חרדת ביצוע

ע נף התשתיות סער בשבוע שעבר לאחר שדניה סיבוס מקבוצת אפריקה ישראל הודיעה כי היא עלולה לרשום הפסד של 60-100 מיליון שקל, כתוצאה מ"גידול מהותי באומדן עלויות הביצוע של העבודות הקבלניות בכביש 431, שהיקפן הכספי הכולל הינו כ-1.8 מיליארד שקל". גם שוק ההון סער בעקבות ההודעה ומניית דניה צנחה ב-20% ביום הדיווח (ג').

תמחור בעייתי

פרויקטי הענק בתחום התשתיות תמיד מעוררים אמוציות ותחרותיות רבה בין החברות הגדולות. מלבד הנתונים הפיננסיים וההשפעה על המאזנים, לפרויקטים כאלה יש השפעה מכרעת על מיתוג החברה, יוקרתה ומיצובה במרכז העניינים, המתבטא אפילו ביכולת לשים שלט גדול עם שמה בנתיב הפרויקט. אין צורך להרחיב על ההשפעה החיובית על מניות החברה, לאחר שהיא מודיעה על זכייה במכרז ענק. בשל היוקרה, החברות אוהבות לרוץ לספר לחבר'ה ולשוק ההון על עוד קטע שהסתיים ועל התקדמות בביצוע פרויקט.

למרות הנפח הרב שתופסים הפרויקטים הלאומיים בתקשורת, הרי שבסופו של דבר, מדגישים גורמים בענף, מדובר בשניים-שלושה פרויקטים בלבד לשנה. כך למשל, ב-2007 (הדבר תלוי בשאלה האם מתחשבים בסגירה הפיננסית או במועד ההכרזה על הזוכה) רק שלושה פרויקטים עונים להגדרה של מגה פרויקט: כביש 531, מתקן ההתפלה בחדרה והנתיב המהיר בכביש מס' 1. כך גם בשנת 2006.

להתאחדות הקבלנים יש טענות קשות נגד משרדי הממשלה, שאינם מפצים את הקבלנים בגין התייקרויות חומרי הגלם. הקבלנים אומרים כי מדד תשומות הבנייה ומדד תשומות הסלילה אינם מייצגים את העלייה הריאלית במחירים. "משרדי הממשלה מסרבים לפצות את הקבלנים המבצעים פרויקטים בתחום הבנייה החוזית והתשתיות בגין התייקרות קיצונית של מחירי הגלם, ועל כן פרויקטים רבים מסתיימים בהפסד לקבלנים המבצעים", מאשים יו"ר אגף בנייה חוזית בהתאחדות הקבלנים, אשר גרין. לטענתו, בכל העולם המערבי נהוג מנגנון של פיצוי בגין התייקרויות של חומרי גלם כמו ברזל, ביטומן, מלט ועוד. לדבריו, בחודשיים האחרונים עלו מחירי הברזל בשיעור חד של 25%-30%, כאשר משמעות עליית המחירים היא הפסדים של מאות מיליוני שקלים לקבלנים.

"הברזל הינו תשומה עיקרית בענף הבנייה והתשתיות. ענף הבנייה והתשתית צורך כ-850 אלף טון ברזל בשנה, כאשר 35% מהצריכה נעשית בתחום התשתית".

מחיר הסולר עלה רק בחודש האחרון בכ-10%, ומחירי הביטומן המשמש לסלילת כבישים עלה בחודש האחרון ב-5%. לדברי הקבלנים, ההצמדה שנותנת המדינה בפרויקטי התשתיות של מחירי תשומות הבנייה (בפרויקטים של בנייה) או מדד תשומות הסלילה (בפרויקטים לסלילת כבישים) אינה מבטאת את העלייה הריאלית במחיר חומרי הגלם.

יו"ר אגף תשתיות בהתאחדות, אייל גבאי, מציין כי בפרויקט מדגמי שנבדק על ידי ההתאחדות, במסגרת מחקר שערכה חברת שקד כלכלה, התגלה כי ההפרש בין מדד תשומות הסלילה לבין ההתייקרות בתשומות בפועל בפרויקט עמד על 16%, הרבה מעל לרווח הקבלני המקובל בענף. בהתאחדות אומרים כי הנתונים לצורך חישוב "סל המדד" מתבססים על מדגמים של עבודות סלילה מהשנים 77'-78', כלומר, מדד שמתעדכן לפי הרכב תשומות מלפני כ-30 שנה.

סיכון ענפי גבוה

על פי נתוני חברת המידע העסקי דן אנד ברדסטריט, שיעור חברות הקבלניות בתחום התשתיות הנמצאות בסיכון גבוה מאוד עומד על 15.1% נכון לחודש מארס 2008. אותן חברות נמצאות כיום במצב של פיגור בתשלומים, צ'קים חוזרים, תביעות ספקים וכיוצ"ב, וקיים חשש שלא ישרדו בחודשים הקרובים. לשם השוואה, כלל החברות במשק הנמצאות בסיכון גבוה עומד על 12.7%.

