"כשיגיע הסוף אני אסע לאריזונה, שם יש לי מקום בפרויקט שבו מקפיאים את הגוף בחנקן נוזלי"

"הרופאים אמרו לי שהסרטן הזה לא יכול לסגת. אבל הוא נעצר, גם על-ידי הטיפולים הרפואיים וגם על-ידי העניין שיש לי בחיים", כך אומר בגילוי לב ובחיוך דן דוד, המיליונר הישראלי שהפך לאיש עסקים מצליח בתחום הצילום והצילום הדיגיטלי, ושותף בחברות בורסאיות וקרנות השקעה. "זה אמנם לא עושה אותי מאושר", הוא מוסיף, "אבל הרוח שלי חזקה. עובדה, בניגוד לכל הסיכויים הרפואיים, הגרורות הסרטניות בעצמות נעצרו". כששואלים אותו האם הוא "נס רפואי", דוד מסביר שזו תוצאה מתבקשת מהדרך בה הוא עיצב ומעצב את חייו, או, במילים שלו, "זה ויקטורי של המיינד על הבאדי".

דן דוד, שלאחר רדיפות הסקיוריטטה עלה לארץ ועבד בשנת 1960 ב"צלמניה" באלנבי, החליט בשנת 2000 לתרום מחצית מהונו דאז, 100 מיליון דולר, לקרן מלגות. בראיון ל"גלובס" הוא אומר היום, "אני לא אפסיק, אני אעבוד עד הרגע האחרון. כשאומר 'אני מפסיק לעבוד', זה אומר שהגיע הסוף. אני אסע לפיניקס, אריזונה, שם יש לי מקום בפרויקט קריוניקס, שבו מקפיאים את הגוף בחנקן נוזלי במינוס 250 מעלות, ושם ישמרו את גופתי. ובעוד 200 שנה, אולי-אולי-אולי יביאו אותי חזרה. מה יש לי להפסיד? מקסימום, יזרקו אותי אז לאדמה".

* אתה לא מתכנן לפרוש לפנסיה, לנוח?

"אני יודע בוודאות שאם הייתי מתייאש ויושב בבית, לא הייתי בריא. אבל אני לא חושב על זה, יש לי יוזמות חדשות ותוכניות לשנים הבאות, כאילו שאין לי שום דבר. אני גם יודע, שכשיגיע היום אנשים ימשיכו לעשות את מה שאני עושה, בקרן דן דוד ובחברות שלי. אין לי ספק שהקרן תמשיך עוד מאה שנה, כי הכסף בה מושקע טוב מאוד ואנחנו משתמשים רק ברווחים".

* איך קם אדם בוקר אחד ומחליט לתת מחצית מהונו לאנשים אחרים?

"ב-1963 הייתי נשוי לעיתונאית, בשם מייה. לא היו לנו ילדים, עבדנו יחד בחברות שלנו, ונסענו יחד הרבה ברחבי העולם. ב-1978 אמרנו לעצמנו, 'ניקח כמה ימי חופשה בקנקון'. הגענו לשם, וכשהיינו יחד על החוף, פתאום, תוך כמה דקות, בלי שום מחלה, היא מתה במקום מדום לב. שנה אחרי זה תרמתי לאוניברסיטת תל-אביב מלגה לסטודנטית למנהל עסקים על שמה, כי היא היתה אשת עסקים. מאז, המשכתי לתרום.

"הגעתי לרמה ולפוזיציה שבה אני מכסה את כל מה שאני והמשפחה שלי צריכים. יש לי את אשתי גבי וב-1980 נולד בננו אריאל. יש לנו כסף לחינוך, לבריאות, לאוכל, לשינה ולנסיעות ברחבי העולם. כך שיש מספיק. מעבר לזה, הכסף לא חשוב. הכסף הוא רק מדד ליכולות שלך. ומרגע שהשגתי את זה, אני נותן את הכסף חזרה לחברה, עבור דברים שחשובים לי".

"מה שאני גאה בו באמת, הוא שכל מי שנכנס איתי לעסקים, כשותף וכעובד, עשה איתי כסף. לא עשיתי כסף על-ידי זה שגרמתי לאחרים להפסיד, אלא על-ידי זה שגרמתי גם לאחרים להרוויח".

* איזה מנהל אתה?

"עד היום נתתי עבודה ליותר מ-2,000 איש. יש אנשים שהתחילו לעבוד אתי בשנת 1963 ועדיין עובדים בחברה, וחלקם ממשיכים לעבוד גם אחרי הפנסיה. אנחנו כמו משפחה כי יש לנו התלהבות.

