חברתי הטובה (הייתי מת) ועמיתתי המלומדה מנהולה דרגיס (איזה שם!) מה"ניו יורק טיימס", הוציאה לי את המילים מהפה בביקורתה על המותחן המלוטש, המהודק והאפקטיבי הזה, שלמעשה אין הרבה מה לומר עליו, לפחות בלי סכנה של קלקול מפץ ההפתעות העלילתיות שהוא מזמן בריבית דריבית.
הסרט הוא מאסכולת המתח החביבה עלי, של "אם נדמה לכם שאתם יודעים הכול, חישבו שנית ושלישית ועדיין לא תבינו שאינכם יודעים דבר", מהסוג האולטרה-מתעתע, שבמקרה הנוכחי גם מצליח להפוך קרביים ולהתסיס דיון פילוסופי סבוך וכאוב במיוחד, שלעולם אין בו מנצחים אמיתיים.
כמקובל אצל דניס ליהיין, מחבר הרומנים שעליהם מבוססים הסרט הזה ותאומו הרוחני, "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד, הכול מתרחש בחצר האחורית של בוסטון, בשכונות מצוקה ומועקה שמתמחות בחדשות רעות. התרגום החופשי לשמו המקורי של הסרט, "gone baby gone", המתייחס לילדה בת ארבע שנעלמת מבית אמה המפוקפקת, הוא - בהקשרו האמיתי - משהו כמו: הלך עליה. והלך עליה בערך מהרגע שנולדה, כי איזה סיכוי כבר יש למי שגדל כאן כמו עשב שוטה. בן אפלק, במאי הביכורים המפתיע, ואחיו הצעיר קייסי, שלו העניק (פחות במפתיע) את התפקיד הראשי, גדלו לא רחוק מאזור הפצע הפתוח של הסרט. וכמו שמנהולה כתבה, בן לא גר שם יותר, אבל עם האווירה הסביבתית המשכנעת שהצליח ללכוד בסרטו הראשון, הוא בהחלט הרוויח את הזכות לבקר.
"נראתה לאחרונה" הוא לפני ואחרי הכול מסע ניצחון של שחקנים. השחקן בן אפלק, שבשנים האחרונות הולך לאיבוד דרך מרפסות הוליוודיות בעייתיות, מתגלה כבמאי מלידה, ומוציא לאור באופן המרגש ביותר את אחיו קייסי. האח, הזכור בעיקר כמי שליקט פירורים משולחנם של כוכבי "אושן 11-13", מתנפל על התפקיד הראשי, של הבלש הפרטי האידיאליסטי (מדי), ברעבתנות של אריה מיוחם. הוא טורף את המסך, מפרק את התפאורה ומרעיד את הברכיים אפילו לפרטנרים ותיקים כמו מורגן פרימן ואד האריס (עם תוספות שיער מבדחות), ובורא דמות בלתי נשכחת של ילד-גבר שביר, בלי טיפת התחנפות לקהל. כפי שמנהולה דרגיס אבחנה היטב לפני, אפלק הצעיר חף לחלוטין ממחלת השחקנים הנפוצה והמסוכנת מכולן: הרצון שיאהבו אותם. מי שנותנת לו פייט מצוין במישור הזה היא איימי ראיין, בתפקיד אמה של הילדה הנעדרת. ראיין מגלמת מלכת זבל לבן שקוקאין וזיונים חשובים לה הרבה יותר מבתה חסרת הישע. אתה שונא את הדמות ומעריץ את השחקנית, עד שבזכות השחקנית אתה לומד ששנאתך לדמות הייתה מוקדמת ולא הוגנת. או שדווקא כן? בכל מקרה, קשה להאמין שקן הצפעונים המהלך הזה הוא אותה שחקנית שמשפריצה מתיקות חמימה בבתי קולנוע סמוכים, במסגרת
הדגדוגון הבורגני "העולם על פי דן".
ראיין ואפלק כל-כך נהנים ממה שהם עושים, כל-כך הולכים עד הסוף וכל-כך לא שמים על מה יגידו השכנים, הצופים, המבקרים ומחלקי הפרסים (שכולם, בתמורה, עומדים בתור כדי להצדיע להם, כמובן), שאי אפשר שלא להיזכר במשפט המחץ של אותו אפלק ב"אושן 13": "עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