עו"ד דני הרינג, שותף בכיר במשרד עו"ד סאמט, שטיינמץ, הרינג, גורמן ושות', המתמחה בדיני מכרזים, סובר כי יש כאלה המציעים מחירים בעייתיים מבחינת סיכוי הרווח בעיסקה. "בחודשים האחרונים ראיתי פערים גדולים מאוד של 10%-15% בין ההצעות. יכול להיות שמדובר בניתוח לא נכון של תוכניות או כתבי כמויות, אבל לפעמים הפערים לא הגיוניים". לדעת הרינג, יתכן שחברה מסוימת שעומדים לרשותה עובדים, כוח ניהולי וציוד, והיא פנויה לביצוע הפרויקט, תיקח פרויקט במחיר גבולי בין רווח להפסד. "יכול להיות שחשוב לה התזרים החודשי שהיא אמורה לקבל ממזמין העבודה, כדי לשלם משכורות ולהתגלגל הלאה. חברות נופלות יותר בשל היעדר תזרים חודשי ומוסר תשלומים לקוי, ופחות על הפסדים".

אמיר נחום, מנכ"ל חברת התשתיות אורתם סהר, מתנגד ואומר כי "כולם מתמחרים היום ברווח. אף חברה ציבורית לא עובדת לשם שמים, כי צריך לתת ערך מוסף לבעלי המניות. מנהלים טובים יידעו לפטר עובדים במצב כזה, אצלנו אין בקו החשיבה "רק כדי להתגלגל". מנהלים צעירים אולי עובדים כדי להתגלגל".

הרינג אומר כי המחיר הגבולי יכול להיות תוצאה של כמה סיבות: הסיכון מחושב, כאמור, לצורך ההתגלגלות, בשל החשיבות לחברה לזכות בפרויקט שכזה - פרויקט ארוך עם תקציב שמן, מגוף עם מוסר תשלומים גבוה - המדינה. הרינג מדגיש, כי לא פעם גם טעויות בהבנת הפרויקט, התוכניות והמפרט הטכני גורמות לתמחיר בעייתי. "הטעויות הללו קורות כל יום", אומר הרינג. "בחברות הגדולות יש מחלקות שמנתחות מכרזים בצורה מפורטת ומבצעית, אבל גם אצלן קורות טעויות קרדינאליות או ביזאריות של אי העברה מעמודה לעמודה, או חישוב כולל לא נכון של הסכום".

כולם מסכימים כי עליית המחירים היא עניין קרדינאלי ברווחיות המכרז, לצד עיכובים בתשלומים מיזמים (הפיכת הקבלן לגוף שמקבלים ממנו אשראי), אבל הויכוח העקרוני הוא האם על היזמים לקחת בחשבון ובאיזה עומק את האפשרות הריאלית של שינוי בחומרי הגלם. בכל מקרה, אומרים המומחים, את התביעות למדינה צריך להעלות בהזדמנות הראשונה, והמדינה תשלם רק אם תוכח היטב ההפרה. "אין כמעט פרויקט שמסתיים בלי תביעות לכספים נוספים לקבלן, מאלף ואחת סיבות. המחיר צריך לשקף עלות אמיתית פלוס רווח קבלני סביר שאיתו הוא יכול להתנהל. אסור להתעלם מהחומר שמצורף למסמכי המכרז ומהרווח הקבלני שצריך לשים בתוך המחיר, שהוא בין 10%-15%, אך אף פעם לא מגיעים לכך. אחרי המכרז קשה לנסות ולשנות תנאים. מי שמנסה "להכניס" מחירים בהמשך, ימיו בשוק ספורים".

מומחי ומשתתפי המכרזים מדגישים כי היום המחיר הוא לא חזות הכל, והצעה נמוכה באופן דרסטי מהאומדן המוקדם של עורכי המכרז מדליקה אור אדום בוועדת המכרזים. "היום קובעת ההצעה הטובה ביותר, ולא המחיר. הצעה נמוכה מדי היא פתח לבעיות בעתיד. פרמטרים של לוח זמנים, מוניטין וניסיון בתחום תורמים לאטרקטיביות של ההצעה", מסביר הרינג.

מרכיבי האיכות במכרזים מגיעים כיום לכ-20%-30%, אך עדיין למחיר יש את המשקל הגבוה ביותר. המדינה יצרה מנגנונים לבחון הצעות "נמוכות במיוחד", אולם לפחות עד היום לא פסלו מציע בשל מחיר שכזה, בין השאר כי דובר בחברות ענק.

מנהלים מול יועצים

גורם בכיר בענף שמקורב למכרזים מסביר על הדינאמיקה שלהם. הגורם מקדים ואומר, כי הצוותים המקצועיים הגדולים שמכינים את ההצעה למכרז במשך מספר חודשים כמעט ולא טועים. "לכל תמחיר לוקחים את היועצים הפיננסיים, המשפטיים וההנדסיים הטובים ביותר בשוק. הטעויות בתחשיבים הן נמוכות יותר מכל פרויקטי הביצוע".

