגלה אצלו לפני שנתיים. רינת עמדה מאחורי הרעיון להפיק סרט שיתעד את שלבי ההחלמה, מתוך האמונה שדווקא הפומביות של המאבק תסייע לאביה להתאושש. הסרט של בן שני הוקרן בערוץ 10 ועורר הרבה תהודה. "אחרי השידור קיבלתי עשרות טלפונים", מספר קליין. "עד היום ניגשים אליי אנשים ברחוב, ושואלים, 'רלף, איך אתה מרגיש'? אומרים שנתתי להם תקווה".

קליין מדבר על הסרטן שלו בתערובת של השלמה ויראה, גם מי שינסה חזק לא יוציא ממנו אמירה שיש בה רחמים עצמיים. יום לאחר אחד הניתוחים שעבר, התקשרו אליו מגלי צה"ל כדי לשאול לדעתו בענייני כדורסל. קליין דיבר בסבלנות, מבעד לזונדה ולצינורות, מבלי שמראייניו ידעו שערב קודם הוא בילה חמש שעות על שולחן הניתוחים. בהזדמנות אחרת, בעודו מאושפז, הוא לקה בדלקת ריאות קשה. "הייתי במחלקה, פתאום קיבלתי סחרחורת, נהיה לי קר והתעלפתי", הוא מספר. "כבר הייתי בחוץ. הייתי מת. אבל הביאו רופאים שהצילו אותי. בית חולים זה המקום הכי מסוכן, הכול אפשר לתפוס שם, אבל יצאתי מזה. אחרי שיצאתי מבית החולים עשיתי בתל אביב מסיבה שאליה הזמנתי את כל הרופאים, האחיות, כל החברים. רציתי להודות לכל מי שטיפל בי".

מה עזר לך לשרוד?

"בוקר אחד התעוררתי אחרי הניתוח - לא מגולח, בלי מצב רוח. האחות הראשית נכנסה להגיד בוקר טוב ושאלה אותי, 'רלף איך אתה מרגיש?' באותו רגע עבר לי בראש, מה יצא לי מזה שאגיד לה שאני מרגיש חרא, ואמרתי לה שאני בסדר גמור. היא חייכה אליי ואמרה, 'אני מבסוטה לשמוע', ותוך כדי זה שהיא אמרה את זה באמת הרגשתי יותר טוב. ככה התמודדתי".

מה היה הכי קשה?

"הרגעים הכי קשים זה לפני שמתחילים את הניתוח. שעה וחצי קודם מורידים אותך לחדר הניתוח, ואתה שוכב שם לבד, עם המחשבות. הבן שלי, שהיה איתי, שאל, 'אבא, אתה מפחד', ואמרתי שלא, רק לא נעים לשכב שם שעה וחצי. ואז מכניסים אותך פנימה, וכמו בסרטים אתה רואה אור גדול, ותוך שנייה כבר לא ידעתי מה קורה איתי. הבעיה הייתה של אשתי והילדים, שישבו חמש שעות בחוץ. כשהתעוררתי ראיתי שהרופאים עשו לי תנועה עם היד שהניתוח הצליח, שהוציאו את הגידול. אבל זה לא נעים. במשך כמה חודשים לקחתי כדורים שגמרו לי עם התיאבון. לא הייתי יכול להכניס כלום לפה. הייתי יכול לשים בפה פלפל או סוכר, ולא היה לזה טעם. ירדתי 13 קילו, שזה אולי החלק הטוב בכל הסיפור, והייתי צריך לקחת תוספי מזון. אתה עובר את הרגעים האלה כי אין לך ברירה. זה גלגל שמסתובב, ואתה בפנים ולא יכול לצאת ממנו. בסוף אתה יוצא מבית החולים ומחייך, וכולם שואלים איך היה ואתה אומר, בסדר, אבל האמת היא שאיפה בסדר, מה בסדר. אתה שוכב במיטה בלי יכולת לזוז, לא יכול להתרחץ, תלוי לגמרי באחיות, ובכל זאת אתה עובר את זה".

היו רגעים שפחדת שזה הסוף?

"לא, לא היה פחד. עברתי דברים יותר קשים במלחמה, ואולי בגלל זה לא התייחסתי לזה כמו שאנשים אחרים היו אולי מתייחסים, אולי אני מחוסן. עברתי דברים כאלה, שאם אז לא פחדתי - אין סיבה שאפחד היום. אומרים שסרטן זה כמו פסק דין מוות, אבל אתה לא חייב להתייחס לזה ככה. עשיתי חיים, התעסקתי בדברים שאהבתי, השגתי הרבה. אז ממה אני צריך לפחד? שזה ייגמר? אני רק מקווה שזה ייגמר מהר".

גם אם הסרטן יכריע אותו בסוף, קליין אומר שהוא יעזוב את החיים האלה ללא פחד וללא תסכול, אלא עם שפע הכרת תודה. "היה איזה רגע, בשש בבוקר, שהבן שלי היה אצלי, ואמרתי לו, 'בן, אני אוהב אותך'. והוא אמר, 'אבא, גם אני אוהב אותך'. אלה דברים שלא אמרנו שנים. ברגעים קשים קורים דברים כאלה, ואני לא ממש מבין למה, אבל אני מרגיש שרק בשביל הרגעים האלה כל זה היה שווה. בלעדיהם הכול היה עובר מעל לראש, בדרך שגרה. אבל רגעים כאלה נותנים לך אפשרות לומר ולשמוע דברים שאף פעם לא אמרת ולא שמעת קודם. אז אולי כדאי היה לעבור את הסרטן כדי להגיע למצב שבו הבן שלך אומר לך שהוא אוהב אותך".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות