יד שנייה מרופא, בלי ביטוח: חברות הביטוח מסרבות לשלם תגמולים בטענה שלא ביטחו את הקונה; בתי המשפט מצדדים בהן - עכשיו יש תקווה לשינוי

אסעד אמאל ביקש למכור את רכב הטויוטה שלו. אחד המתעניינים ברכישתו היה אלי פרץ, שסיכם עימו להיפגש למחרת בסניף בנק הדואר בחיפה, כדי לשלם ולהעביר בעלות במשרד הרישוי. אחרי שעשו כן, ביקש פרץ מאמאל שלא יבטל את הביטוחים של הרכב למשך "מספר ימים", עד שיעשה סקר שוק ויבטח את הרכב על שמו. רצה הגורל, ודווקא בימים אלה נגנב הרכב מפרץ. חברת הביטוח סהר סירבה לפצות את פרץ, בנימוק שהעברת הבעלות ברכב הפקיעה מתוקפה את פוליסת הביטוח.

סיפורו של פרץ הוא רק אחד מיני רבים. כל מי שמכר או קנה רכב מיד שנייה יודע שהיום הטוב ביותר לעסקאות אלה הוא יום שישי, בו מתפרסמות המודעות בעיתונים ואנשים פנויים יותר כדי לקחת את הרכב לבדיקה ואפילו להספיק להעביר בעלות. מאחר שרוב סוכני הביטוח אינם עובדים ביום שישי, בדרך כלל נענה המוכר לבקשת הקונה לעכב את ביטול הביטוח. אלא שלעיתים רוצה הגורל ודווקא בסוף השבוע בו הקונה נוסע עם רכבו, הרכב נגנב או עובר תאונה.

כמו פרץ, רוב הציבור אינו מודע לכך, שאמנם ביטוח החובה (המכסה נזקי גוף) ממשיך להיות תקף גם אחר העברת הבעלות, אולם לדעת רוב השופטים, הביטוח המקיף וביטוח צד ג' (המכסים נזקי רכוש) פוקעים עם העברת הבעלות ברכב. באופן אירוני ניתן כמעט לומר, שמבחינה זו עדיף לפגוע במישהו פיזית מאשר לפגוע ברכב אחר. למרות שרוב השופטים אחידים בדעתם, ניתן בימים אלה פסק דין מפתיע בבית המשפט לתביעות קטנות בבית שאן, שסבור שמסיבות צרכניות צריך לקבוע שהביטוח אינו פוקע עם העברת הבעלות.

בשפה משפטית, המחלוקת היא בשאלה האם יש צורך בזיקת ביטוח בין המבוטח לבין הנכס המבוטח (זיקה שאינה קיימת כשהמבוטח מוכר את הנכס) והאם חוזה הביטוח הוא אישי או לא.

פסק הדין הראשון שעסק בסוגיה ניתן ב-65' (נאור אפרת נ' סלים מרויאת), והכריע בדעת רוב שעם העברת הבעלות ברכב, פוקעת גם פוליסת הביטוח. הלכה זו ניתנה ביחס לביטוח חובה (נזקי גוף) והתבססה על המשפט האנגלי, ואושרה ע"י הנשיא אגרנט שדחה בקשה לדיון נוסף.

המחוקק נענה להמלצת השופטים לתקן את החוק, וכיום קיים סעיף 13 לפקודת הביטוח לרכב מנועי ("שינוי בעלות רכב אינו פוטר") הממשיך את תחולת ביטוח החובה, אלא אם חברת הביטוח הוכיחה שלא ידעה על העברת הבעלות ושאם היתה יודעת, היתה נמנעת מנימוקים סבירים לבטח את הבעלים החדש. בינתיים גם נחקק חוק חוזה הביטוח, אך הוא אינו מתייחס לסוגיה. בתי המשפט נחלקו בשאלה האם ההסדר בפקודת הביטוח מהווה הסדר שלילי או שמא מדובר בלאקונה שאינה מונעת מלקרוא הוראה דומה לחוק דרך היקש.

