מה זה שחור, יקר, קל ומלכלך את הידיים?

מארס 2006. אנשי תעשיית הפחם, מכל רחבי העולם, זלגו לאיטם לגן האירועים בגני התערוכה בתל אביב כדי לציין חצי יובל לחברת הפחם הישראלית. הגן צחצח את עצמו בקפידה לקראת האירוע הבינלאומי, האלכוהול זרם כמים והטפיחות הישראליות על שכמם של בכירי התעשייה היו, כתמיד, חזקות וידידותיות. לצופה מן הצד קשה היה להעלות על הדעת שמאחורי החיוכים מסתתרת סערה ביחסים בין חברת הפחם לחברת החשמל. מצד שני, מתוך היכרותם של הנוכחים עם התנהלות החברה, והניסיונות שעשו חלק מהם להרוויח מהסכסוכים בינה לחברת החשמל, ספק אם הדבר באמת היה מפתיע אותם.

החברה הלאומית לאספקת פחם היא גוף יוצא דופן בקרב החברות הממשלתיות בישראל: אנונימית כמעט לחלוטין, עובדים בה רק 29 עובדים, והסכומים שהיא מגלגלת עצומים. מדי שנה היא מספקת לתחנות הכוח של חברת החשמל כ-13 מיליון טונות פחם, שאותם היא מייבאת מכל קצוות תבל: דרום אפריקה, קולומביה, אינדונזיה, אוסטרליה, פולין ועוד. בשנת 2008 צפויה החברה לרכוש פחם בעלות של חמישה מיליארד שקל.

דרך התנהלותה נוגעת לכיסו של כל צרכן חשמל בישראל; היא הספקית היחידה של חברת החשמל, ופחם יקר יותר מוצא את ביטויו בחשבונות החשמל. למרות זאת, פעילותה נותרת לרוב תחת ערפל כבד, אולי לא במקרה. חלק מהתקשרויותיה העסקיות מתבצעות ללא מכרז וללא שקיפות. בהקשר הזה מעניינים דבריו של המנכ"ל לשעבר, אורי בן-נון, שאומר כי ניתן לחסוך מיליארד וחצי שקל בדלקים השונים שצורכת החברה (ראו מסגרת).

"הבעיה בתחום הפחם", אומר דירקטור לשעבר, "היא שהיכולת לעשות בו פוילשטיקים מאוד גדולה: זה לא כמו חבית נפט, שיש לה מחיר אחד. לפחם יש מאפיינים שונים שנוגעים לסוג שלו, אחוז הגופרית ועוד - כך שהמחיר הראוי שלו הוא איקס, אבל יש מרווח סטייה הגיוני. כשספק מוכר לחברה מיליון טונות, ויש לך עסקה בהיקף של עשרות מיליונים - לקבל אחוז או פרומיל ממנה זה לא רע בכלל".

תחקיר G מעלה התנהלות שבלשון המעטה רחוקה מלעלות בקנה אחד עם כללי המינהל התקין. למשל בכירים בחברת הפחם שחצו את הקווים ושהתמנו לתפקידים בכירים אצל ספקי החברה ללא צינון (במקרה האחרון ישב הבכיר במשא ומתן מול הספק שאיתו כבר סיכם על עבודה), מידע חסוי שדלף בנסיבות תמוהות לספק בעל עניין, קרובי משפחה ועסקנים פוליטיים שבחשו בקדרת הפחם הלוהטת בניסיון לגזור קופון, ועוד ועוד. את המחיר, כאמור, כולנו משלמים.

רקע: בבעלות חברת החשמל

חברת החשמל היא לא רק הלקוחה היחידה של חברת הפחם, אלא גם בעליה. ב-2001 החליטה הממשלה להפריט את חברת הפחם, ושנתיים אחר-כך היא נמכרה לחברת החשמל תמורת 36 מיליון שקל.

המכירה יצרה מתיחות רבה בין הנהלת חברת הפחם לאגף הייצור בחברת החשמל, הפועל מולה. אריק אכמון, יועץ חיצוני שנשכר לבחון את היחסים בין החברות, ציין בדוח שהגיש ביולי אשתקד כי "תופעות של חוסר הערכה ומתחים בתהליכי הביצוע הנן שכיחות", וגרס כי במצב הנוכחי "יש השפעה מהותית על טיב הביצועים הכולל בתהליכי אספקת הפחם". היועץ השתמש בלשון עדינה. בשנים האחרונות הצדדים האשימו זה את זה בשחיתות, בשקרים ובהתנהלות לא תקינה. בינואר האחרון, למשל, כתב פלזנשולב למנהל האגף משה בכר (המשמש גם כמשנה למנכ"ל חברת החשמל), כי בחברת הפחם קודמו ונקלטו אנשים "שלא היו בשלים לתפקיד וגם לא מוכשרים מספיק, או חמור מכך - לא ישרים מספיק". את מינויו של המנכ"ל דנאי הוא הגדיר כ"תאונה". מנגד, גם הבטן של דנאי מלאה על אנשי חברת החשמל, עם טענות כמו חבלה במשא ומתן עם ספקים. כשנוהלו מגעים עם ספק אינדונזי, למשל, טען כי אנשי אגף הייצור העבירו לו מידע שהעמיד את חברת הפחם "בעמדה נחותה ולא נעימה".

העימותים בין החברות נבעו מסוגיית המגעים עם ספקי הפחם. הגדרות עבודה לא ברורות יצרו ויכוחים לא מעטים סביב השאלות מי צריך לקיים מגעים עם מי, מתי ובאילו נושאים. נימוקים ענייניים יש בשפע, אבל בשורה התחתונה קשה לחמוק מההרגשה שמדובר במאבק על מוקדי כוח, השפעה וכמובן כסף. על הרקע הזה נערכה בחברת החשמל ביקורת פנימית שעסקה בהתנהלות שתי החברות.

הג'וב החדש של הסמנכ"ל

סביב חגיגות חצי היובל הגיעה המתיחות בין שתי החברות לשיא חדש. הרקע היה פרישתו של סמנכ"ל המסחר, זיו אבן-עזרא. לעיתונות הודלף מכתב פנימי, שלפיו הפרישה התרחשה בשל "חוסר יכולתו של אבן-עזרא למלא את תפקידו כראוי בשל מעורבות גורמים בחברת החשמל בעבודתו". במקרה הטוב, זו תמונה חלקית.

אבן-עזרא היה נתון בסכסוך מר עם אנשי חברת החשמל, שכבר שנתיים קודם לכן ביקשו מדנאי לפטרו בשל "התנהגותו הלא הולמת (שקרים, חתרנות וניסיון גניבה מספק על-ידי שינוי מדדי הצמדה בחשבון)". המתיחות התעוררה על רקע יחסיו של אבן-עזרא עם אחד הספקים. חודש קודם לכן בישר המנכ"ל דנאי בישיבת הדירקטוריון על החלטתו של אבן-עזרא לפרוש מהחברה בסוף מארס. לפי הנחיות רשות החברות הממשלתיות, במקרי פרישה "על הדירקטוריון לקיים דיון ולוודא בהקשר זה (...) כי לא מתקיימים יחסי תחרות או חשש לניגוד אינטרסים או פגיעה אחרת כלשהי בחברה בקשר לעיסוקו החדש של הפורש". לדירקטוריון חברת הפחם לא הייתה אפשרות ממשית לקיים דיון: דנאי שכח, משום מה, לספר לדירקטורים שמיד עם פרישתו מתכוון אבן-עזרא להתחיל לעבוד אצל אחת הספקיות המרכזיות של חברת הפחם - Drummond האמריקאית, שמוכרת לחברה פחם בכ-150 מיליון דולר בשנה.

