בלדה לעוזב קיבוץ

כשהמטוס של חברת איבריה, ובתא המטען שלו ארונו של הצעיר האקוודורי, קרלוס אנדרס מוסקרה צ'אבס, עמד לנחות בשדה התעופה "מריסקל סוקרה" בקיטו, הוא חג לא הרחק מביתו שבשכונת "אל אינקה". לא היה זה מטס פרידה מתוכנן; הבית פשוט שוכן בסמוך לשדה התעופה. לפני כחודשיים, מטוס אחר של איבריה החליק מהמסלול, ואך כפסע היה בינו לבין התנגשות בבתי שכונה סמוכה - תסריט אימים שהתרחש בעבר, כשמטוס התנגש בבתים וגבה קורבנות רבים. שדה התעופה מתפרש כאיום חמור על שלום תושבי השכונות הסמוכות לו, ויחלפו עוד כשנתיים עד שתסתיים בניית שדה התעופה הבינלאומי החדש, המרוחק מהעיר.

בניגוד למרבית שכניו, קרלוס אנדרס לא פחד מהמטוסים החגים מעל. כילד, אהב לצפות בהם כשהם ממריאים ונוחתים, חלם להפוך לטייס ולהמריא לארצות רחוקות. הוא לא רצה להגר לארצות דוברות ספרדית, אלא לארצות אקזוטיות שתרבותן שונה לחלוטין מזו של ארצו.

האקוודורים, בדומה לישראלים, הם עם של מהגרים. 13 מיליון תושבים חיים במדינה, ועוד יותר משלושה מיליון היגרו לחו"ל כדי לחפש פרנסה, עקב המצב הכלכלי הקשה בארצם (39% מתושבי אקוודור סובלים מעוני, ושישית מהם משתכרים בממוצע 70 סנט ביום). מהגרים אקוודורים אפשר לפגוש כמעט בכל מדינה. אפילו בקוטב הצפוני התיישב לו אחד (מכונאי מטוסים במקצועו). הקרינו עליו תוכנית מיוחדת ב"אקוויסה", ערוץ הטלוויזיה החשוב במדינה. בשבוע שעבר הקרינו באותו ערוץ גם תוכנית מיוחדת על קרלוס אנדרס, שנרצח לפני שבועיים מירי של צלף פלסטיני, בעת שעבד בפלחה בקיבוץ עין השלושה, הסמוך לגדר המערכת החוסמת את רצועת עזה.

כשקרלוס אנדרס החליט לנסוע לישראל, הוא אמר לבני משפחתו שהוא משוכנע שלא יפגוש שם אקוודורים. הוא לא ידע שבישראל אפשר לפגוש לא מעט מהם. הם הגיעו לכאן כעובדים זרים וכמתנדבים. למעשה, אקוודור שולחת את מספר המתנדבים הרב ביותר לקיבוצים. ואכן, כשהגיע לעין השלושה, הוא פגש שם כבר ביומו הראשון שני אקוודורים שהגיעו לקיבוץ לפניו והפכו לחבריו הטובים - דוד לאנס ומרקו אקוסטה. קרלוס אנדרס הבין שמאקוודורים אי-אפשר לברוח, והשניים הפכו לחבריו הטובים. מאוחר יותר הוא יבין, שגם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני אי-אפשר לברוח.

"אני עוד רואה אותו בסלון"

שמונה ימים לאחר שקרלוס אנדרס מת מיריית צלף של חמאס, אני מתקבל בחום בבית משפחת מוסקרה בשיכון מוקף חומה ב"אל אינקה" בקיטו. ההורים, קרלוס, נהג מונית, וסוניה, עובדת בגן ילדים; האח מקס, אגרונום ימי, הדומה מאוד בקלסתרו לאחיו המת ומגיש לכולנו סוכריות "כדי להמתיק קצת את החיים"; האחות דיאנה, העוסקת ביחסי ציבור; והחברים: האחים קרלוס ואנדרס טורו ואנדרס אסטרייה, ששמותיהם הם שילוב השמות של חברם המנוח. רעש המטוסים הנוחתים וממריאים נשמע ברקע כמו נהמה עמומה, קצת מרוחקת, אך לעתים קרובה מאוד. בני המשפחה יכולים להשלות את עצמם לרגע, שאולי בכל זאת באחד המטוסים האלה ינחת באפריל, כמתוכנן, קרלוס אנדרס בריא ושלם, קצת שזוף, כפותיו מיובלות מעבודת האדמה. "אני עוד רואה אותו בסלון", אומר האב קרלוס.

