הנקראות ביותר

פרופ' מיגל דויטש: "בחירה לבית המשפט העליון אינה פרס על מפעל חיים"

דויטש, המועמד לשפיטה בעליון בסבב הנוכחי, סבור שאין מקום להדבקת תוויות מוקדמות על אנשי אקדמיה: "הציבור מצפה שבחירת השופטים לעליון תתבצע באופן ענייני". ויש לו גם מה לומר על דניאל פרידמן, על הצפת המקצוע ועל בחינות הלשכה, "הבוחנות רק את כושר השינון"

הבית > ברחוב שקט בגבעתיים, במרחק כמה פסיעות מרחוב כצנלסון הסואן, שוכנת דירתם של מיגל ואורנה דויטש. הדירה מסגירה מיד את עיסוקם של בעלי הבית. בכניסה לדירה, בחלל רחב ידיים - המכונה "חדר העבודה" על-ידי בעליה - פזורים ספרי משפט עבי-כרס בכל פינה וערימות של ניירת. בחדר שולט "בלגן מסודר". בקצה אחד של החדר ניצבת ספרייה עמוסה לעייפה, שפינות הספרים שעליה מציצים משולי מדפיה באי-סדר. במרכזו מוצבת ספרייה עמוסה נוספת. סיור קצר בדירה מגלה שאין כמעט חדר חף מספרייה משפטית ברמה כזו או אחרת. "אין לנו מקום לכל הספרים בבית", מתנצל בעל הבית.

בקצה אחר של "חדר העבודה" נח לו בשלווה, מול טלוויזיה גדולת-ממדים ומחשב נייד מאובק, מכשיר סקי שבעל הבית מתאמן עליו מדי יום. "זאת הפינה האהובה עלי בבית", הוא אומר. "ליד החרגול (מכשיר הסקי), מול הטלוויזיה והמחשב. אשתי הבטיחה לי, שאם נעבור דירה היא תשחזר עבורי את הפינה הזו כמו שהיא".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בארגנטינה. לאבי היה מפעל לרהיטי עץ בבואנוס-איירס. ב-1965, כשהייתי בן 10, עלינו לארץ. מבחינה כלכלית, מצב המשפחה היה הרבה יותר טוב בארגנטינה מאשר בארץ. ההתחלה החדשה הייתה קשה. הגענו לישראל בתקופת המיתון והיו פערים עצומים במחירי הנדל"ן בין ארגנטינה לישראל. הורי מכרו את הבית בארגנטינה בסכום שהיה בערך רבע ממחיר דירה ברמת-גן, ונאלצו לקחת משכנתא גבוהה.

"בעקבות כך הייתה לי ילדות לא פשוטה מבחינה כלכלית. הורי הגיעו לישראל בגיל מבוגר ותמיד עסקו במלאכת הקיום וההישרדות. אבי הועסק כשכיר. הוא היה מאוד חולה, הוא סבל מאסתמה קשה. אימי עבדה בטיפול בילדים ובעבודות מזדמנות. אני עצמי יצאתי לעבודה כבר בגיל 11, במקביל ללימודים. עבדתי בערבים בשטיפת כלים, במתן שיעורים פרטיים ובכל עבודה שהזדמנה, ועזרתי לפרנסת הבית. היום אני מסתכל לאחור על התקופה ההיא בגאווה. כשאתה עובד למחייתך, תורם את חלקך, ולא נתמך, זו דרך שמחשלת אותך".