יתרה מזאת: באותו פברואר התקיים משא ומתן בין Drummond לחברת הפחם, ואבן-עזרא השתתף בו. חודש לאחר מכן התקיים משא ומתן עם ספקית מתחרה של החברה האמריקאית, KPC מאינדונזיה, וגם כאן, מקומו של אבן-עזרא לא נפקד מהדיונים.

מדוע לא הרחיק עצמו? דנאי הצהיר בפני הביקורת הפנימית כי אבן-עזרא ביקש להשתחרר מהמגעים, אבל הוא שביקשו להישאר, בזכות ניסיונו הרב והיכרותו עם החומר. המשא ומתן עם Drummond, טען דנאי, "היה אך ורק בנושא היכולת (של החברה) לבצע את אספקת הכמויות שבחוזה ולא נגע כלל בנושאים מסחריים".

בחברת החשמל היו רחוקים מלהשתכנע. "זה היה דבר חמור", אומר אורי בן-נון, אז מנכ"ל החברה. "אני התכוונתי לנסוע ל-Drummond ולהגיד להם שיפטרו את אבן-עזרא, אבל לא היה לי זמן ובסוף עזבתי את החברה. התרגזנו מהסיפור הזה".

כשנה לאחר מכן, במארס 2007, התרגזו בחברה אפילו יותר. ההסכם בין חברת החשמל לחברת הפחם קובע כי נציגי חברת החשמל יהיו נוכחים במשא ומתן עם ספקי הפחם, אלא שדנאי בחר, לטענת אגף הייצור, לפעול בדרך אחרת: הוא נפגש עם אבן-עזרא, עובדו לשעבר שהפך לסגן נשיא ב-Drummond, וניהל עמו מגעים עסקיים במלון הילטון בתל אביב.

העניין נודע לאנשי חברת החשמל בדרך לא דרך, וממלא מקום מנהל אגף הייצור, אריק קושניר, ביקש מדנאי הסברים. "ההסבר שקיבלנו", אומר גורם בחברת החשמל, "היה שהם הסתייעו באבן-עזרא לטובת האינטרסים של חברת הפחם, שהם ניצלו את הקשרים שלהם איתו כדי לקדם את האינטרסים של חברת הפחם".

ועשיתם משהו בנדון?

"עברנו לסדר היום".

אבן-עזרא הוא אולי דוגמה קיצונית לנוהג שהתבסס בחברת הפחם במשך שנים, אבל הוא לא הראשון שחצה את הקווים. לפי דיווח של חברת הפחם למבקר הפנימי של חברת החשמל, פרש יוסי קוליץ, לשעבר סמנכ"ל המסחר, לטובת עבודה אצל ספקית הפחם האוסטרלית Ensham, ואילו יוסי הונינג, שגם הוא שימש כסמנכ"ל המסחר, השתלב בספקית הפחם Carbocoal.

לא רק בעלי התפקידים העוסקים ברכש פחם הסתדרו. גם אנשי אגף הספנות, האחראים על המגעים מול החברות שמובילות את הפחם לישראל, השתלבו יפה בתעשייה. רמי דנון, ששימש לפני מספר שנים כסמנכ"ל ספנות, הועסק לאחר פרישתו בחברת הספנות הלונדונית Zodiac. זו, ככל הידוע, לא שימשה כספקית של חברת הפחם, אך לבעליה, האחים עופר, יחסים ארוכים ומורכבים עם חברת הפחם, שהגיעו בחלקם לחקירות ביאח"ה.

הבעייתיות שכרוכה במעברים הזריזים חריפה במיוחד, על רקע העובדה שהחברה אינה מבצעת את התקשרויותיה באמצעות מכרזים. ב-2004 עתר איגוד קציני הים (שמאגד עובדים בחברות ישראליות) נגד החברה בדרישה לשנות את ההתנהלות הזו, ובמקביל דרש לחשוף את חוזי החברה עם חברות הספנות הזרות. "חברת הפחם עושה מה שבא לה", טוען יו"ר האיגוד אבי לוי. "יש שם התקשרויות בהיקף של 60-70 מיליון דולר שאין עליהן שום בקרה, אז ברור שבמצב כזה יש חשש לגניבות ואי-סדרים". גם ההתקשרויות עם ספקי הפחם אינן שקופות. "אי-אפשר לפקח על המגעים של חברת הפחם עם הספקים", אומר בן-נון, "אם אין מחירי 'רפרנס' או אם אין ניסיון לקנות לבד. זה דבר שנמשך ונמשך; כל הזמן יש שמועות על שחיתויות, אבל לא קורה איתו כלום".