הפוליסה פוקעת

התייחסות כמעט יחידה של המחוזי לנושא ניתן למצוא בהערת אגב של השופט יצחק כהן מהמחוזי בחיפה. באותו מקרה דובר במשאית שנמכרה בתשלומים, ובטרם השלים המוכר את תשלומיו היא נגנבה. המחוזי לא נדרש להכריע בדילמה האמורה, משום שקבע שהבעלות במשאית טרם עברה, מאחר שלא שולמה כל התמורה עבורה. השופט כהן העיר, עם זאת, ש"דווקא העובדה שבביטוח חובה קיים סעיף מיוחד המונע ממבטח לטעון כי הוא פטור מלשלם תגמולי הביטוח בעקבות העברת הבעלות בכלי הרכב, מלמדת כי בסוגי ביטוח אחרים המצב המשפטי שונה, והמבטח זכאי לטעון כי העברת הבעלות בכלי הרכב מפקיעה את הביטוח".

אלא שהחלטתו אינה מהווה הלכה מנחה, הן משום שמדובר באמרת אגב שלא נדרשה להכרעה בערעור, והן משום שהשופטים שולמית וסרקרוג ורון שפירא, שישבו עימו בהרכב, ביקשו להשאיר עניין זה בצריך עיון.

כאמור, מרבית שופטי השלום דוגלים בגישה, שחוזה הביטוח הוא אישי וצריך שתהיה זיקת ביטוח בין המבוטח לבין הנכס המבוטח. סגן נשיא השלום בפתח תקווה, השופט אהרן גולדס, דן במקרה שבו אדם מכר משאית לחברו, אך סוכן הביטוח מטעם מנורה העדיף לצרפו כמבוטח נוסף ולא כמבוטח יחיד. כעבור זמן מה, נשרפה המשאית.

גולדס העלה מיוזמתו את עניין פקיעת הביטוח עם מכירת המשאית. "ההלכה היא שזכויות ביטוח על-פי פוליסת ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת. הלכתו זו השתרשה היטב במשפטנו עד שאין מערערים עליה עוד. הלכה זו תקפה עד היום, למעט החריג לגבי נזקי גוף שנחקק בסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי, למען לא להותיר אלמנות ויתומים מחוסרי כל. יצירת החריג יש בה כדי ללמד על הכלל, ולהביאנו לכלל הבנה והכרה כי המחוקק ביקש בעצמו לבסס את ההלכה במשפטנו ובהביאו את היוצא מן הכלל בקש ללמד על הכלל".

גולדס הדגיש, ש"הכלל האמור אינו נובע משינוי ביסוד הסיכון אלא מהיות חוזה הביטוח אישי ואינו ניתן להעברה. יש להבחין בין יסוד הפקיעה של החוזה בשל שינוי שאינו מהווה דווקא יסוד החמרה בסיכון, לבין יסוד של החמרה בסיכון שעשוי להפחית את חבותה של המבטחת עד כדי ביטולה המוחלט, אך לא להביא לביטול הפוליסה".

גולדס ציטט מספרו של עו"ד ירון אליאס, "דיני ביטוח", בו נאמר שקו הגבול בין אירוע המהווה שינוי בסיכון לבין האירוע השם קץ לתוקף החוזה הינו מעומעם. למרות ששינוי בסוג הרכב או בזהות הבעלים או המחזיקים הקבועים בו נתפס בפוליסה התקנית כאירוע של שינוי בסיכון בלבד, להבדיל מאירוע המפקיע את עצם החוזה, כותב אליאס, הרי ש"גישת הפסיקה מגלה פנים אחרות. כך, הלכה מושרשת היא שזכויות המבוטח על-פי הפוליסה הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. לפיכך, עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת".

אגב, פסק דינו של גולדס בוטל בערעור, אך מטעמים טכניים ולא מהותיים (בין היתר משום שלא איפשר לצדדים לטעון ביחס לסוגיה המשפטית שהעלה מיוזמתו). גם השופטת יעל וילנר, עוד כשהיתה בשלום, פסקה כך. היא דנה במקרה הקלאסי, שבו אדם קנה רכב והעביר בעלות בדואר, ולאחר שקיבל את החזקה ברכב ביקש מהמוכר להותיר בידיו את הביטוח של הרכב ל"מספר ימים". וילנר פסקה, ש"גם אם היה המוכר מתחייב להותיר לקונה את הפוליסה למספר ימים ואף היה בפועל נוהג כך, התחייבות זו היתה ריקה מכל תוכן ולא היה בכך כדי למנוע את הנזק שנגרם לתובע".

