יאסו טוקסידו

הופעתם בשנה שעברה בארץ, באירוע שהיה חשיפתנו הראשונה לאיחוד הלהקה, לא באמת הרטיטה, וודאי שלא השתוותה לאפקט העצום שהותירו ההופעות שלהם בישראל ב-84'-85' בקולנוע דן, בסינרמה ובמוזיאון תל-אביב. אבל האלבום הזה, שיצא ממש בקצה השנה האזרחית שעברה, הוא הפתעה גדולה ומבורכת, ולגמרי מצדיק את שיבתם של טיפוסים כה אינדיבידואליסטים כבליין ריינינג'ר, לוק ואן ליישוט, סטיבן בראון ופיטר פרינסיפל לעבודה קבוצתית. הוא הוקלט ליד ביתו הנוכחי של ריינינג'ר ביוון, וכשהם שרים בצרפתית, באנגלית, בספרדית ולראשונה גם ביוונית, טוקסידו מגישים את הקוקטייל הקוסמופוליטי שלהם שכולל ניו וייב, קלסאיקה ורוק, ושהפעם מתובלן בחריפות בולטת גם בהרמוניות כמו-גרגוריאניות וביותר ג'אז מהרגיל.

בתקופה בה השוליים השמאליים של הפופ, הרוק והאלקטרוניקה מתפקעים עד גדותיהם מעודף של קשקשנים, חרטטנים, פוזאים מתיימרים וטיפוסים שהצלילים שלהם מקיימים בקושי אלפית ממה שמבטיחה התדמית, היצירות החדשות של טוקסידו מון כמעט חתרניות. פתאום שומעים מוזיקאים מעולים והרפתקנים באמת עם, לעזאזל, רעיונות לא שגרתיים, עם צירופים מפתיעים, עם עומק, מרחב וחלל, ובעיקר עם אווירה סהרורית עצלה-נינוחה אבל גם ערפילית וחושנית מאוד. נדמה שנקודת התורפה היחידה כאן היא שכלי הנגינה יותר אקספרסיביים וחריפים ממרבית המילים ומהקולות האנושיים. כך שכרצף שלם האלבום עולה על חלקיו, אך ייתכן שמבחן הזמן יגלה שהוא נעדר עוגנים רגשיים חזקים מספיק להאזנות רב-שנתיות. גם כך, לכל מי שמחפש אתגרים צליליים למיטיבי לכת, מחכות לא מעט האזנות מאתגרות ומספקות.