גלנקור זוכה בהדלפה

ב-2004 הוחלט בחברת הפחם, לראשונה, לבחון את השימוש בפחם רוסי. החברה שעמה נחתם הסכם אספקה הייתה אחת מתאגידי המסחר הגדולים בעולם: גלנקור, שנוסדה בשנות ה-70 על-ידי איל ההון היהודי מארק ריץ', שמכר מאז את מניותיו בחברה והפך לעבריין מס נמלט (עד שקיבל חנינה מהנשיא קלינטון). לאחרונה עלה שמה של החברה לכותרות בהקשר אחר: היועץ המשפטי לממשלה אסר על השתתפותה בקבוצה שהתמודדה על רכישת בז"ן בשל עסקיה במדינות ערב, ותקלה ברשות להלבנת הון הביאה לדליפת מידע עסקי סודי על גלנקור לשלטונות רוסיה, שעמם היא מסוכסכת.

בסיפור הבא לא דלף מידע על גלנקור - אלא אליה. במקביל לרכישת הפחם הרוסי מגלנקור, התעניינו בחברת החשמל באפשרות לעשות עסקים עם חברת פחם רוסית אחרת, Mir Trade שמה. בישיבת תיאום בין החברות, בדצמבר 2004, סיפר פלזנשולב כי הוא מטפל בפנייה של ספק רוסי, אך סירב לחשוף את זהותו, מאחר ש"המציע ביקש ממנו לשמור את הנושא בדיסקרטיות".

בחברת הפחם זעמו. רשמית נסוב העימות על שאלת מקומה של חברת החשמל בתהליך הגשת הצעות לרכישת פחם, אבל מאחורי הטיעונים הללו הסתתרה חשדנות עמוקה בהרבה. בחברת הפחם חשו כי פלזנשולב אוהד את הצעות Mir, בצורה מוזרה.

פלזנשולב, מצדו, הסביר מאוחר יותר לביקורת שסירב לחשוף בישיבה את זהותה של Mir מאחר שהחברה "פחדה ששמה יתגלה לספק גלנקור לפני המשא ומתן".

החשש כנראה לא היה מופרך. במארס 2005 בישר פלזנשולב בישיבת תיאום כי המציעה המסתורית היא Mir. דנאי זעם על שהמידע לא הועבר קודם, אך מאחר ש-Mir היא שחקנית משמעותית בשוק, הוחלט לקדם עמה את המגעים, ואנשיה הוזמנו לפגישה בישראל.

יום לפני הגעתם לארץ, כך לפי תרשומת פנימית שערך פלזנשולב, קיבלו אנשי Mir טלפון מפתיע. על הקו היה ליאון שקולניק, בכיר במשרדי גלנקור במוסקבה. לפי פלזנשולב, שקולניק "הודיע להם שאין טעם בהגעתם לישראל, כי רק גלנקור יכולה למכור פחם רוסי בישראל. לא ברור מהיכן הגיע המידע לגלנקור על בואם של אנשי Mir לארץ".

דנאי, בתגובתו לדוח הביקורת, לא התייחס לעניין ורק ציין: "לא ברור מה זה קשור לנושא". רק שיש לו היכרות מצוינת עם שקולניק: עד יוני 2004 שימש האחרון כממלא מקום ראש אגף מסחר בחברת הפחם, ועבד בכפוף לאבן-עזרא ולדנאי. מיד לאחר פרישתו מהחברה, ללא צינון, הוא הצטרף לגלנקור.

