עידן הזוהר הישראלי

אדריכלים: אלפרד מנספלד ודורה גד. השניים זכו בתחרות אדריכלים שהתקיימה ב-1959 ומאוחר יותר גם זכו בגין תכנון המוזיאון בפרס ישראל.

אייקון ישראלי: מלבד היותו המוזיאון הגדול והחשוב בארץ, מוזיאון ישראל הוא גם יצירת מופת אדריכלית. לדברי פרופ' צבי אפרת, שותף במשרד אפרת-קובלסקי אדריכלים וראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, "המוזיאון מייצג היטב תקופה שאני רואה כעידן הזוהר של הפרויקט הישראלי (שנות ה-50 וה-60) והוא גם אחת הדוגמאות הבנויות החשובות בעולם לאדריכלות הסטרוקטוראליסטית שלאחר מלחמת העולם השנייה. זו אדריכלות שאינה מתבססת על מבנה מרכזי אחד, אלא מתפרקת למערכת ביתנים מודולאריים, המשתלבים בטופוגרפיה ומייצרים מערכות יחסים מורכבות בין חללי פנים וחוץ. במילים אחרות, זוהי אדריכלות שיכולה להשתנות ולצמוח באופן הדרגתי, מבלי לשנות את השפה ואת הפרופורציות בין חלקיה".

אפרת מציין, כי במשך למעלה מארבעים שנה גדל המוזיאון פי עשר משטחו ביום הפתיחה, בלי לאבד המאפיינים הארכיטקטוניים, של "כפר ערבי אורגני, אקרופוליס פולחני וקוביות באוהאוס בוהקות במבט אחד".

"אם נוסיף לדימוי הזה גם את המשחק המחוכם של האדריכלים עם החומר, נבין מדוע זהו הפרויקט הרטורי ביותר: במוזיאון ישראל, האדריכלים 'הפכו את הכפפה'. הם החצינו את הקירות הלבנים, כך שיהדהדו בין האבן הירושלמית לטיח התל אביבי, ובניגוד לכל הכללים הפנימו את הבטון הברוטאלי, הישראלי כל כך".