פרשת בר-און - שרון

בר-און מבקש לשכנע אותנו שהוא הגיש את הבקשה כ"אזרח פרטי". אתם מבינים? יש לאיש שתי נשמות (לפחות), האחת ציבורית, השנייה - אישית. "בקשת החנינה אינה קשורה לתפקידו או מעמדו" - נמסר לתקשורת מטעם השר. כלומר, נשיא המדינה, שמעון פרס, אמור לקבל את הבקשה ולהזכיר לעצמו ולאנשיו, כי יש לטפל בה כמו לגבי כל אדם פרטי - ונא לשכוח שבר-און הוא שר האוצר והאדם המקורב ביותר לראש הממשלה, לו חב פרס במידה רבה את כהונתו.

בר-און לא יודע שאין דבר כזה שאדם הוא גם חבר בממשלה וגם אדם פרטי? שברגע שאדם נבחר לכהונה ציבורית הוא מפסיק להיות אדם פרטי? שכל מעשה שלו הוא פועל יוצא של כהונתו הציבורית? - בטח שהוא יודע, כי בר-און יכול להיות כל דבר, אבל טיפש הוא לא. אם כי דווקא בעניין הזה קשה לאתר חוכמה רבה, וגם לא תחכום. כי מי יאכל את לוקש ההתנתקות של בר-און מתפקידו הציבורי לצורך החנינה?

העניין מסתבך, כאשר מסתבר כי יועצת התקשורת של השר, לי גת, היתה, ונראה שחזרה להיות, חברתו לחיים של עמרי. "לא ידעתי על כוונתו של בר-און" - היא טענה.

בר-און לא מדבר על עניין כזה, שיש לו פן תקשורתי מובהק, עם היועצת שלו לעניינים אלה? לא יותר הגיוני שהיו דיבורים? מה גם שהטריק הילדותי של "אדם פרטי" מאוד מתאים ליצירה מוחית של איש, או אשת יחסי ציבור, לא? זה לא נראה כמו סידור בין "החבר הפרטי" בר-און ו"החברה האישית" גת ואולי עוד מישהו קצת יותר למעלה, כדי לעזור לאדם שלאביו, וגם לבנו, הם חבים את מעמדם?

בר-און ורחמני רהב

יש לי מעט מאוד סימפטיה לרחמנים מסוגו של בר-און. אותו ואת שכמותו אני משייך לאסכולת הרחמנים מבית היוצר של היחצ"ן רני רהב. כלומר, חבורת אנשים המרחמת רק על אנשי שלומנו, חברי מפלגה, חברים לעסקים, או סתם בעלי ממון ועמדות כוח. אם יש מישהו שאינו ראוי לרחמים זה עמרי ולו על כך שבתפקידו כבן של אביו הוא גרם נזקים עצומים, השחית את השירות הציבורי, נהג כבן כי ימלוך.

לעומת זאת, בתי הכלא מלאים באנשים שבאמת ראויים לרחמים, כאלה שעבריינותם היתה תוצאה של מצוקה אמיתית ושגם להם בני משפחה חולים. אם בר-און, ושאר רחמני רהב, מחפשים נתיבים לרגשות הרחמים שלהם, אפשר לספק להם שמות של מאות אנשים ראויים ונזקקים באמת.