דייר מוגן המשלם מחיר מלא

המערערים טענו, כי הסכם השומה נחתם עקב טעות משפטית בהוראת ביצוע, לגביה נטען שהיא אינה מעוגנת בדין ומנוגדת לעיקרון של גביית מס אמת. ביהמ"ש דחה טענתם, לפיה השומה נערכה בעקבות הסתמכות על הוראת הביצוע, ולפיכך דחה הערעור, וזאת בלא לדון בטענות המערערים נגד הוראת הביצוע לגופה.

במקרה שנדון בפסק הדין היה המערער הראשון, מר משה דדש (להלן: "המערער") דייר מוגן בבניין קולנוע "אדיסון" בירושלים. בשנים 1992-1993 רכש המערער את זכויות הבעלות בקרקע, תמורת סך של 2 מיליון דולר. בשנת 1994 מכר המערער את זכויות הבעלות בקרקע למערערת השנייה (להלן יחד עם המערער: "המערערים"), תמורת כ-5.8 מיליון דולר, וכן בתמורה לתשלום מס השבח בגין המכירה.

במסגרת שומה עצמית שהגישו המערערים, נדרש על ידם ניכוי הוצאות בסך 3 מיליון ש"ח, כ"הוצאות פינוי עצמי" של המערער מן המקרקעין (כביכול בגין פינוי המערער, כדייר מוגן, מן המקרקעין). מנהל מיסוי מקרקעין סירב להתיר את הניכוי. הוגשה השגה והמנהל דחה גם אותה, תוך שהוא מציין כי במקרה הנדון אין תחולה להוראת ביצוע 24/85 (להלן: "הוראת הביצוע"), העוסקת בתשלום דמי פינוי לדייר מוגן. המשיב נימק את החלטתו בדבר העדר התחולה של הוראת הביצוע בכך שמדובר בנכס ששימש כבית קולנוע, שימוש המחייב תשלום דמי שכירות מלאים, ולפיכך אין מקום להתייחס למערער כזכאי לדמי פינוי.

בהמשך לדחיית ההשגה, נחתם הסכם פשרה, במסגרתו הסכים המנהל להוסיף לשווי הרכישה של הנכס סך של 566 אלף דולר. בהסכם הפשרה צוין מפורשות כי שווי הרכישה של הנכס על ידי המערער נקבע בהתאם לשווי רכישתו של נכס פנוי, ולא כנכס התפוס על ידי דייר מוגן.

המערערים ביקשו לפתוח את השומה שנקבעה בהסכם, בהתבסס על הטענה כי היא נובעת מטעות משפטית בהסתמכות על הוראת הביצוע 24/85. המערערים העלו טענות נגד תוקפה המשפטי של הוראת הביצוע, וטענו שהיא אינה מעוגנת בדין ומנוגדת לעקרונות בסיסיים של גביית מס ראויה. המערערים טענו, כי בהסכם הפשרה נקבעה השומה בהתאם לשווי רכישת הנכס כתפוס בסך 2 מיליון דולר, והוספת 566 אלף דולר כ"דמי פינוי עצמיים", בעוד שהדבר הנכון הוא לקבוע את שווי הרכישה בהתאם לשווי הנכס כנכס פנוי, העומד לטענת המערערים, על 5 מיליון דולר.

ביהמ"ש דחה, כאמור, טענת המערערים לפיה הסכם השומה נערך עקב הסתמכות על הוראת הביצוע ולפיכך לא דן בטענות המערערים נגד הוראת הביצוע גופה. בית המשפט ציין, כי המערערים, הטוענים לקיומה של טעות משפטית בעריכת הסכם השומה, לא הרימו את הנטל, המוטל עליהם, להוכחתה של טעות כזו.

בקביעתו כי המערערים לא הוכיחו הסתמכות על הוראת הביצוע, התבסס בית המשפט העליון על העובדות הבאות: א. החלטת המנהל הדוחה את ההשגה, בעקבותיה נחתם הסכם השומה, מציינת במפורש כי הוראת הביצוע אינה חלה על המקרה. ב. בהסכם הפשרה עצמו נקבע, כי שווי הרכישה של הנכס מבוסס על הערכת שווי הנכס כנכס פנוי, ולא הופעל המנגנון הקבוע בהוראת הביצוע, לפיו יש לקבוע את שווי הרכישה של הנכס, כנכס תפוס, ולהוסיף לו, כהוצאה המותרת בניכוי, את שוויה של זכות הדיירות המוגנת.