האב הוא דמות מפתח בסיפור הגעתו של קרלוס אנדרס לישראל. אדם נמוך-קומה, שערותיו משוחות לאחור בקפידה, בעל דעות נחרצות על המצב בארצו, אבל מאוד זהירות באשר למות בנו ולסכסוך במזרח-התיכון. גם בני המשפחה האחרים הולכים בדרכיו, נמנעים מלהביע דעה נחרצת, כאילו לא רק מותו של קרלוס אנדרס הוא גזרת גורל, שעמה צריך להשלים, אלא גם הסכסוך עצמו.

האב הוא המפרנס העיקרי של משפחתו. עשר שנים עבד באזור החוף, כשבני המשפחה המשיכו להתגורר בקיטו. 15 יום עבד בפרך, יומיים בא לביקור. קרלוס אנדרס הקטן לא הבין אף פעם מדוע אביו צריך לנסוע רחוק כל כך כדי לפרנס, עד שבבגרותו החליט לנסוע בעצמו. לימים, נסע האב רחוק אף יותר, היגר לארצות-הברית, והועסק שם כשומר בחניון. מהכסף שחסך, הצליח לרכוש את הדירה בעלת שני המפלסים ב"אל אינקה".

קרלוס אנדרס, בן הזקונים, היה ילד היפר-אקטיבי ולא שקט. היפר-אקטיביות שהביאה אותו לימים עד לגבול עזה. פעמיים פצע את עצמו והבהיל את המשפחה. רק כשהזכירו לו שהמשטרה בדרך, הוא נרגע. הוא הירבה לשחק כדורגל עם חבריו ובילה במחיצת סביו. כשסיים את לימודיו התיכוניים, למד אנגלית וסייע לאמו במעדנייה המשפחתית. האב, שעבד קשה כדי לממן את לימודיהם האקדמיים של בנו מקס ושל בתו דיאנה, לא יכול היה להרשות לעצמו לממן גם את לימודיו הגבוהים של קרלוס אנדרס. "הלימודים מאוד יקרים. לא יכולנו לעזור לו. זו בעיה אופיינית לאקוודור", אומר האב.

קרלוס אנדרס גם לא ידע מה הוא בדיוק רוצה ללמוד. הוא חיפש את עצמו ללא הרף. מדי פעם צצו בראשו רעיונות חדשים. פעם אמר שהוא רוצה ללמוד גסטרונומיה ולהיות שף, פעם אחרת אמר שהוא רוצה ללמוד משחק בקולומביה ולהופיע בסרטים. כשאחותו דיאנה השתוממה ("באקוודור אי-אפשר לחיות כשחקן"), הוא אמר לה: "כשאהפוך למפורסם, אל תספרי לכולם שאת אחותי". ובהזדמנות אחרת אמר: "את תראי, יום אחד אהפוך מפורסם, וכל העולם יכיר אותי".

עכשיו דיאנה נאלצת לספר לכולם שהיא אחותו. היא זו שמופקדת על נושא המגע עם התקשורת המקומית, שדיווחה בהרחבה על מות אחיה. נבואתו של קרלוס אנדרס, שנדמתה לכולם כהלצה, התגשמה במלואה. הוא אכן הפך מפורסם, אבל בנסיבות טרגיות. "אף אחד לא חושב להתפרסם בדרך כזו", אומרת האם סוניה. "הוא אהב להתבדח בכל דבר ועניין".

לא יהודים, אבל "אוהבים"

מכל הרעיונות שצצו במוחו של קרלוס אנדרס בשנים האחרונות, היחיד שהבשיל היה דווקא הנסיעה לישראל. כיצד מגיע עלם מפאתי קיטו לשדות הפלחה של עין השלושה ומוצא את מותו במלחמה לא-לו?

