קרנינה כאיקאה

המחזה "אנה קרנינה" שכתבה הלן אדמונסון על-פי הרומן מאת לב טולסטוי, נע בשני צירים עלילתיים-דרמטיים מקבילים, שקשרי משפחה מחפיפים אותם. מן הצד האחד ניצב המשולש שצלעו המרכזית היא אנה קרנינה (השחקנית יבגניה דודינה) המתייסרת בין צלע בעלה הזקן והמכובד קארנין (אלכס אנסקי) לצלע מאהבה הצעיר הקצין ורונסקי (יובל סגל וקובי ליבנה לסירוגין). המשולש המקביל ניצב על צלעו של המספר המתייסר לוין (רמי הויברגר) שסיפורו הסוער נע בין האידיאלים הנשגבים שהציב לעצמו לבין אהבתו הנכזבת תחילה והמתממשת בסוף לקיטי (הילה וידור).

אלא שהמבנה המורכב והפשטני הזה, שלכאורה כה קל ופשוט לבנותו ולהעמידו עלי בימות, עומד לא רק בעוכרי המחזה עצמו, אלא גם דן, כמעט במשתמע, את ההצגה המועמדת על-פיו לכישלון צפוי ומובטח. שכן, במבנה שכזה, כדי שהמחזה יתממש לכדי הצגה טובה, מרגשת ומרתקת, צריכים כל הקודקודים, הצלעות והזוויות להיות מדויקים להפליא, ודי בקודקוד סדוק אחד, בצלע שבורה בודדת או בזווית חבוטה קטנה כדי למוטט את המבנה אפיים ארצה ולרסק את ההצגה על הפנים.

וזה בדיוק מה שקורה בהצגה הזאת. זה מתחיל, כמובן, במחזה עצמו, שלמרות שהוא נשען במלוא עוזו וחוצפתו על יצירת המופת הספרותית של טולסטוי, רחוק מאוד מליצור דמויות, דרמות, רגשות, קונפליקטים, אהבות, לבטים וייסורים מלאים ומורכבים, המהדהדים איכשהו אל יצירת האב שממנה נוצרו. תחת זאת מעמיד המחזה שורה של קרטונים אנושיים ודרמטיים, שהיכולת למלא אותם בתוכן ממשי שואפת ואף סוחפת לאפס.

וכך אכן מתממשת "אנה קרנינה" על בימתם המשותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון באר-שבע. נתחיל בדמותה של אנה קרנינה עצמה, שאמורה לייצר שני רגשות עזים וסותרים. מצד אחד אמורים הצופים, כמונו כשני אוהביה, להשתוקק אליה עד כלות, ובה בעת להתייסר כמוה עד מוות בין חובתה לבין אהבתה. ואולם, כפי שדמותה של קרנינה כתובה במחזה, אין בה את היכולת לייצר אף לא אחד משני הרגשות הללו. ואם מוסיפים לכך את אופן משחקה של יבגניה דודינה בתפקיד אנה קרנינה - שאולי בגלל מגבלות הדמות, לקחה את התפקיד למחוזות הפתוס של תיאטראות שנות ה-50 - הרי שהכישלון והשעמום הם קולוסאליים. פתוס לא מייצג תשוקה וייסורים, אלא מייצר גיחוך ורחמים.

כמוה לוקים גם דמותם של שני הגברים בחייה של קרנינה. במקרה של קארנין דווקא משחקו המדויק של אלכס אנסקי בתפקיד מבליט את פגמי הכתיבה של הדמות, שאינה מצליחה להחצין כראוי את אופיה הדואלי המייסר והמיוסר. ובאשר לורונין, לבד מטווסיותו המהדסת במדי הצבא של קובי ליבנה (בהצגה שאני ראיתי) אין שם דמות אוהב חושק ונחשק של ממש, לא כתובה ולא משוחקת.

רק דמותו של לוין, שגם כתובה היטב וגם מגולמת להפליא על-ידי רמי הויברגר, ובמידת מה גם דמות המשנה המרתקת של דולי, בביצועה המצוין של דורית לב-ארי, מתעלים מעל רמתם הירודה של המחזה ושל ההצגה, ומצליחים איכשהו לשאת את הפיהוק הדרמטי הזה על גבם.

הבמאי אילן רונן, שמילא את הבמה בשטיקים ובטריקים בלתי פוסקים, מנסה לשווא למלא את החלל הבימתי שנפער בין קרנינה לבין דודינה. כך, למשל, מזיזים השחקנים שעל הבמה ללא הרף אנה ואנה את שורות המסכים, כאילו נתקפו בתזזית וילונית, וכשהווילונות עומדים לשנייה, מיד נופל שלג מן השמיים, וכשהשלג מפסיק לרגע, מיד מתייצבים על הבמה ניצבים עם נרות, מסכות, מנורות, חרמשים, כינורות, כיסאות ומה לא. כאילו "קרנינה" אינה אלא סניפה הרוסי של "איקיאה".

ומושיע מן השעמום אין.