ציונות > "נסיבות ילדותי בארגנטינה הביאו אותי לתחושה ציונית חזקה מאוד. אבי נולד בפולין, וכל משפחתו נספתה בשואה. הוא ברח לסיביר ושהה במחנה עבודה בסיביר כל המלחמה. אחרי המלחמה הוא הגיע לארגנטינה כמהגר נטול כול. זמן קצר לפני שעלינו לארץ, לכדה ישראל בארגנטינה את אדולף אייכמן, והרחובות התמלאו בצלבי קרס, בכתובות 'מוות ליהודים' וכו'. הילדות שם כילד יהודי, באווירה אנטישמית, לא הייתה קלה. היו הרבה מצבים שבהם לא יכולתי לצאת מהבית. מבחינתי, התפקיד ההיסטורי של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי היווה מציאות מוחשית וקרובה. מה שנבנה בישראל ב-60 שנה מתוך הריסות העם היהודי, למרות כל הבעיות והמלחמות, גם הפנימיות, הוא בעיני מפעל מדהים. כמעט בגדר נס".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "מקצוע המשפטים זה לא משהו שהיה טבוע בתודעה שלי באופן עמוק. כנער, דווקא חשבתי ללכת לכיוון של מתמטיקה. למדתי במגמה הריאלית בבליך. הייתי טוב בזה, וחשבתי שזו תהיה הדרך שלי. אבל בכל זאת משהו היה חסר לי במתמטיקה. מידת העניין שיש במתמטיקה די נמוכה בחיי היום-יום. זה תחום הדורש יכולת אינטלקטואלית, אבל אתה לא מתחבר לחיי החברה והכלכלה וקצת מתנתק מהחיים האמיתיים. לקראת הצבא, כשהתחלתי להבין יותר את העולם, התחלתי לחשוב על לימודי משפטים. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת ת"א. למדתי במסלול ערב, וביום עבדתי בעבודות פקידות למיניהן במינהל מקרקעי ישראל".

האישה > "את אשתי הכרתי בתקופת לימודי לתואר ראשון. נפגשנו בשיעורים לדיני חוזים של פרופ' דניאל פרידמן. השיעורים שלו היו מאוד מעניינים ונהגתי להשתתף באופן פעיל בשיעור, בדו-שיח עימו. אורנה מאוד התרשמה מהעניין, ויצרה איתי קשר. השיחה בינינו התחילה סביב ענייני האקדמיה, ומהר מאוד התאהבתי בה. אורנה המשיכה ללמוד, עשתה דוקטורט במשפטים, ומלמדת בעיקר בבר-אילן ובמכללות".

הבחירה באקדמיה > "לא עשיתי את המסלול האקדמי השגרתי. מקובל שאנשי אקדמיה בוחרים די מהר את המסלול האקדמי. מסיימים ללמוד לתואר ראשון, עושים מהר דוקטורט, ונשארים באקדמיה. אני הגעתי לאקדמיה מכיוון אחר. התחלתי בפרקטיקה ולא חשבתי על כיוון אקדמי מובהק. כשסיימתי את התואר, עשיתי התמחות אצל פרופ' יובל לוי, ואח"כ עבדתי במשך 7 שנים כעורך-דין במשרה מלאה במשרד יורם סמואל. הופעתי יום-יום בבתי משפט, ערכתי חוזים, ונהניתי מכך. במאבק המשפטי יש משהו מאוד מאתגר ומושך. תוך כדי העבודה הפרקטית המלאה עשיתי את הדוקטורט במסלול הישיר באונ' העברית בירושלים. זו הייתה תקופה מאוד קשה, שבה עבדתי בו-זמנית באופן מלא בת"א כעורך דין, נסעתי ללימודים בירושלים, כתבתי דוקטורט ובמקביל גם הייתי אסיסטנט ולימדתי באונ' ת"א. מובן שבנוסף השתתפתי בגידול הילדים. כשסיימתי את הדוקטורט, החלטתי להצטרף לאקדמיה".

* מה היטה את הכף?