וילנר סברה, שהעובדה שרק החוק הנוגע לביטוח החובה תוקן, "מהווה אמירה מפורשת של המחוקק לפיה יש להותיר את ההלכה הפסוקה (משנת 65') על כנה". ההיגיון, הסבירה, הוא שהפוליסה מהווה חוזה אישי וכאשר המבוטח אינו עוד בעל הרכב, הוא אינו יכול לקיים את ההתחייבויות שלקח על עצמו בחוזה.

המשכיות הביטוח

בניגוד לגולדס ואליאס, וילנר נימקה זאת גם בשינוי בסיכון בין נהג לנהג. "לכך יש להוסיף את דיני החוזים הכלליים בנוגע ל'מפגש רצונות' ומשמעות הדברים הינה כי לא ניתן להסב חוזה ביטוח שהינו חוזה אישי, לאחר, ללא הסכמת חברת הביטוח שהינה צד לחוזה, שכן זהות המבוטח ועברו (מעורבותו בתאונות דרכים, הרשעות בעבירות תנועה ועוד), מהווים שיקולים לגיטימיים בבוא חברת הביטוח להחליט אם להוציא פוליסה אם לאו, ובידיה נתונה הבחירה".

בדרך זו הכריעו שופטים נוספים, ובהם אהרן מקובר מפ"ת, כאמלה ג'דעון ורמזי חדיד מחיפה, פנינה פליגלמן מת"א, יוסף בן-חמו מנצרת ועוד.

רוב השופטים הסתמכו על פסיקת המחוזי בת"א, שעסקה במקרה שבו אדם בשם שוחט מכר רכב לששון, אך עוד בטרם הספיק הקונה לרשום את הרכב על שמו, הוא נגנב. "אין המבוטח יכול לכפות על חברת הביטוח שהוא, המבוטח, יכרות עבורה חוזה ביטוח עם מאן דהוא, בלא ידיעתה והסכמתה", נפסק שם. "לא נותר לשוחט כל אינטרס ביטוחי לפי הפוליסה וגניבת הרכב, אחרי שמכר אותו לששון, לא הסבה לו נזק. לא מדובר כאן בהתחמקות חברת הביטוח", הודגש שם, "אלא באי-נכונות לגיטימית לשלם תגמולים למי שלא היה מבוטח בחוזה עם החברה ואינו בבחינת מבוטח שלה".

אלא שהשופט אשר קולה מבית שאן לא רואה בפסיקה זו הלכה מנחה, משום שהיא עסקה בביטוח נכסים (מקיף) ולא בביטוח אחריות (צד ג'), כמו המקרה שבו דן. "בכל הכבוד לעמדת הרוב בפסיקה", כותב קולה בהחלטתו, "הרי שאיני יכול להיות שותף לה". קולה אינו רואה הסדר שלילי בעובדה שסעיף המשכיות הביטוח מופיע רק ביחס לביטוח חובה ולא במקיף. "דווקא בביטוח בגין נזקי גוף, שהינו ביטוח סוציאלי במהותו, שאינו תלוי אחריות, צריך היה המחוקק להבהיר מפורשות כי גם העברת בעלות אינה פוטרת את החייב בתשלום בקרות מקרה הביטוח".

לדעתו, "שונה הדבר בביטוח שכולו תוצאת חוזה בין הצדדים, שאז כל צד מתחייב לפעול בהתאם לפוליסה. במערכת חוזית זו יש לפרש את החוזה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים, עם הטייה לחובת המבטח, שכן מדובר בחוזים שמנוסחים בדרך כלל ע"י המבטח, מה גם שמדובר בחוק בעל אוריינטציה צרכנית וככזה מן הראוי לפרשו כך".

קולה הוסיף, שהתפיסה שנדרשת זיקת ביטוח כשמדובר בביטוח נכסים אינה נקייה מספקות, לאור סעיף 55 לחוק חוזה ביטוח, הקובע ש"הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". הוא הצטרף לקריאתה של השופטת וילנר לחברות הביטוח, לכתוב בפוליסות במפורש שהפוליסה פוקעת עם העברת הבעלות.

