דיג דיג דוג

הפסקול שקייב ו-וורן אליס הוציאו לפני כמה חודשים ל"התנקשות בג'סי ג'יימס" היה מרתק, אבל האלבום של קייב והזרעים הרעים דומה יותר לזה ששחרר עם הרכב צדדי, הגריינדרמן, לפני שנה. כלומר, לקייב קצת נמאס מבלדות הפסנתר שאפיינו אותו ב-12 השנים האחרונות. הוא החליף את הישיבה מול 88 הקלידים בעמידה כשחגורה עליו גיטרה חשמלית, ונדמה שהחזרה הסגנונית לרוק הנשכני היא הסוואה מצוינת לכך שגם בגריינדרמן וגם כאן קייב לא כתב שום לחן ששווה לכתוב עליו. ואם הוא באמת בבצורת של מנגינות, אז ברור שעדיף לטשטש אותן ברעש החלומי מידיהם האמונות של חבורת הגברים המצטיינים שמקיפים אותו.

לקייב יש קבוצת נגנים מהטובות בהיסטוריה של כלי הנגינה המחוברים לחשמל, ולדעתי הפעם הם ממש מצילים אותו, וגורמים גם לשירים הבינוניים להישמע פשוט מצוין. הזרעים הרעים תמיד נשמעים נהדר, בכל פורמט של הופעה ובכל תקליט, כולל באלו שבהם קייב כמעט והחריש אותם ונשען בעיקר על תיפוף מברשות עם גיטרות נטולות דיסטורשן. אז עכשיו קייב וחבריו מתנהגים כלהקת רוק רעבה ועצבנית שמתחרעת להנאתה בגאראז', ובאמת, אין עליהם. אף אחד כאן הוא לא ממש וירטואוז, אבל ההקשבה ההדדית, האורגניות שלהם, הטלפתיה, האינטימיות של שנים ואלפי שעות נגינה, כל מה שתמיד אפיין אותם, זוכה כאן לזריקת מרץ בדמות התפרעויות קצת חדשות עבורם גם באפקטים על הגיטרות וגם בתפקידי הקלידים. זו לא חזרה לימי קייב עם להקות הקודמת "מסיבת יומולדת", וגם לא לצליל הקלאסי של הזרעים בשנות ה-80. אבל זו בהחלט אמירה, וליתר דיוק סטירה צלילית, משכנעת, מלהיבה וסוחפת, שכן היא משרתת איזו התחדשות ומטעינה מחדש בחיוניות את הקריירה של קייב בגיל 50.

ושוב, למרבה הצער, ועם כל ההתפעלות מיכולותיהם של קייב ושל הזרעים כמבצעים, אחרי טחינות נשנות של התקליט צר לבשר על צחיחות גמורה במחוזות הלב. לא נגע בי, לא הותיר שום חותם, לא באמת מרומם. מה שכן, רצוי מאוד שקייב ישוב להופיע כאן, כי נשמע שהוא והזרעים יגיעו במסע העולמי הקרוב שלהם לפסגות בימתיות חדשות. ציון לכתיבה - 4, ציון לביצוע - 10.