"יש לי סיפוק גדול מכתיבה, ורציתי לעסוק בזה יותר. הכתיבה האקדמית מאפשרת לחוקר לשמש כשותף פעיל לעיצובן של הנורמות המשפטיות ולתרום להתפתחות הדין. לעתים קרובות למדי הלכות חדשות נגזרות מתיזות שפותחו במחקרים אקדמיים. אף שאין לחוקר סמכות פורמלית, הכתיבה האקדמית מהווה מקור חשוב לדין, ומוטלת על החוקר אחריות משמעותית בנדון. כמו-כן איש האקדמיה חופשי לבחור לו את הנושאים שבהם הוא מעמיק וזהו יתרון חשוב על-פני כל פעילות משפטית אחרת. אני גם נהנה מהוראה. החינוך המשפטי והאינטראקציה עם הדור הצעיר מהווים אתגר מלהיב, המתחדש בכל שנה. ביכולתו של המרצה להעביר את ה"אני מאמין" שלו לשיפוט הסטודנטים".

רוחב יריעה > "בדרך-כלל החוקרים השונים מתמקדים באחד התחומים של המשפט. אני רואה את עצמי כחוקר המשפט האזרחי בכללותו. זאת גם השקפת העולם הכללית שלי על המשפט. בעיני הכל קשור להכל. אי אפשר להיות איש חוזים טוב בלי לדעת נזיקין ולהיפך. לכל התחומים האזרחיים יש רעיונות משותפים מסוימים והשלכות הדדיות של הסדרים, מתחום אחד לתחום שני. לכן, השתדלתי תמיד להתפרס על כמה שיותר תחומים. הפעילות שלי במסגרת ועדת הקודיפיקציה, כמו גם עשרות רבות של השתלמויות שעיצבתי והעברתי בכל התחומים, ותפקידי כעורך "הפרקליט", איפשרו לי להרחיב ולהעמיק את ההיכרות עם מיגוון תחומי המשפט

"אני מאמין שאפשר להתמחות במיגוון תחומים באופן מוצלח, אבל זה דורש משמעת עצמית, תשוקה למשפט והתעניינות מתמדת בהתפתחויות המשפטיות בכל התחומים שעוסקים בהם. זה תלוי גם בשאלה של יכולת עבודה והספקי עבודה, אשר אני רגיל להם מילדות. אני מחויב לכתיבה ולמחקר באופן מוחלט".

המועמדות לעליון > "הייתי מועמד לראשונה בשנת 2004, אך במקור מועמדותי לעליון הועלתה על-ידי השופטים לצורך המינויים ב-2005. בשלב מסוים הייתה הערכה שאולי יהיו חמישה מינויים ב-2004, והייתה מחשבה להקדים את המועמדות שלי. כשהרעיון הזה ירד, גם מועמדותי ירדה באותו שלב, ונשארה כמיועדת ל-2005. אך שנת 2005 חלפה ללא מינויים לעליון, וכך גם חלפה שנת 2006, ואז הגיעה 2007, והמועמדות שלי שוב עלתה על הפרק.

"הציבור מצפה לכך שההחלטות ביחס לבחירת השופטים תתקבלנה באופן ענייני, על יסוד כישורי המועמדים ויכולתם לתרום לעבודת בית המשפט ולשירות יעיל ואיכותי לציבור, ואני מאמין כי כך תנהג הוועדה. בחירה לעליון אינה פרס על מפעל חיים, אלא גיוס אדם המתאים לביצוע המשימות הקשות המוטלות על ביהמ"ש. אין מקום להדבקת "תוויות" מוקדמות כלשהן. כך, למשל, ככל שהדבר נוגע למועמדות שלי, למרות שאני מסווג כאיש אקדמיה, עסקתי שנים ארוכות גם בפרקטיקה מלאה ויש לי גם נסיון נמשך בכתיבת פסקי-דין כבורר וכדיין בתחום המשמעתי, בנוסף לנסיון ניהולי ועיסוק בעבודת חקיקה. ראוי כי תיבדקנה באופן ענייני ה"קבלות" שכל מועמד מביא עמו, תוך התייחסות לדרישות המפורטות המופיעות בכללי הוועדה לבחירת שופטים".