משפחת מוסקרה היא דתית וגידלה את ילדיה על ערכים קתוליים. מקס ודיאנה התחנכו בבתי-ספר קתוליים. קרלוס אנדרס, שנהרג חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-21, התחנך בבתי ספר חילוניים למדי, אבל באקוודור החילוניות היא עניין מאוד יחסי. מעל מיטתו קבוע צלב קטן על קיר אחד, ועל קיר שני תמונה בעלת סממנים דתיים. החדר נראה ממש נזירי. מיטה זוגית, שידה ועליה תמונה משפחתית ממוסגרת. שום דבר שמזכיר חדר של בן טיפש-עשרה בישראל. אך קרלוס אנדרס יכול היה להתגאות שיש לו חדר משלו. זה לא עניין של מה בכך באקוודור. בגומחה בקומת הכניסה, ניצב המזבח המשפחתי ובתוכו "ניניו חסוס" (הילד ישו), המלאך השומר על הבית. עתה, מאמינים בני המשפחה שהמלאך השומר עליהם הוא קרלוס אנדרס.

נחזור אחורה. רגע לפני יציאתו של קרלוס אנדרס לשדה התעופה, כינס האב את כל בני המשפחה, שלף מצרורו תמונה של הקדושה מאל קינצ'ה, פטרונית הדרכים של ארצה, והכול ביקשו ממנה שתדאג לשובו בשלום של הבן. האב תחב לידיו של קרלוס אנדרס את האיקונין. תמונת הקדושה ליוותה את האב כקמיע בארצות הברית, והוא חזר בשלום. לבנו, הקמיע הזה לא הספיק.

הקתוליות של המשפחה התערבבה הרבה לפני נסיעתו של קרלוס אנדרס בסוג של סקרנות ואהדה ליהדות ולישראל. במזנון המוצב במרחק צעדים אחדים מהמזבח המשפחתי, אפשר למצוא חנוכייה יהודית כשרה וצלחת למזל מירושלים. "אנשים שראו את זה, שאלו אותנו אם אנחנו יהודים", מספרת האם סוניה. "אנחנו לא, אבל אוהבים". הבת דיאנה מוסיפה: "כשיש מזכרות של ישראל, אני אוהבת לקנות. אני לא יכולה אפילו להסביר לעצמי מדוע".

באווירה הזו גדל קרלוס אנדרס. גם אחיו מקס חלם לבקר בישראל ורצה להצטרף אל אשתו, ארוסתו דאז, נטליה, שלפני תשע שנים הגיעה אף היא כמתנדבת לקיבוץ עין השלושה. האח והגיסה סיפרו לקרלוס אנדרס על הקיבוץ, על ההשכמה המוקדמת, על עבודת הפלחה, על חיי השיתוף, על כך שמרבית חברי הקיבוץ הם דרום אמריקאים וכמעט כולם מדברים שם ספרדית.

ולא סיפרתם לו שזה מסוכן?

מקס: "אז עזה לא הייתה של חמאס, ולא היו בעיות. הרבה מתנדבים יצאו לקיבוצים, וכולם חזרו מרוצים, אז חשבנו: מה כבר יכול לקרות?"

סוניה: "כלתי סיפרה לי שזו התנסות נהדרת. אז לא חשבנו על שום דבר רע".

בתחילה, קרלוס אנדרס לא נמשך במיוחד לרעיון. הוא חשב לבקר במדינות אחרות. "שלוש שנים חשב לנסוע", מספר האב, "ובסוף בחר בישראל". "הוא רצה תמיד ללמוד בחו"ל", מסבירה האחות דיאנה. יום אחד הפתיע את כולם, ואולי את עצמו, ובא לאביו וביקש: "פאפי, יש הזדמנות. תעזור לי בבקשה". "מה שלא עשיתי בשלוש שנים, הייתי צריך לעשות בשבוע", מוסיף האב בעצב.

