סטנלי פישר, קורבן ההצלחה

הבעיה של פישר היא שהוא קורבן של הצלחת המשק הישראלי. עד עתה ישראל נשארה צופה בדרמה הגדולה של השווקים הפיננסים במדינות המתועשות. אמנם היו הפסדים לבנק הפועלים, ואולי למשקיעים מוסדיים. אמנם היו ירידות בבורסה. אבל בכל קנה מידה, מצבו של המשק הישראלי הרבה יותר טוב ממה שקורה במשקים אחרים. נתונים מדויקים לא פורסמו, אבל אפשר לשער כי יש זרם של השקעות אשר ניתן לייחס לעובדה זו.

יתר על כן, השקט היחסי בישראל מאפשר להציע כל מיני יוזמות, הזויות יותר או הזויות פחות. הדבר נעשה מתוך הנחה שגם אם מציעים למוטט את עצמאות בנק ישראל, גם אם מאפשרים לכמה פוליטיקאים תאבי כותרת להשמיע איומים על המדיניות המוניטרית, עדיין יהיו מספיק אנשים שלא ייקחו זאת ממש ברצינות. העיקר הרי הוא הלחץ על הבנק, העיקר זה לגרום לפישר לשקול הורדת ריבית.

האמת שלא מדובר במהלך ממש חדש. לפני כמה שנים, בימיו של יעקב פרנקל כנגיד בנק ישראל, היה דן גילרמן, היום שגריר באו"ם ואז נשיא לשכות המסחר, מעלה הצעות דומות כל שני וחמישי. פרנקל לא ממש התרגש, ופעם אחר פעם התעלם ממהלכים, יוזמות ודרישות מצד התעשיינים ולשכות המסחר. לפישר כנראה זה קצת יותר מפריע, אף שאיש כבר לא זוכר את הימים בה בנק ישראל התערב בשוק מטבע חוץ והיה משתמש בריבית כדי להגן על רווחי היצואנים.

עד כדי כך איש לא זוכר את אותם ימים, עד אשר בתנאים אלה, היציבות נראית כמובנת מאליה. ייתכן שפישר צריך היה להסביר עד כמה שגויה הנחה זו, ובאיזו קלות אפשר להגיע למשבר אמון, במקום לדבר על פופוליזם. כי, בעצם, מה שעומד על הפרק הוא לא שיעור השינוי בערכו של השקל, אשר נקבע לרוב על ידי זרם השקעות אל ישראל וממנה, אלא כל מערכת ההישגים של המדיניות המוניטרית ב-20 השנים האחרונות.