הגדולים באקדמיה > "מי שהטביע חותם עמוק במיוחד הוא אהרן ברק, ועימו גם דניאל פרידמן וגד טדסקי. ברק ניחן ביצירתיות ומקוריות, הספקי כתיבה שאין כמותם, ורוחב יריעה בלתי רגיל בתחומים האזרחי, החוקתי והמינהלי. בעצם אין תחום שהוא לא עסק ולא נגע בו. הוא בעיניי ההוכחה שאפשר לעסוק בכל התחומים ולא להיות שטחי. המחקרים של פרידמן הם ברמה האנליטית הגבוהה ביותר, והניתוחים בהם חדים, מדויקים ובהירים, למרות המורכבות הרבה של הנושאים שבהם עוסקים מחקרים אלה. ספרו על עשיית עושר, למשל, הוא ספר מבריק ומקורי על המשפט האזרחי בכללותו. ברק ופרידמן סללו את המשפט הישראלי המודרני.

"טדסקי היה מראשוני החוקרים באקדמיה. הוא ייצג גישה קונטיננטלית קלאסית, והיה לו ידע עצום. הוא כתב כמעט על כל תחומי המשפט האזרחי, כתיבה שבה כל משפט הוא מבוסס ותמציתי מאוד".

גדול השופטים > "אהרן ברק, ללא ספק. גם פסקי הדין של מאיר שמגר יפים מאוד, ומתאפיינים ברוחב אופקים ובהבניה סדורה ויסודית של ההלכה. גם לאגרנט משקל ייחודי בהתפתחות הפסיקה הישראלית, בעיקר בתחום החוקתי והפלילי. הוא סלל נתיבות ראשונים, בפסקי דין יסודיים, אמיצים ומנומקים היטב".

עורכי דין מוערכים > "אני מעריך רבים מעורכי הדין שאתם עבדתי או מולם הופעתי, ולא אוכל כמובן לציין את כולם. אני מאמין כי מעבר לכישורים היסודיים החיוניים לשם הצלחה במקצוע, כגון כושר עמידה בלחצים, מהירות מחשבה, אינטליגנציה רגשית גבוהה, תבונה וכישורים חברתיים, חשוב מאוד הדבר שלעורך הדין יהיו אופקים תרבותיים, אקדמיים ומקצועיים רחבים, שאר-רוח, ריסון עצמי והבנה שהוא מייצג לא רק את הלקוח אלא גם את מקצוע עריכת הדין. להתנהגותו של עורך הדין יש השלכות חברתיות והשפעה על האופן שבו תופס הציבור את המשפט ואת שלטון החוק. בהתחשב בכך, הייתי מציין במיוחד, מבין עורכי הדין אשר הזדמן לי קשר עמם, את ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל, חנן מלצר (שכידוע התמנה לשיפוט), ישראל קנטור, ד"ר רלי לשם, פרופ' יובל לוי וד"ר דליה אבן".

הצפת המקצוע > "אין ספק שהצפת המקצוע גרמה לפיחות במעמדו של עורך הדין וברמתו המקצועית והאישית. זו תוצאה הכרחית מריבוי העוסקים בתחום. יחד עם זאת, אין מקום להגבלות מלאכותיות על הכניסה למקצוע, הפוגעות באופן שרירותי בחופש העיסוק. במקום לעסוק בשאלה של כמות עורכי הדין, יש לפעול לשיפור האיכות של העוסקים במקצוע.

"אני חושב, למשל, שמבחני הלשכה הנוהגים כיום הם במתכונת בלתי-מוצלחת. הם בוחנים רק את כושר השינון של אינפורמציה. בעולם אינטרנטי שבו הנגישות למידע משפטי היא פשוטה ומיידית, המוקד בעבודת עורך הדין הוא לא השגת מידע, אלא ניתוח המידע. בעקבות כך, שיפוט איכותם של מוסדות אקדמיים בהתאם לרמת ההצלחה בבחינות הלשכה, כפי שהדבר נעשה כיום בתקשורת, הוא חסר יסוד.

