חודש טבת

"הייתי מת לראות את זה מלמעלה" - היא אחת התגובות השכיחות לעבודותיו של נחום טבת. המיצבים שהוא יוצר משתרעים על פני חדרים שלמים, בנויים טורים טורים ומעוררים תחושות ואסוציאציות מגוונות - החל מדימויים של רחובות עיר בזעיר אנפין או מחסן חפצים, עבור במעברי הסופרמרקט או מדפי ספריות, וכלה באולם שינה או קסרקטין.

"תמיד התנגדתי לרצון לראות את העבודה מלמעלה, במבט יודע-כל", אומר טבת, "אני בונה את הדברים מגובה המבט שלי, של האדם שעומד על הרצפה. ההליכה והשינוי בנקודת המבט הם חלק מהחוויה של העבודה. המבט תמיד אופקי ולא מאפשר לסכם אותה באימאג' אחד מכליל". והנה, פתאום, הוא מסתכל על הדברים אחרת, ומניח גם לקהל להתבונן במבט-על.

עבודות גדולות ומורכבות

אולי זה קשור להתרככות העמדות עם הגיל והניסיון, אולי זה הפיתוי של ההזדמנות להאריך את חיי החשיפה של יצירה. כשפנתה אליו דליה לוין, מנהלת מוזיאון הרצליה, והציעה לו את האולם הגדול עם גרם המדרגות הצופה מעליו, התקשה טבת לסרב. גרסת הרצליה של "דברים אחדים" היא תערוכת המשך לתערוכתו המדוברת של טבת, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנה שעברה. העיתוי - פתיחת התערוכה עם הכרזתו של טבת כזוכה בפרס שר המדע, התרבות והספורט למפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית - לא היה יכול להיות קולע יותר.

טבת, בן 61, הוא אמן פעיל ומצליח כבר יותר מ-30 שנה. בצעירותו פרץ לשדה הבינלאומי בגיחה שעשה ל"ארט באזל", באמצע שנות ה-70, שם פגש גלריסטים בינלאומיים. אחד מהם היה בעליה של אחת הגלריות החשובות בגרמניה, שהציג אותו בפתיחת גלריה חדשה ומובילה בדיסלדורף, ומשם קצרה הדרך למוזיאונים חשובים בעולם. עבודותיו מוזמנות על-ידי מוזיאונים וגלריות באירופה ובארה"ב, והוא מציג לא מעט.

החלטת משרד התרבות, להעניק פרס מפעל חיים לאמנים פעילים - בהקפדה על היותם מעל לגיל 55 ולאחר 25 שנות פעילות בעלת משקל בשדה האמנות המקומית - היא החלטה מבורכת. במציאות בה מרבית הפרסים והקרנות לעידוד היצירה מתמקדים באמנים מתחת לגיל 40, ואילו אמנים רבים אינם זוכים למסגרות הכרה ותמיכה כלשהן בהמשך דרכם, זהו בהחלט מוסד ראוי ומתבקש.

טבת אינו מתלונן על קשיי פרנסה, למרות שעם הזמן נפרד מהגלריות המסחריות. "התחלתי להבין שאני מעוניין בעבודות יותר גדולות ומורכבות וזה לא עסק בשביל גלריות מבחינה מסחרית ומבחינת זמן העבודה שזה דורש", הוא מסביר. "כשמבקשים ממני לקנות משהו מתוך עבודה אני מסכים, בתנאי שאוכל ליצור קודם כל רפליקה - שהעבודה השלמה לא תיפגם". לעומת זאת, עבודות שלו, בסדרי גודל שונים, נמצאות במוזיאונים בצרפת, בברלין ובשטוקהולם. מתחילת שנות ה-80 הוא מלמד בבצלאל ובשש השנים האחרונות הוא עומד בראש התוכנית לתואר שני בלימודי אמנות.

עם הפנים לדור הבא

התערוכה בהרצליה נפתחה שבוע אחד לפני פתיחת תערוכה של תלמידיו, בגלריה בצלאל בתל-אביב. שתי התערוכות ופתיחת ההרשמה למחזור חדש של סטודנטים, מדגישים את דברי ועדת הפרס, שנימקה את הבחירה בטבת: "על האומץ להתייצב כאינדיבידואליסט לא רק ביחס לקיבוץ אלא גם ביחס למשפחת האמנות, על היופי והאלגנטיות שהוא מערה בעקביות לתוך האמנות הישראלית ועל דורות של אמנים איכותיים שעוצבו תחת השפעתו".

טבת מגחך על השיוך הקיבוצי: "אני אמנם יליד קיבוץ, אבל את רוב שנות עבודתי עשיתי בעיר, אחרי שעזבתי את הקיבוץ. אני לא מתייחס בעבודותיי דווקא אל הקיבוץ, אבל זה פרט ביוגרפי שנוח לאנשים להתחבר אליו". על שאלת האינדיבידואליות הוא לא מתווכח. אפילו היצירות שלו מעמידות דברים במקבץ, אך מדגישות את השונות וה"בדידות" של כל אחד מהמבנים והדימויים המופיעים בהן.

הוא בונה את הקומפוזיציות שלו בחלל באופן דייקני ומחושב היטב, אך גם אקראי ומתפתח. "בתחילת העבודה אני לא יודע מה יהיה. בעצם אני כן יודע, אבל אני לא יכול לקבוע סופית עד שהדברים עומדים במקומם הנכון.

"חלק מהותי מהעבודה עוסק בשאלה של גילוי והסתרה ובזיכרון. זיכרון הדברים עצמם, או דברים שמזכירים משהו אחר", מסביר טבת עצמו את העבודה במבט מלמעלה. "במעבר בין נקודות מבט העבודה מנסה ללכוד את הצופה במצב שהוא מאבד אוריינטציה. אני עושה זאת באמצעים פשוטים של משחקים בקנה מידה או צבע.

"יש תחושה שמסתכלים על משהו מאוד מאוד מאורגן, אך המבנה של העבודה מכשיל את היכולת להבין את הרציונל של הארגון הזה. זהו רצף של אירועים בודדים, אבל גם ברצף יש 'סטופרים', שמערערים את ההנחות שכבר גיבשנו".

את הגישה הזו, של ערעור הבנות ובחינה מחודשת של מה שאנו רואים, הביא עימו גם לבצלאל, כשלקח תחת אחריותו את תוכנית לימודי ההמשך באמנות. "העניין שלי הגיע מכמה נקודות מוצא. חשבתי שיש משהו מאוד לא בריא מבחינה 'חינוכית' במבנה של הסצנה האמנותית בישראל. כאן מקובל שנקודת הפתיחה של כל אמן היא מיד אחרי התואר הראשון. הרמה של התואר הראשון מאוד גבוהה ביחס לכל העולם. מצד אחד זה מעולה, אבל זו מערכת שמייצרת לחץ על אנשים צעירים. מי שלא הצליח להגיע בארבע שנים להישגים מתאימים - דינו נחרץ. אנשים אחרי ארבע שנים בבצלאל או במדרשה, הולכים לעתים לאיבוד".

לדבריו, לימודי התואר השני יכולים לפתור חלק מהקושי הזה. "חלק מהחזון של התוכנית הזו הוא שהיא יכולה ליצור איזו קבוצה של אמנים צעירים, שנמצאים בשלב קרוב זה לזה בחיים. והקהילה הזו תשפיע גם על הסצנה, על הקשרים בתוכה ועל השיח התרבותי. כל זה בהסתייגות כמובן, כי יש גם אמנים שלא צריכים ללמוד כלום".