הבעיות מתחילות דווקא על קו הסיום. "ביומיים האחרונים יושבים חברי ההנהלה עם התחשיב וההצעה, ומחליטים מה צריך לעשות בשביל לזכות. הם אומרים 'נחתוך 5%, ואחרי שנזכה נראה איך מקצצים וחוסכים 5%' - אלו החלטות של מנהלים, ולא של היועצים. הפרויקטים האלה מאוד משפיעים על מניות החברות". אולם, מאחר שלאור חשיבות הזכייה ההצעה היא בעלת מרווח כל כך נמוך, אין מקום לטעויות בביצוע - אבל טעויות כמעט תמיד קורות. "הדינאמיקה הבעייתית היא לא בתחשיב, אלא באינטרס הגדול לזכות והמנטאליות הישראלית של התנהלות שאומרת 'יהיה בסדר'. המדינה מתלבטת איך להתמודד עם בעיה של מחירי ההתאבדות וה-DUMPING, והיא פיתחה מנגנונים להתמודד ולנסות ולסנן הצעות כאלה", אומר הגורם הבכיר בענף המכרזים.

פעילים בולטים בענף הביצוע והתשתיות חוזרים ואומרים, כי בסופו של דבר על כל מכרז מתמודדות אותן 7-8 חברות מוכרות, כאשר התחרות המתגברת לאחרונה מתבטאת בבירור בלחץ על הקבלנים ורווחים מאוד קטנים. "זה מחייב שהניהול יהיה בלי שגיאות, מה שכמעט לא קיים בגלל היקפי הפרויקט. לצד זה, למשל בזכות הזכייה של דניה סיבוס בכביש 431, יכלה החברה להקים לעצמה מפעל להקמת רכיבים וחומרי גלם לגשרים", אמר בכיר בענף.

לשחקנים הגדולים שיכולים לקחת חוזה כזה, הפרויקט הוא עוגן ל-25 שנה והוא לא יושב על המאזן של החברה. למשל, כביש 6 ממומן בנון-ריקורס, ולא יושב על האובליגו של שיכון בינוי ואפריקה ישראל. מכיוון שכל השחקנים מכירים אחד את השני, כדי לזכות הם הולכים באגרסיביות גדולה. למשל במכרז הנתיב המהיר בכביש ירושלים-תל אביב ב-2006, זכתה קבוצת שפיר, לאחר שהגישה הצעה אגרסיבית שכללה תשלום של 182 מיליון שקל כתמלוגים למדינה, בעוד כל שאר המתמודדות דרשו מענקי הקמה".

אותו גורם מספר, כי עלויות הכנת ההצעה עצמן הן עצומות. "הפרסונות שמכינות את ההצעה הן צוות ייעודי, והמוניטין שלו נקבע לפי אחוזי זכייה. את הצוות פחות מעניין האם בעוד 15 שנה הפרויקט יהיה רווחי. הם הולכים על תשואות נמוכות ועל רווחים נמוכים, ובונים על ביצוע מושלם ללא סטיות, שיאפשר רווח שולי". מקור רווח נוסף הוא למשל הכנסות מתחנת הדלק בכביש 6, פרסום בפרויקטים תחבורתיים, העברת כבלי תקשורת בתשתיות שמוקמות ועוד. "שיעורי התשואה של הפרויקט הם 7%-8% ומטה, אפילו נדל"ן מניב, שרמת מורכבותו נמוכה בהרבה וניהול הסיכונים בו הרבה יותר פשוט, משיג תשואות יותר טובות", מציין הבכיר.

מבנה של מגה-פרויקטים הוא של גוף זכייני שמתחתיו יש חברת פרויקט, שהיא קבלן ההקמה הראשי, שלוקחת את החוזה לפי סכום קבוע. הזכיין חותם על הסכם הזיכיון, וחברת ההקמה נוטלת עליה את כל הסיכונים, כשיש מסך מפריד בין הזכיין ובין החברה הקבלנית. נפילה תיאורטית של הקבלן לא מביאה לנפילה של הזכיין.

אמיר נחום מציין, כי קיימת באורתם סהר הפרדה בין שלושה תחומים עיקריים, וסוגים שונים של תמחור. "בבנייה למגורים, המחיר ומתח הרווחים ברור וגבוה יותר. הלקוח הסופי הוא לא היזם, אלא הדייר. בתי חולים ואוניברסיטאות הם 'עתירי מלאכות' ומדד תשומות הבנייה שומר עלי. בתחום התשתיות - יש בעיות, כי אין הרבה מלאכות אלא בטון, ברזל, אספלט ועפר. עלייה קטנה במחירי הברזל - ואתה עלול לעבור להפסד. ניהול טוב יכול להביא להצלחה גם כשהמחיר נמוך, וניהול רע יכול להביא לכישלון גם כשהמחיר גבוה. המרווחים עומדים על רמה של 10% רווח גולמי, לפני הוצאות הנהלה וכלליות של החברה. המרווחים הללו לא משתנים ולא יורדים". **

ariel-r@globes.co.il