האישה הגדולה מהחלומות

אפילו הגשם והעלטה הסמיכה לא יכלו לניחוחות הפחמים השזורים בריחו של הים שנפלטו מארובת הגריל. צעדתי בבטחה אל עבר האור הצהבהב והבטוח שבקע מכיוון המסעדה, גוררת אחרי שיירי מטרייה שכשלה. "ככה את לבושה בקור הזה?" גוערת בי מרגרט בעיני תכלת עמוקות ושוחקות, ומכניסה אותי פנימה אל ממלכתה נוסכת השלווה. אני מנערת מעצמי את טיפות הגשם הכבדות ולמשך הערב כולו מתמסרת בטוטאליות לאישה הזאת, הידועה ביכולתה לכשף חצילים, דגים וגם אנשים בשר ודם.

סלטים בצבעים של שקיעה

מרגרט תייר יכולה לככב בטבעיות באחד מסרטיו של פדרו אלמודובר. היא נוטפת נשיות וחושניות וצוחקת צחוק רם ומתגלגל המשליך כל מכאוב לעזאזל. וזה לא שהכול מבדר בחייה, הזרועים בלא מעט קושי ועצב. אבל לאישה שקמה כל בוקר, מנשקת את דמותה הניבטת מולה במראה ומפזמת בקול גדול את השיר pretty woman בעודה עורכת את קניותיה בשוק, יש ככל הנראה נוסחת קסם לאיך לחיות את החיים בדיוק כמו שצריך ולא מילימטר אחד ליד.

את אותה נוסחת קסם, בשילוב של אהבה ונשמה ענקית, היא טומנת במאכליה המופתיים, שאין מתכון או תבלין המסוגלים לשחזרם. מרגרט מניחה בפניי סלטים בצבעים של שקיעה שאותם אני אוכלת בליווי פיתה ריחנית ונימוחה שהיא אופה. כל מטעמי המסעדה הם מעשי ידיה והיא המלכה הבלתי מעורערת בממלכתה. לסלטים שאני אוכלת יש טעמים מתפרצים של עגבניות עליזות, פלפלים שוחקים וחצילים מאושרים. את סלט הסלק משכיבה מרגרט לישון בחומץ תפוחים זהובים שאותם היא כובשת למשך חודשים ארוכים, עד שתמציתם פורצת ומלטפת ברכות את לחיו הסמוקה של הסלק.

אני שואלת את מרגרט אם היא למדה לבשל כבר ברחם אמה וזוכה לאותו גל צחוק מתפרץ. את מיומנויות הבישול שהפכו אצלה די מהר לאמנות גבוהה היא רכשה מתוך אהבה לבעלה ויקטור תייר ז"ל, אחד המנהיגים הכריזמטיים של תנועת הפנתרים השחורים. את ויקטור היא הכירה כשהייתה בת 18 ועבדה כברוקרית בבורסה של תל-אביב. האהבה בין השניים ניצתה מיד בלהבות גדולות ("אני התחלתי איתו, פשוט הלכתי לכל מקום שהוא הלך") ובתחילת יחסיהם, אחרי שאסף אותה מביתה ביפו (שבו היא גרה עד היום) לקריית גת, נהגה הפרינססה לשקוע בקריאת ספרים למשך שעות ארוכות, כשויקטור מבשל למענה. עם הזמן, בלי מנחים ובלי ספרי בישול, למדה מרגרט לבשל בעצמה, תהליך שאותו היא מסבירה באופן הבנאלי ביותר: "ויקטור והחברים היו רעבים אז ניגשתי למחבת והתחלתי לבשל".

אני טועמת מהסרדינים הממולאים האלמותיים של מרגרט ומדמיינת את הזוג הסוער - ויקטור ומרגרט, שפתחו את ליבם ואת ביתם לאסופים ולנדכאים שהשמש סירבה לחייך אליהם. כשנולדה בתם - לורן, הם החליטו לפתוח את המסעדה. ויקטור אמנם נשבע לסייע למרגרט במטבח, אך כצפוי נשאב לעסוק בלהט בענייני "הפנתרים השחורים", ומרגרט נשארה ל"צוד" לקוחות למסעדה החדשה, להם היא הבטיחה בכנותה שובת הלב ש"יהיה טעים". הבטיחה וקיימה.