מעבר למאבקי היוקרה, להתנהלות מול הספקים יש השפעה ישירה על המחיר שמשלמת חברת הפחם. אבן-עזרא כתב בתרשומת פנימית כי אנשי Mir הגישו הצעות מחיר יקרות במיוחד, "וכאשר נאמר להם כי לא נוכל להסכים לתנאי מסוים, השיבו כי חברת החשמל יאשרו זאת ומאחר והם חברת האם, ואנחנו נסכים לכך (...) התהליך כולו לווה בלחץ והתערבות ישירה של גורמים בחברת החשמל, שמנע ניהול משא ומתן תקין". בדואר אלקטרוני ששלח לפלזנשולב טען: "ויתרנו ל-Mir כפי שמעולם לא ויתרנו. יש לנו עניין לרכוש מהם, ואין כלל ויכוח שיש יתרון בספק נוסף מרוסיה, אבל השאלה היא אם בכל מחיר? הם מצויים תחת הרושם שהם יקבלו כל מה שהם ידרשו, כיוון שגורמים מסוימים ילחצו עלינו להסכים".

פלזנשולב, מצדו, טען כי ההתקשרות עם Mir רק היטיבה עם הקופה הציבורית. לשיטתו, אבן-עזרא "היה כל-כך מרוכז בלעשות קשיים לספק זה (Mir) (...), שאפילו ההודעות הברורות שהגיעו מהספק קיבלו פירושים לא הגיוניים(...) כמה שניסינו לשכנע את החברה לאספקת פחם בכדאיות של הכנסת ספק רוסי נוסף רק כדי להוריד את ה'מונופול' שעליו הכריז גלנקור, הדבר לא עלה בידינו".

בסופו של דבר נרכש מ-Mir "מטען נסיוני". לפי פלזנשולב, התועלת שבכך לא איחרה לבוא: גלנקור, שהבינה שהיא כבר לא לבד בשוק הפחם הישראלי, הציעה לפתע מחיר נמוך יותר מזה שהציעה Mir. "והרי פלא נוסף", הוסיף בציניות, "בימים אלה קיבלנו שני מפרטים של פחם רוסי דל גופרית מספק שלישי (...) המונופול נגמר".

חבר מרכז הליכוד והבן של

היועץ המשפטי של חברת החשמל, עו"ד דודו יהב, לא חסך במילים חריפות. בישיבת הדירקטוריון של חברת הפחם במארס 2006 סיפר ששמע ש"בשוק הזה מסתובבים כל מיני מתווכים, שיש להם קשרים כאלה ואחרים בחברת החשמל, שנשלחים על-ידי בעלי תפקידים בחברת החשמל לחברה לאספקת פחם, ולא רק מציעים את מרכולתם, אלא גם משתמשים בביטויים (...) אני חושב שהתנהלות כזו היא לא נכונה, לא ראויה ואסור לה שהיא תקרה".

יהב ביטא את טענותיהם של אנשי חברת הפחם נגד אנשיו של משה בכר באגף הייצור וההולכה, שלכאורה מתערבים במגעיהם מול ספקי הפחם ומעניקים לגיטימציה למתווכים למיניהם, שמגישים להם הצעות בתקווה לגזור קופון. "היו מקרים שרשומים אצלי", אמר יהב לדירקטורים, "של התנהגות לא תקינה של בעלי תפקידים בחברת החשמל בקשר לעסקות פחם שונות, ואם תרצו, בארבע עיניים אגיד לכם באיזה אנשים מדובר. זה מצב בלתי נסבל, בלתי ראוי, לא נכון ואסור להמשיך בו".

היועץ המשפטי נקט טקטיקה תמוהה: הוא הצהיר כי יש בידיו מידע בנוגע להתנהלות "לא תקינה" של גורמים בחברת החשמל "בקשר לעסקות פחם", אך נמנע מלחשוף אותו. כשפנתה אליו הביקורת הפנימית בנושא התעלם יהב מהפנייה. לשאלת G מדוע לא התלונן במשטרה או העביר את המידע שברשותו לבדיקה, סירבו השבוע בחברת החשמל להגיב.

