אנה האחרת. יותר נגישה, פחות נערצת

מימין צועדת אנה קרנינה בת המאה ה-19 לעבר האהבה והתשוקה, ולא משנה מה המחיר. משמאל דוהרת החברה הישראלית של המאה ה-21, שעבורה ללכת בעקבות הרצונות והתשוקות זו האפשרות היחידה, מפני שהאני במרכז, תהא דעתה של החברה אשר תהא. האם הם יצליחו להיפגש?

בתיאטראות באר שבע והבימה עשו הכול כדי שזה יצליח, והמפגש אכן יתקיים. מהבמאי דרך השחקנים, מהתלבושות ועד התנועה והעזרים, כל הבחירות נעשו מתוך מחשבה שהזוגיות הזו צריכה להצליח ויהי מה. על התפאורה, עם זאת, כמעט שוויתרו. אחרי הכול, יש גבול כמה אפשר להאכיל בכפית.

ראשית הגיעו אל המפגש אנה קרנינה עצמה (יבגניה דודינה) ואדון לוין (רמי הויברגר), כאשר לצדם דמותו של המוות. הם אלה שמובילים את הצופה אל תוך העלילה ("היכן את עכשיו?", "אני ברכבת". "היכן אתה עכשיו?", "אני בשדה") ואל תוך אומללותם, כל אחד בדרכו שלו כמובן. לאט לאט מצטרפות עוד דמויות, בהן הבעל והמאהב, ויחד עמן מתחוורים ממדיה האמיתיים של האומללות.

ומה עם האושר, היכן הוא נמצא? בחיי השקר הרגועים או בחיי השקר הסוערים? השאלה הזו אינה מגיעה לבמה. כאן, אין שאלות: אנה רוקדת עם ורונסקי, אנה רוקדת עם המוות. אנה נוסעת ברכבת עם ורונסקי, אנה נוסעת עם המוות. אנה שוכבת במיטה כדי ללדת את בתו של ורונסקי, אנה שוכבת עם המוות. הבנו: אושר, יוק.

ואולי צריך בכלל לומר: אנה, יוק. כי אנחנו הגענו למפגש, ואף הגענו עם ציפיות (בכל זאת, לא מדובר ביצירה עלומה), ואיכשהו הן לא התממשו. למרות הכוונות הטובות, למרות העיבוד החדשני, למרות ולמרות. אולי אנה קרנינה יותר נגישה עכשיו, אבל היא הרבה פחות נערצת.