מתברר, שבזמנו החופשי הוא חקר על חיי הקיבוץ ונכבש ברעיון. הפעם היה נחוש לנסוע. הוא פגש נציג מקומי, שמסייע לאקוודורים להתנדב לקיבוצים. זה הגיע לבית המשפחה והציג להם חוברות, ולאב התברר שהם מכרים טובים מן העבר. ההיכרות הזו סייעה לבנות יחסי אמון. האב השתכנע, וגייס בעמל רב את עלות כרטיס הטיסה - כמעט 2,400 דולר, ממון רב בעבור אקוודורי. קרלוס אנדרס תיכנן להישאר בקיבוץ שישה חודשים, ולאחר מכן לנסות להאריך את שהותו בשישה חודשים נוספים, או להמשיך למדינה אחרת.

"הוא רצה להשתנות, להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים", מספר חברו קרלוס טורו. "אמרתי לו: 'סע לארגנטינה', אבל הוא לא רצה. כשהחליט לנסוע דווקא לישראל התפלאתי: 'ישראל? מה פתאום?' אבל הוא אמר לי שהוא יכיר שם צעירים מכל העולם. זה קסם לו".

הוא לא נשמע מודאג לפני הנסיעה?

טורו: "אם הוא דאג זה בגלל קשיי השפה, לא בגלל המצב הביטחוני".

"בשום מצב הוא לא היה מודאג", אומרת האם סוניה ושולפת את התמונות האחרונות של קרלוס אנדרס בשדה התעופה, שבהן הוא שופע חיוכים.

"אלוהים יודע את מי להאשים"

מקורם של אותם חיוכים נעוצים ככל הנראה בתמימות. קרלוס אנדרס לא ידע שהוא יישלח לקיבוץ הסמוך לגבול. הוא בכלל לא ידע איפה נמצאת עזה. גם בני משפחתו לא. הוא גם לא ידע להסביר לבני משפחתו היכן הוא נמצא, אולי משום שלא ידע להסביר לעצמו. הוא הגיע לתל-אביב, מספרים בני המשפחה, ומשם נשלח על ידי התנועה הקיבוצית לעין השלושה. "אני מניח שאמרו לו שזה ליד הגבול", אומר האב קרלוס, "אבל אנחנו לא יודעים. אנשים נוסעים תמיד עם ציפיות גדולות, אני מכיר את זה מעצמי, ואחר-כך פוגשים במציאות".

בני המשפחה נזהרים מאוד שלא לפלוט משהו שעלול להישמע כביקורת על מישהו - לא על החמאס, ולא על מי ששלח את בנם לקיבוץ שבו מצא את מותו. ישראל סייעה למשפחת מוסקרה בהטסת גופתו לאקוודור, ובעלויות הכרוכות בכך. ככל הידוע, תדאג ישראל שהוריו של ההרוג יקבלו קצבת שאירים. במשפחה מספרים ששגרירות ישראל פתחה בהליכים בנושא קבלת הקצבה עבורם, וביקשו להודות לשגריר, אייל סלע, ולקונסולית, גלית אפרים, שהגיעו לבית המשפחה מספר פעמים לניחום אבלים.

בתנועה הקיבוצית טענו, שהמתנדבים ידעו על הסיכון הכרוך בהתנדבות בעין השלושה.

דיאנה: "בהתחלה לא הבנו שזה מסוכן. אבל כשהבנו שיש פצצות קרוב לקיבוץ, שאלתי אותו באינטרנט: 'מדוע שלא תחליף קיבוץ?' הוא אמר לי, שהוא צריך להירשם באיזו רשימת המתנה כדי לעבור, אבל זה לא היה כל כך קל".

המושג "רשימה" חוזר פעמים רבות בשיחה, כמו המילה "אלוהים". הרשימה ואלוהים. האב פנה לישראלי החי בקיטו, בבקשה שינסה לסייע לו לעקור לקיבוץ אחר. הידיד אכן הציע את עזרתו. "אבל אולי הוא לא רצה לעבור", אומרת דיאנה. "הוא התיידד שם עם שני אקוודורים. כשאימו של מרקו אקוסטה, אחד מהשניים, באה אלינו לנחם, היא סיפרה לנו שביקשה מהבן שלה לעבור קיבוץ, אבל הוא אמר לה שהוא לא מעוניין כי יש לו שני חברים מאקוודור. אני מניחה, שבגלל זה גם אחי לא רצה לעבור".