בחברת החשמל לא מכחישים שהם נענים לפניותיהם של מתווכים שונים. לכאורה, השימוש במתווכים עלול רק לייקר עסקות, בשל העמלה שהם גובים, אולם לטענת אנשי אגף הייצור לעתים דווקא סוכנים ומתווכים למיניהם מגיעים עם הצעות משובחות. בחברת הפחם שוללים את הגישה הזו. "מדוע", כתב אבן-עזרא לפלזנשולב על רקע אחת ההצעות שבהן טיפל, "מופעלת קבוצת ישראלים חסרי ניסיון והבנה בתחום בחיפוש אחר מקורות פחם?"

קבוצת הישראלים הזאת הונהגה על-ידי יעקב דקל, חבר מרכז ליכוד מהרצליה, ששימש בעבר כנציג המפלגה בוועדת הבחירות לכנסת. אי-שם ב-2005 החליט דקל להיכנס לשוק הפחם הבינלאומי. בדצמבר 2005 הוא פנה לחברת הפחם, ולפי מסמך פנימי של החברה "הסביר כי הוא מעוניין להיפגש ולהציע לנו פחם". עוד נכתב במסמך כי דקל אמר שהוא "כבר יודע שהפחם מתאים, מתוך שיחותיו עם חברת החשמל". לפי דוח הביקורת, דקל ציין גם שהוא הופנה על-ידי פלזנשולב, "לאחר קשר ארוך".

בעקבות הפנייה הטלפונית נערכה במשרדי חברת הפחם פגישה, שאליה הגיע דקל בלוויית שלושה אנשים נוספים. אנחנו נמצאים בקשר עם ספק אמריקאי, הם אמרו לאנשי חברת הפחם, ספק בשם "ארבע העונות" שבבעלותו מכרות רבים במערב וירג'יניה.

הפנייה עלתה לדיון בישיבת הדירקטוריון. שווה לנסוע לארצות הברית, אמר משה בכר בישיבה, לבדוק את ההצעה "ולא לפספס את ההזדמנות". לא ברור לאן הוא הזדרז כל-כך: כעבור ימים אחדים השלימה חברת הפחם בדיקה על אותה חברת "ארבע העונות", שלא הנפיקה תוצאות חיוביות במיוחד - בחברה לא הצליחו לאתר בארצות הברית ולו גורם אחד שמכיר את החברה, ונראה היה שמדובר בחברה שיושבת בבניין משרדים בפלורידה ללא פקס וטלפון.

אנשי החברה ביקשו מדקל הסברים, אבל לפי דוח הביקורת הוא התקשה לספקם. הוחלט לתת צ'אנס נוסף, ואורגנה שיחת ועידה בין איש החברה האמריקאית, איש חברת הפחם ונציגו של דקל. אין לנו מכרות, אמר האמריקאי, אנחנו רק רוכשים פחם. מנין? האמריקאי סירב להשיב. כשנגמרה השיחה, לפי הביקורת, אמר נציגו של דקל ש"הם למעשה אינם מכירים את ספק הפחם, ורק קיבלו המלצה לגביו".

יומיים לאחר מכן, לפי הדוח, פנו דקל ואנשיו לספקית הפחם Drummond, ובדקו אפשרות לרכוש ממנה בישראל פחם ליצוא. אבן-עזרא (שכחודשיים לאחר מכן כבר סיכם על מעבר לתפקיד בכיר ב-Drummond) רתח. בינואר 2006 הורד עניינו של דקל מהפרק סופית, לאחר שחברת הפחם הודיעה שהצעתו נבדקה, אך "נמצאה כלא אמינה לחלוטין (...) בבדיקה לא עלה ולו פרט אחד שנמצא אמיתי".

