בית הדין הארצי לעבודה קבע, בהחלטה תקדימית, כי התקנה המאפשרת דחיית תשלום אגרה עד לתום ההליך בתביעה לפיצויי פיטורים, אינה מתייחסת לתביעת פיצויים מוגדלים או פיצויים הסכמיים, אלא רק לפיצויים המגיעים לתובע לפי חוק פיצויי פיטורים.
בית הדין דחה ערעור שהגישה שושנה מזור, שעבדה כ-34 שנים בסוכנות הביטוח משה גיל-עד עד שפוטרה, ותבעה מהסוכנות ומגיל-עד פדיון חופשה ופיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 400%.
מזור שילמה אגרת משפט ביחס לרכיב התביעה של פדיון חופשה, אך לא ביחס לרכיב של פיצויי הפיטורים. הנתבעים ביקשו לחייבה בתשלום מלוא האגרה או למחוק חלק זה של תביעתה. הרשמת שלי ולך דחתה את הבקשה, בנימוק שהתקנה הרלוונטית חלה על כל סוגי פיצויי הפיטורים.
הנתבעים עירערו לבית הדין האזורי, וערעורם התקבל. השופטת דינה אפרתי קבעה שהפרשנות הנכונה של התקנה היא שתחולתה מתייחסת לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים בלבד, ואין היא חלה על כל תביעה המוגדרת כ"פיצויי פיטורים".
פירוש מפשט
מזור עירערה לבית הדין הארצי, והשופט שמואל צור (אליו הצטרפו ורדה וירט-ליבנה ועמירם רבינוביץ) דחה את ערעורה. בשל תקדימיות השאלה, ביקשו השופטים את עמדת המדינה, וזו מסרה שהתקנה צפויה להתבטל בקרוב, ובמקומה ייקבע מנגנון שיאפשר קבלת פטור מתשלום אגרה מטעמים של חוסר יכולת, בדומה למנגנון הקבוע בתקנות בתי משפט (אגרות) החדשות.
בהתחשב בתיקון המוצע, טענה המדינה, יש לתת פרשנות מצמצמת להסדר דחיית האגרה הקבוע כיום, כך שלא תחול על כל תביעת פיצויי פיטורים.
"מתקין התקנות התכוון לדחות תשלומה של אגרה בנוגע להליכים שעניינם 'פיצויי פיטורים'", פסק צור, "לא התכוון לדחות תשלום אגרה לתשלומים שאינם 'פיצויי פיטורים', כגון פיצויי פיטורים מעבר לשיעורים הקבועים בחוק, או פיצויים על פיטורים שלא כדין, או כל פיצוי אחר הכרוך במעשה הפיטורים שאינו מעוגן בהוראות החוק. כל אלה, על-פי משמעותם הנכונה, אינם בגדר 'פיצויי פיטורים' אליהם התכוון".
מעבר לכך, הוסיף, תקנות האגרות הן חלק מסדרי הדין הנוגעים להליך השיפוטי, ולכן יש להעדיף פירוש המבהיר ומפשט אותן על-פני פירוש "גמיש" המוטל בספק. (ע"ע 292/07).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