מהקיבוץ הוא הירבה להתקשר לבני משפחתו ולשלוח דואר אלקטרוני. לקח לו זמן להתאקלם. פעם סיפר שהוא חש מצוין, פעם שהעבודה קשה מדי והוא רוצה לחזור. "הוא לא היה רגיל לעבודה כזו", אומרת האם.

"הרבה דברים לא ברורים לי", מוסיף חברו קרלוס טורו. "בהתחלה הוא תיכנן להישאר שנה, אבל מתנדב מהקיבוץ סיפר לי שהוא רצה לחזור במאי, כי הוא לא מתאקלם מספיק טוב. אבל לי הוא דווקא אמר, שהוא מרגיש טוב, והוא רק מתגעגע".

קרלוס אנדרס שוחח עם בני משפחתו שבוע לפני מותו, וגם יומיים לפני. "המילים האחרונות, שהוא אמר לי היו: 'מאמי, אל תדאגי, אני מרגיש טוב", מספרת אמו. "באמת שמעתי בקול שלו, שהוא מרגיש טוב. שהוא יותר בטוח בעצמו, שהוא רגוע".

בתקשורת הישראלית נכתב שהוא התאהב בישראל, ורצה אפילו להתגייס לצבא.

דיאנה: "בילדותו, הוא העריץ את הדוד שלנו שהיה קולונל בצבא. הדוד הביא לו מערכת ביגוד צבאית לילדים, והוא אהב להתחפש. אבל כשהתבגר, הוא בכלל לא רצה לשרת בצבא, כי לא אהב שנותנים לו פקודות. כששמעתי שאמרו שהוא רצה להתגייס לצבא, לא האמנתי. זה לא נשמע לי הגיוני".

הטלפון הבא מישראל היה באשמורת בוקר, מקונסול אקוודור בישראל. האב היה זה שענה. הקונסול הודיע על מותו של בנו, אבל לא סיפר מה בדיוק קרה. מאז, המשפחה לא חקרה ואף נמנעה מלעקוב אחר החדשות. "לא היו לנו כוחות נפשיים", הם מסבירים. בשיחה, הם מחברים רסיסי מידע עם רסיסי זיכרונות, נזהרים שלא להיפצע, לא מאלה ולא מאלה.

"הבנתי מהמתנדב האקוודורי דוד לאנס", מספרת האם, "שהם שתלו תפוחי אדמה, ואז עצרו לנוח ואכלו מנדרינות. ואז נשמעה פתאום הירייה הראשונה, שחלפה ליד רגליו של דוד. הם צעקו לנהג שהיה מרוחק 20 מטר מהם. ואז נשמעה ירייה שנייה. הם התחילו לרוץ לאוטו. דוד נכנס למכונית מימין והבן שלי משמאל, וכך, כשהוא היה כבר בחצי גוף בפנים, הכדור השלישי פגע בו. דוד החזיק בו כל הזמן ואמר לו: 'אל תירדם, אל תתעלף', ואז בני אמר לו: 'נו פואדו, נו פואדו' (אני לא יכול)."

חמאס הכריז שהירי היה נקמה על פעולות צה"ל.

דיאנה: "הבן של מחמוד א-זהאר, שנהרג יום לפני כן, היה בגיל של אחי. אנחנו לא מרגישים שנאה לאף אחד. אנחנו בכלל לא מבינים למה יש סכסוך. אנחנו לא מבינים למה חמאס הם כאלה, ולמה מגדלים אותם ככה, עם נשק. בתנ"ך כתוב שתמיד הם נלחמו שם בארץ הקודש, אז מה אני יכולה לומר? בשבילי כל מה שקורה במזרח התיכון זו אשמה של המדינות שמייצרות נשק. כך לעולם לא ייגמרו המלחמות בעולם. ליצרניות הנשק אין אינטרס שהמלחמות האלה ייגמרו. כלטיניים, אנחנו גם לא מבינים מדוע מדינה אחת נלחמת במדינה שנייה בגלל אידיאולוגיה. לנו יש מציאות חיים אחרת, ולכן אנחנו לא יכולים לחוש נקמה או שנאה על משהו שאנחנו לא מבינים. שום דבר לא יחזיר לנו את אחי, וכמאמינים באל, אנחנו משאירים זאת בידי אלוהים".

