חבל על הזמן

"24 דקות", החינמון החדש מבית "ידיעות אחרונות", הוא לא עוד מאותו דבר. אם לפני עידן החינמונים נהוג היה להתייחס אל "ידיעות" ו"מעריב" כאל צמד הצהובונים העבריים, הרי שעם כניסתם לזירה של "ישראל היום" המושקע יחסית, ומאוחר יותר של "ישראל פוסט" החיוור, התברר שלפחות מהבחינה הזאת לא הרבה השתנה. החינמונים אמנם סיפקו מוצר תמציתי יותר, מעמיק פחות, ובדרך כלל גם דל במשאבים, אבל הקו העריכתי שלהם נותר שמרני יחסית, ולא טמן בחובו שינויים גדולים בהשוואה לשני היומונים הוותיקים.

במובן הזה, "24 דקות" הוא הדבר האמיתי. החל בעיצוב הצעקני והזול שלו, עבור בתמונות הענק של בחורות בלבוש מינימלי שמשתדלים להציב שם בשער מדי יום, ועד להיקף החדשות ולאופן הגשתן - כל ישותו משדרת פנייה אל עבר מכנה נמוך במיוחד.

ביום שני השבוע, למשל, בעת שכותרות רוב העיתונים עסקו בנגזרות השונות של המועד הסופי שבו יוגש דוח וינוגרד, הסתפקו בחינמון של ידיעות באזכור העניין בידיעה קטנטונת בת פחות מ־50 מילה, בעמוד 2. מעליה, על־פני כמעט שליש מהעמוד, התנוססה "תמונות היום": דובי קוטב ש"נמצאים בסכנת הכחדה" - ללמדכם שישנו סדר עדיפויות. התמונה, אגב, תפסה בדיוק את אותו השטח שהוקצה בעמוד לידיעה הראשית של העיתון, שלה הוענקה כותרת שנוסחה באלגנטיות אופיינית: "אל־קאעידה: לפוצץ את בוש".

בכלל, מתוך כשלושים עמודי העיתון, רק חמישה עד שישה מוקדשים למה שמוגדר בו כ"חדשות" (הגדרה שכוללת גם חדשות רכות במיוחד כגון גילויים הקשורים בתוכנית הריאליטי "הישרדות"), ומספר דומה של עמודים עוסקים בספורט. כל השאר מוקדשים לענייני מגזין ופנאי, כשממדגם מייצג נראה כי בימים טובים מבסס אותם העיתון על תכנים מ"לאשה" ומ"בלייזר" (תוכני החינמון נלקחים מתוך התוצרים השונים של קבוצת ידיעות), ובימים פחות טובים נאלצים למלא שם עמודים שלמים באמצעות כתבות על גבול הביזאר, כמו עמוד שלם ש"עושה כבוד" לממתקים של ילדותנו.

החינמון של ידיעות, וזה לא סוד, בא לעולם כתגובת נגד ל"ישראל היום", שאותו סימנו בחודשים האחרונים ברחוב מוזס כאיום החדש על ההגמוניה המתמשכת שלהם, ולו בשל כיסיו העמוקים של המו"ל שעומד מאחוריו - שלדון אדלסון. אלא שבעוד שהחינמון של אדלסון מתאמץ כדי להיראות כמה שיותר כמו עיתון בתשלום - כלומר מכובד ומאופק באופן יחסי - הרי שמבחינת ידיעות, חלוקה בחינם של עיתון בסגנון הזה, תהווה ירייה עצמית ברגל. ייתכן שבשל כך החליטו ללכת שם על מוצר שונה בתכלית - עיקר תכניו החדשותיים מתבססים על ynet ולא על העיתון־האב - מתוך שאיפה שעצם החלוקה שלו בחינם, בצמוד ל"ישראל היום", תפגע בחינמון המתחרה או תקטין את האפקט שלו.

בקבוצת ידיעות נוטים דווקא להכחיש את עניין התחרות עם העיתון של אדלסון. "אנחנו לא מתחרים ב'ישראל היום'", אומר גורם בקבוצה. "אנחנו עושים עיתון חינם לבוקר, שמיועד לאנשים שאם לא היה להם עיתון כזה, הם לא היו רוכשים אף עיתון אחר".

ומה לגבי סגנונו הלא־ממש אלגנטי של העיתון? ערן טיפנברון, עורך "24 דקות", לא נבהל מהביקורת: "העיתון הזה הוא לא עלבון לאינטליגנציה, הוא מקצועי מאוד ואיכותי מאוד לסוגו. לעשות עיתונות כזאת בצורה טובה, זה הרבה יותר קשה לפעמים מאשר לעשות עיתונות עילית". בנוסף הוא מסביר ש"עיתון שרוצה להצליח חייב שיהיה לו אופי משלו. יש בארץ עיתונים וערוצי טלוויזיה שאין להם אופי משלהם, ואנחנו רואים מה קורה איתם. '24 דקות' יהיה סיפור הצלחה מכיוון שיש לו אופי משלו".

האופי הזה הוא גם מה שעשוי להפוך את סוגיית עתידו של "24 דקות" לעקרונית ולבעלת עניין מעבר לרמה הברנז'אית המיידית. אם יתברר שצהובון בוטה מן הסוג הזה הוא המתכון להצלחה בשוק עיתוני הנייר הצפוף, יש להניח שהתופעה תחלחל בקצב מוגבר גם אל העיתונים הוותיקים. "זה עצוב, אבל במצב היום התחרות האמיתית (בין החינמונים) היא למי יש תשבץ יותר טוב, והשאלה היא אם החומר שעוטף את מדור התשבצים הוא מספיק מעניין ומספיק מושך", אומר הגורם בקבוצת ידיעות. "חלק גדול מאוד מבני ה־18 עד 28 לא קוראים יותר עיתונים, ואולי מי שדוחפים לו עיתון חינם ליד יחזור בסופו של דבר באיזו שהיא צורה לפרינט".

אכן עצוב, ובכל זאת ניתן לקוות שישנן גם דרכים נוספות, וש"24 דקות" הוא לא גלגל ההצלה היחיד שנותר ברשותה של עיתונות הנייר.

kitain@013.net