"התחלתי לנהל כמו שהדרכתי בתנועה, כשגם שם הכרתי אישית כל אחד והיה לי אכפת מכל אחד. בנוסף, אני מקשיב לדעה של כל עובד והרבה פעמים מודה שטעיתי. זו הדרך הנכונה לעשות עסקים, גם היום. גם כשהיתה בארץ אינתיפאדה והיו קשיים, לא פיטרנו אף אחד. זו המדיניות שלי, לא מפטרים בגלל הפסדים. חוץ מזה, אני מאמין מאוד בניסיון ולכן אני לא דוחף אנשים לצאת לפנסיה. כדי להצליח אתה צריך לאהוב את העבודה שלך. אחרת, אתה הולך להתחבא בשירותים. אני כל החיים, חוץ מארבעה חודשים, עשיתי מה שאני אוהב, לכן אני היום אני אדם מאושר".

"מכרתי סיגריות כבר בגיל 10"

דוד (לשעבר גולדנטל), שנולד ב-1929 בבוקרשט, החל את דרכו העסקית בגיל 10 עם חברו הטוב טוטו, לימים פרופ' תאודור ינקו מאוניברסיטת חיפה, כשקנה סיגריות במחיר מוזל ומכר אותן ביוקר. בתום לימודיו בתיכון למד כלכלה באוניברסיטה ברומניה, "לימודים סטאלינסטים חסרי ערך", הוא מגדיר אותם היום. אחר-כך עבד כמנהל חשבונות בחברת יבוא ממשלתית במשך ארבעה חודשים של בירוקרטיה ושעמום, מהם נמלט לחצי שעה ביום בחדר השירותים כדי לקרוא ספר.

* איך הגעת לתחום הצילום?

"החלטתי להפוך את ההובי שלי למקצוע. התחלתי לצלם לעיתון ברומניה, הצלחתי מאוד ואפילו קיבלתי פרס. ב-1958 כשפיטרו אותי לאחר שקיבלו מידע מהסקיוריטטה על כך שהייתי פעיל בתנועת הנוער הציוני, זו היתה ההזדמנות לצאת מרומניה".

* איך הגעת מהצלמניה באלנבי לעולם העסקים הבינלאומי?

"אני חושב שתמיד הייתי בעסקים. כנראה שאת הכישרון לעסקים ירשתי מאבא של סבתא שלי, שהיו לו 17 ילדים מאישה אחת ושהיה איש עסקים מצליח בתחום העצים.

"כשעבדתי בצלמניה שמעתי על חברה פרטית למכונות צילום באנגליה, שהיום נקראת 'פוטו מי אינטרנשיונל', שהבעלים שלה היו אנשי פיננסיים מהבורסה בלונדון. החברה ייצרה ביתני צילום אוטומטיים לצילומי פספורט, שעוד לא היו מוכרים אז בעולם. בקיץ 61' לקחתי חופשה מהצלמניה, כדי לנסוע אליהם, לקנות ולהביא מכונות לישראל ולעוד מדינות באירופה. לא יכולתי להרשות לעצמי הוצאות גבוהות, אז נסעתי באונייה, ומהאונייה, ברכבת ללונדון. לפני שעליתי לבניין של החברה, התגלחתי בתחנת הרכבת, כדי להיראות בסדר. עליתי לקומה שלהם, נכנסתי ואמרתי: 'אני דן דוד ואני רוצה לעשות איתכם עסקים'. הם שאלו, 'יש לך כסף?' ואני אמרתי ישר 'כן' והלכתי לחפש את הכסף. אבל בנקים לא רצו לתת לי הלוואה, ואז מצאתי אדם אחר, קרוב משפחה מצרפת, פייר ואל, שאמר לי, 'אני מאמין בך ובאישיותך' ונתן לי הלוואה של 200 אלף דולר. בכסף של היום זה המון, משהו כמו 2 מיליון דולר. הבאתי מכונה אחת לתל-אביב ואחת לירושלים, וזה היה לא יאומן, ההתלהבות. עד כדי כך התלהבו, שהגיעה משטרה לשמור על הסדר בתור. כבר בחודש הראשון הצטלמו 15 אלף איש.