אחד מפסקי הדין של גישת ה"מיעוט" ניתן באוגוסט האחרון ע"י השופט שאול מנהיים מראשל"צ. "חברת הביטוח קיבלה על עצמה, בתמורה מלאה, את הסיכון כי המשאית תיגנב והתחייבה לשלם תגמולי ביטוח אם הדבר יקרה תוך תקופת הביטוח", קבע, ו"אין עילה אמיתית לפטור אותה מחבותה", משום שהסיכון שלה לא השתנה בעת מכירת המשאית. מנהיים ציין, שהוא "ער לכך שגישה זו מנוגדת להלכת נאור (משנת 65'), אולם אני סבור שהלכת נאור עברה מן העולם, הן בפסיקה שהבאתי והן עם חקיקת חוק חוזה הביטוח ששינה מהיסוד את דיני הביטוח בישראל".

למרות שמנהיים עסק בביטוח נכסים, קולה למד מקל וחומר לביטוח אחריות. בביטוח נזקי רכוש - ובמיוחד בביטוח אחריות צד ג', ציין קולה, מושא הביטוח הוא הרכב ולכן אין נפקות ממשית לשאלת הבעלות, אלא אם תוכיח חברת הביטוח שהיתה מסרבת לבטח את הקונה גם תמורת כל סכום שהוא.

קולה ומנהיים הסתמכו, בין היתר, על גישתו של ד"ר שחר ולר בספרו "חוק חוזה הביטוח", לפיה למרות שחוזה ביטוח הוא אישי, "העברת הנכס המבוטח אינה שוללת אוטומטית את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח, אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהיתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי הביטוח. חילופי בעלות בנכס הם דוגמה למצב שבו הזיקה בין המבוטח לבין האדם שלו נגרם הנזק עשויה להצדיק את חיוב המבטחת בתשלום תגמולים אף על-פי שהניזוק אינו המבוטח".

נימוק נוסף שלהם היה, שחברת הביטוח מצד אחד אינה מחזירה את החלק היחסי בפרמיה עבור התקופה שלטענתה הביטוח לא היה תקף, מה שלא מתיישב עם טענתה שחוזה הביטוח פקע.

תקלה לציבור

עוד לפני כן הלך בדרך זו השופט יצחק עמית, כשהיה בשלום בעכו, וכמו קולה עסק בפוליסת אחריות צד ג'. עמית קבע, שצד ג' שנפגע זכאי לשיפוי ישירות מחברת הביטוח א', למרות שרכבו נמכר כבר לב'. גם עמית לא ראה בהסדר החוקי משום הסדר שלילי אלא לאקונה. "מקום בו לא נקבע במפורש בפוליסה או בהצעת הביטוח כי על המבוטח להיות בעל אינטרס בנכס", הוא הוסיף, "יש ליתן פירוש מצמצם לדרישת זיקת הביטוח. רק במקרה של היעדר זיקה כלשהי תופטר חברת הביטוח".

נימוק נוסף של עמית היה פרקטי. רוב הרכבים נמכרים בשישי-שבת וצריך להכיר באינטרס הלגיטימי של המוכר לאפשר לקונה להשתמש בפוליסת הביטוח גם כמה ימים אחר כך. "מאי נפקא מינה מבחינת חברת הביטוח, אם ראובן מתיר לידידו הטוב שמעון לנהוג במכונית מספר ימים או מתיר לשמעון-הקונה לנהוג במכונית מספר ימים?", תהה. "קשה להלום תוצאה שתגרום תקלה לציבור". מה גם שחברת הביטוח לא הצביעה על נתון באישיות או בעברו של הקונה, שאם היו לפניה היא היתה מסרבת לבטחו מנימוקים סבירים.

אמנם, ציין קולה, פסק הדין של עמית בוטל במחוזי, אך לא בשל קביעתו זו, אלא בעיקר כי המבוטח הסתיר מחברת הביטוח את זהות בעל הרכב האמיתי. "עליי לדון באינטרס של התובע תם-הלב (צד ג' שרכבו נפגע) מול זה של חברת הביטוח שביטחה נכס, קיבלה את מלוא דמי הביטוח בגינו, ומשעה שגרם הרכב לנזק לצד ג', מתנערת היא מחובתה לפיצוי בגין הפוליסה ששולמה כדין".

נימוק נוסף של קולה היה, "שגם מדיניות של פיזור הנזק והחלתו על כלל הצרכנים, באמצעות חברת הביטוח, עדיפה על-פני החלת הנזק כולו על כתפי התובע תם-הלב". לכן, הוא חייב את חברת המגן לשלם תגמולים לצד ג' שנפגע. (ת"ק 1093-06).