מקס: "אלוהים יודע את מי להאשים, לא אנחנו. אין בי כעס אלא צער".

סוניה: "אני קתולית ושואלת את עצמי: אם הילד ישו והוריו נולדו שם, למה דברים כאלה קורים? הרי כולנו בני-אדם, אחים. אנחנו חפים מפשע. אולי זו הייתה טעות. כשהאויב יורה, הוא לא יודע אם זה אקוודורי, פרואני או ספרדי. אני שואלת את אלוהים למה, ולא יכולה להבין. אבל אני לא יכולה להתווכח ולהאשים את אלוהים שלקח את בני ולא יכולה להאשים אף אחד. ואם לא היינו עוזרים לו לנסוע לישראל, אז מה היה קורה? אולי היה קורה לו משהו כאן. גם המדינה שלנו מסוכנת. כששואלים אותי: 'למה שלחת אותו לשם?' זה מרגיז אותי. שלחתי אותו עם כל התקווה".

האב קרלוס: "שכנה אחת אמרה לי: 'לא טוב שתסבול. תחשוב עליו עכשיו בתור מלאך, ואולי עדיף שהוא מת שם ולא כאן בסמים ובאלכוהול, כמו רבים אחרים".

החברים כבר לא יגיעו לישראל

קרלוס אנדרס אינו האקוודורי הראשון שנהרג בשנים האחרונות בפיגוע בניכר. בספרד נהרגו שניים, בעיראק אחד, בישראל שניים. בנומבר 2003 נהרגה הצליינית מוניקה פטריסיה נאווארטה, וארבעה צליינים אחרים מאקוודור (גוסטבו מולינה ובתו קתי, מרתה מורה ומרתה איירגואליו), נפצעו בפיגוע ירי במעבר הגבול בין עקבה לאילת. משפחת מוסקרה שמעה על הפיגוע הקודם בגבול. "הצליינית שנהרגה הייתה חברה של בת-דוד של אשתי", מספר מקס. "וההרוג בעיראק היה בן של חברה של אמא", מוסיפה דיאנה.

על הסכסוך במזרח-התיכון הם לא רוצים לשמוע (סוניה: "אנחנו בעד שלום עולמי"), אבל על ישראל דווקא כן. מקס רוצה לנסוע לישראל ("אם אני צריך למות, אני אמות היכן שגורלי יקבע"), גם דיאנה ("למה לפחד?") ואימה. החברים, מצדם, לא רוצים לשמוע על נסיעה לישראל.

בארבע שעות המפגש שמרה משפחת מוסקרה על איפוק רב. ברגעי כאבם, הם התגלו במלוא עוצמתם ואחדותם. אף דמעה לא זלגה. "זה כואב לי, כואב, כואב, אבל אני לא נשברת כי אני לא רוצה שבני משפחתי יישברו", אומרת האם סוניה.

יצאתי מביתם והתהלכתי בגשם בשכונה. החשיכה כבר ירדה. ממול בית-ספר תיכון, משמאל חנות המכולת, שבה נהג קרלוס אנדרס לרכוש מצרכים. לא מעט חנויות קטנות כאלה פזורות בשכונה, ופה ושם גם מסעדות עממיות. שכונה של בני המעמד הבינוני, אבל צבעיה אפורים מאוד - צבעים שמסבירים מדוע קרלוס אנדרס, כמו אביו לפניו, חלם לעזוב. מזהירים אותי מראש, שב"אל אינקה" מסוכן למדי להסתובב בלילה. אבל בעזה, אני אומר לעצמי, מסוכן הרבה יותר. חבל שאיש לא הזהיר מראש את קרלוס אנדרס, שבעברית "ללכת לעזה" זו קללה. ¿

avitovy@yahoo.com