אם אין לחם תאכלו דגים

אני תוהה, ללא הועיל, על מהותם הנסתרת של הסרדינים החושניים, הממולאים בביצי דג בורי, ומגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שיש בהם תדר סודי. כזה שמפעפע בעורקים, מגיע ישר ללב וממלא אותו באור ובאהבה. "טעים", היא פשוט מילה קטנה במקצת לסרדינים הללו, חרף גודלם הזערורי. גם הקבב לוקוס המפורסם של מרגרט, נולד בדיוק מהאהבה הזאת אל הבעל העסוק, שאהב לאכול קבב כבש נוטף שומן עד שמרגרט המציאה עבורו גרסה בריאה מדג לוקוס עסיסי. התבשיל הפך ברבות הימים לאחת המנות המדוברות בארץ ולאחת מעשר המנות הטובות ביותר בעולם (על פי המגזין האמריקני "גורמה"). אני טועמת את הקציצה העגולה, הספוגה בסיפורים ובמיצי דג ניגרים ומרגישה בת מזל.

עין של מדען

מרגרט רוחשת כבוד גדול לאוכל שאותו היא מכינה ובתמורה דורשת לחלוק לו מעט "רספקט". ביום נטול מצב רוח ואנרגיות ראויות היא מסרבת לפתוח את המסעדה, לא מתוך אקט של קפריזיות, אלא מתוך הידיעה העמוקה, שאין טעם לבשל עד "שהחבילה במוח", לדבריה, לא תסתדר. בבוקר השכם, היא יוצאת לשווקים לבחור את הדגים ואת הירקות שיעלו על שולחנותיהם של עשרות סועדים מאושרים. את הדגים היא בוחרת בעין של מדען ואת האנטומיה של גופם היא יודעת כרופא מנתח. לאחר שפענחה את צופנם, מעלה מרגרט את הדגים על הגריל שבנה ויקטור במיוחד על-פי גובהה. את הדגים היא מורידה מהגחלים הלוחשות בדיוק מדעי ועורם תחת ידיה לעולם לא ייפצע. "היו כבר מלצרים שעפו כי ביקשתי מהם להביא את הדבק להדביק את העור של הדג שנשר", היא מתפקעת מצחוק ומגישה לי דג מוסר עסיסי ונימוח בפה. הדג, בשילוב רוטב הלימון-נענע המסתורי שנוסכת עליו מרגרט ועם כוס עראק קטנה ליד, הטיס אותי למחוזות גנוזים. כשנחה עליה הרוח, מכינה מרגרט סאשימי, שאוהדיו נשבעים כי הוכן בדיוק של רב אמן יפני. ביום שהגעתי, לא נשבה הבריזה המתאימה ובכל מקרה הסגריר שבחוץ הכתיב מרק דגים. מרק מדיף אדים של חורף עם ירקות שורש ותבלינים עזים שהופ כים תחת ידיה של מרגרט לשיקוי קסמים.

בתוך המרק נחות להן בשלווה כופתאות ממולאות במחית דגים המשייטות בנוזל הטעים כמו עננים בשמים. היה כבר מי שקם ומחא לה כפיים על המרק הזה, כמו גם על הקוסקוס דגים ועל עלי הגפן הממולאים. אני רק רציתי לחבק אותה ולהמשיך להסתופף תחת כנפה, לפחות עד שתשכך הסערה.

לקינוח משקה אותי מרגרט בתה שקדים מתוק כמו צוף ופרחוני כמו שדה אביבי. טעמתי גם מלית חבושים משובצת בתמרים צהובים ובעוד כמה סודות כמוסים. לפעמים מתגלגלת לה המלית בתוך בצק שחום וחמים, אבל רק כשיש את הבצק כמו גם את המצב רוח המתאים ללוש אותו.

הפסקתי לאכול כשמרגרט פיזרה את השיער. אות מוסכם, מסתבר, שעוד יום הסתיים והחגיגה נגמרת. כיבוי אורות. היא תלך לביתה ושם, על יצועה, תפנטז על תבשילי יום המחר.