"אין לי מושג על מה אתה מדבר", השיב דקל כשפנינו אליו השבוע לקבלת תגובה. "לא מכרתי פחם ולא קניתי פחם בחיים".

ולא הצעת לחברת החשמל פחם?

"שוב: לא מכרתי פחם ולא קניתי פחם בחיים".

בחברת הפחם טוענים שההצעה שלכם נבדקה ונמצאה לא אמינה.

"גם אם נניח שזה נכון שהייתה הצעה, ושהיא לא הייתה טובה, אז מה קרה? חובתם הציבורית לבדוק ולאמת את הדברים. הם התייחסו אלינו בצורה הוגנת מעל ומעבר. אני מפרגן להם".

מנין הגיע דקל לשוק הפחם? הוא עצמו מסרב להרחיב בנושא. פלזנשולב אמר לביקורת שדקל נהנה מהיכרות עם שמואל אדם, אז סמנכ"ל ארגון ולוגיסטיקה בחברת החשמל. שנתיים לאחר מכן נאלץ אדם להתפטר בעקבות חשיפה ב"עובדה" של עובדי קבלן של חברת החשמל שביצעו עבודות שיפוץ בביתו הפרטי, אולם באותה תקופה הוא עדיין נחשב לאחד הגורמים החזקים והמשפיעים בחברה.

דקל לא היה היחיד שהחל לפתע להתעניין בעולם הפחם. השני היה יניב אדם, בנו של הסמנכ"ל. אדם הצעיר, רס"ן בוגר יחידה מובחרת, הוא מנהל השיווק והמכירות של חברת כמיטל, שעוסקת במתן שירותים בתחום הציפויים לתעשייה, בין השאר לחברת החשמל. ב-2004 הוא פנה לחברת הפחם כשבפיו הצעה לתווך בעסקות רכישת פחם מאינדונזיה. בין הצדדים לא נוצרה כימיה, בלשון המעטה. אבן-עזרא פרש את גרסתו בתרשומת פנימית שערך בדצמבר 2004, ושלפיה הצעתו של אדם "נמצאה, לאחר בדיקה, לא אמינה וחסרת בסיס (...) המכרה לא קיים או לא חוקי, המפרט שנשלח לא קיים כלל באינדונזיה, דוגמת הפחם שהגיעה לא תאמה את המפרט, ופרטים נוספים לא סבירים".

אדם לא נואש, ולאחר שנדחה בחברת הפחם החליט לפנות לקולגות של אבא בחברת החשמל. בכר אמר לביקורת כי האב הוא שהפנה לאגף שלו את בנו. בחברת הפחם זעמו ודרשו הסברים. לפי אבן-עזרא, פלזנשולב השיב כי החליט לטפל באדם מאחר שהטיפול שהעניקה לו חברת הפחם היה "לקוי". פלזנשולב עצמו אמר שאבן-עזרא סירב אפילו להיפגש עם אדם ולבחון את הצעותיו. גם העסקה הזו לא יצאה לבסוף לפועל.

הפרק הבא

בקרוב צפויות ככל הנראה עוד שתי דמויות מרכזיות בפרשיות לעזוב את זירת הפחם: דנאי הודיע, בעקבות ממצאיו של היועץ אכמון, כי יתפטר מתפקיד המנכ"ל. גם פלזנשולב, מנהל מחלקת דלקים ואפר, צפוי לסיים את כהונתו. הימצאותם של שני הנצים במרכז מערכת היחסים בין החברות, כתב אכמון בדוח, חוסמת את האפשרות לשפרה. אבל יש גם גורמים בחברת החשמל שחושבים שהמצב הנוכחי איננו רע כל-כך: "מתח זה דבר חיובי", אומר בכיר שמכיר היטב את הנפשות הפועלות. "צריך להיות דווקא חיכוך בין מערכות כדי שהן יהיו יעילות. אפילו אם יש קצת דם ביניהן, זה לא נורא. זה רק מראה שאנחנו שומרים כאן זה על הגבולות של זה, אם אתה מבין למה אני מתכוון".