"הצילום בישראל עלה אז לירה וחצי, ובמכונה באיטליה שילמו 100 לירטות. הבאתי מכונות גם לספרד, ב-1968 קניתי את רוב מניות 'פוטו מי' וב-1969 הקמתי חברת צילום גם ביפן. אני גאה במיוחד על ההצלחה בשוק היפני, כי הוא ממלכת הצילום (פוג'י). הגעתי למדינה שלא דיברו בה אנגלית ואני לא דיברתי יפנית, בניתי חברה עם 200 עובדים שהיום יש לה 2,000 ביתני צילום ביפן, עם מחזור של 8 מיליארד יין ורווח של 8 מיליון יין, זו חברת 'ניפון אוטומטינג פוטוגרפי', שהיום גם היא בבעלות 'פוטו מי'".

* היום אתה דירקטור בקרן ההשקעות האמריקאית GLG, שהשקעותיה בהיקף של כ-25 מיליארד דולר. איך בנית את דרכך בהשקעות פיננסיות?

"בשנת 1965 החלטתי להשקיע ביורו בונדס הראשונות שהונפקו באירופה. הן הצליחו. אחר-כך ב-1983 הקמתי את קרן ההשקעות הפרטית 'פוטו מי פייננשל סרוויסס', עם כ-20 משקיעים פרטיים, שגייסה 100 מיליון דולר, ובין השנים 1983-1987 עשתה 300% מקנייה ומכירה של אופציות. את נועם גוטסמן, שהקים את GLG, הכרתי כשהוא היה מנהל התיק שלי ב'גולדמן סאקס' בתקופה של קרן ההשקעות הפרטית. יום אחד גוטסמן מצלצל אלי ואומר, 'יש לנו אגרות חוב בחברת הנפט טקסקו', וטקסקו ביקשו להיכנס לצ'פטר 11. איגרת החוב שלהם, שעשתה כ-10% בשנה, ירדה אז מכ-100 דולר ל-50 דולר. אמרתי לו, 'תקנה ב-10 מיליון דולר'. האיגרת עלתה תוך שנתיים ב-120%, וזה היה טוב מאוד בשבילנו.

"עברו כמה שנים, וגוטסמן בא ואמר לי, אני עוזב עם קבוצה של אנשים מגולדמן סאקס להקים חברה משלי ואני רוצה שאתה תהיה המשקיע הראשון אצלי. הוא נתן לי תנאים טובים מאוד והיום אני באדווייזרי בורד ובדירקטוריון GLG, שאני בעצם נתתי לה את השקעת הסיד והיום אני שותף קטן בה".

* איך שרדתם את נפילת המנייה בהתפוצצות הבועה?

"בשנות ה-90', כשכבר הייתי יו"ר פוטו מי אינטרנשיונל, מיזגתי את 'פוטו מי' עם החברה הצרפתית הפרטית 'קיס', שהמציאה את הפיתוח תוך שעה והיתה במשבר, בעסקה של 100% קיס תמורת 20% ממניות פוטו מי לבעלי קיס. פיתחנו טכנולוגיות חדשות שהתאימו לאינטרנט, ובאווירה של הבועה המניות שלנו עלו ב-400%. בשנת 2000, באה אלינו 'בריטיש טלקום' והציעה שבכל מכונת צילום שלנו באנגליה נשים חיבור שלהם לאינטרנט ונעשה יחד עסק ענק.

"אבל אחרי כמה חודשים 'בריטיש טלקום' התחילה להציב תאים עצמאיים והפסיקה לשתף איתנו פעולה. המניה שלנו ירדה מאוד. הלכנו לבוררות, ביקשנו 50 מיליון לירות שטרלינג פיצוי, 'בריטיש טלקום' הציעה 1.5 מיליון, והסכמנו. החברה הפסידה הרבה אבל לא רצינו להיגרר משפטית שנים.

"זה עבר. היום יש לנו מכונות צילום שהן שיא ההיי-טק, כולל מכונות ליצירת אלבום תמונות דיגיטלי: מכניסים CD, או את המכשיר הסלולרי עם הצילומים, או את כרטיס הזיכרון של המצלמה, ויוצא אלבום תמונות עם כיתובים לפי מה שאתה בוחר באינטרנט, אלבום מוכן".

למזלו הטוב או שיקולו הטוב של דוד, עוד קודם לנפילת ערך מניות 'פוטו מי אינטרנשיונל', בתקופת שיא הבועה, העביר את רוב מניותיו בחברה לקרן דן דוד, שמכרה אותן ברווח גדול. כיום הוא מחזיק אחוז נמוך של מניות 'פוטו מי', כאמור.