נשיקה צרפתית

עברו 20 שנה מאז הוציאה בגיל 14 את "ג'ו לה טקסי" והייתה אחת הלוליטות הכי מסעירות בתולדות הפופ. חמש שנים אחר-כך לני קרביץ הפיק לה להיט נפלא, "בי מיי בייבי", שבו הצדיעה לפופ הנשי השחור של שנות ה-60. ואז ונסה פאראדי ויתרה על קריירה בינלאומית למרות שהמשיכה להופיע ולהקליט בצרפת לצד קריירת משחק מזדמנת ועבודות דוגמנות. את עיקר זמנה באלף הנוכחי העבירה עם בני משפחתה, שני ילדיה ובן זוגה, אחד העונה לשם ג'וני דפ.

האלבום החדש הוא החמישי שלה, וכולו בצרפתית, והוא אלבום פופ-רוק נעים וטעים. הוא כולל חומר מקורי וכמה חידושים, ואת כולו הפיק לה כישרון עולה בצרפת, פטריס רנסון. ההישג הגדול של רנסון ופאראדי נובע מיכולתם להגיש עבודה שעיקרה הצדעה מלאת אהבה לסגנונות מוזיקליים מהעבר, ומצד שני להישמר מקלישאות ולשמור מקדם גבוה של צניעות ואינטימיות.

אי אפשר לפספס את ההנאה של פאראדי מהשירה, ולא את הכנות בהתכוונות שלה. הנשמות הרעות תמיד יכולות להגיד שלו הייתה חרוצה יותר הייתה יכולה להיות כוכבת מוזיקה ענקית. מנגד, גם יאשימו אותה שכמי שעומדים לרשותה משאבים בלתי נדלים של כסף וזמן, הרי זו חוכמה מאוד קטנה ליצור תקליט חמים, ביתי וכובש שכזה. אולי הכול נכון, ונכון גם שפאראדי היא בטח לא מוזיקאית מחוננת באופן יוצא דופן. ועדיין, אלבום של אשתו של אחד מכוכבי הקולנוע הכי גדולים בעולם, תקליט של יפהפייה עוצרת נשימה, וקאמבק זוטא של נערה שסחררה בגיל 14 את מחצית הגברים של אירופה, יכלו להישמע הרבה יותר גרוע. ו"דיבינידייל" הוא בידור איכותי, חם ומחמם, של פופ-סול-רוק עם המון גיטרות ואיזו כמיהה ממש לא סמויה לרומנטיקה היפית נוסח סוף שנות ה-60 ראשית ה-70.

לצערי אני חלש במוזיקה צרפתית ולא חולש על ההתרחשויות העכשוויות שם, אבל דומני שפאראדי החדש בהחלט יספק גם את מי שאהבו את העבר שלה, וגם אנשים שקרובים ללהקת האם של אחד מחברי המשפחה הכי קרובים של פאראדי ודפ, קית' ריצ'ארדס מהרולינג סטונס. חבל שאין בו אף רצועה מעלפת באמת, אבל זה אלבום פופ-רוק שעתיר בטוב טעם.