"יש הכרח להמיר את מתכונת הבחינה למתכונת הבוחנת חשיבה ויצירתיות. לא ניתן לעשות כך בבחינה אמריקאית, אלא יש לבדוק את היכולת להכין כתב טענות, חוזה, וכיו"ב, ולשאול שאלות פתוחות הבוחנות התמודדות עם אתגרים טקטיים ואסטרטגיים בניהול משפט ובניהול משא ומתן. הבדיקה של הבחינה תהיה יותר קשה, אך היא אפשרית ומעשית. עוד בתקופת כהונתי כמנהל המכון להשתלמות עורכי-דין הצעתי לבצע שינוי זה, ויש לי רעיונות כיצד להגשימו, אך הנושא לא התקדם. למיטב ידיעתי גם ועדת גרסטל הציעה לשנות את מתכונת הבחינות".

הוראת המשפט > "אני חסיד נלהב של גישה סוקרטית בהוראה, ככל שהדבר מתאפשר באופן מעשי. השאלה אם התלמידים מכירים פסק דין כזה או אחר איננה העיקר, אלא הטמעת דרכי החשיבה וההנמקה בכל תחום, והבנת המורכבויות. יש להעביר לתלמידים את אהבת המקצוע ואת החתירה המתמדת לחשוף זוויות חדשות ולהתמודד עם שאלות קשות. סטודנטים למשפטים אוהבים להתמודד עם שאלות מסובכות, אם דברים מועברים באווירה טובה ושיתופית. עידוד של גישה ביקורתית ויצירתיות מחשבתית מהווה בעיני יסוד חיוני להוראה מוצלחת.

"כיוון שהרוב המכריע של הסטודנטים יעסוק בעריכת דין, אני בדעה שעל הפקולטאות למשפטים מוטלת האחריות להעביר לתלמידים גם תובנות יישומיות, ולהכשיר אותם לעיסוק במקצוע. המשמעות איננה עיסוק בהיבטים פרוצדורלים ופורמליים, אשר אותם יש ללמוד במסגרות אחרות, אלא הכוונת הדיון לנושאים שיש להם משמעות יישומית, תוך העברתם מזווית מבט רחבה, הכוללת דיון בהיבטים עיוניים ובשיקולי מדיניות משפטית".

הקודכס החדש > "העבודה שלי על הקודכס החדש הייתה מרתקת ומהנה, ואיפשרה לי לשלב יכולות אקדמיות ופרקטיות. זו הייתה פעילות יצירתית ובונה, וסיעור המוחות בוועדת הקודיפיקציה תרם רבות לכל המשתתפים בתהליך. אני מאמין שעם חקיקתו יוכל הקודכס לשפר את הוודאות במשפט האזרחי, לאור השיטתיות הגלומה בו. גם כיום משמשת הצעת הקודכס כמקור השוואתי חשוב המסייע לגיבוש ההלכה".

משפט ציבורי ומסחרי > "תמיד נמשכתי במיוחד למשפט האזרחי והמסחרי, לאור מורכבותו. בניגוד למה שהציבור הרחב לעתים קרובות מניח, גם המשפט המסחרי, כמו המשפט הציבורי, מחייב באופן שגרתי שקילת שיקולים ערכיים מגוונים והתוויית מדיניות ציבורית".

סדר יום > "אני אוהב לעבוד עד 2:30-3:00 בלילה. למחרת אני קם בבוקר ב-8:00 בערך, אבל אם אני מלמד בבוקר, אני קם קודם. אנשי אקדמיה מאוד גמישים בזמן, במובן הזה שהם בונים לעצמם את הלוח. היתרון העצום באיש אקדמיה, גם אם הוא בא במגע עם הפרקטיקה, זה שהוא אדון לזמן של עצמו. סדר היום שלי תלוי בשאלה מה אני מלמד, באיזה שלב אני נמצא בכתיבה, ומחויבויות בתחום היעוץ. לפעמים אני בתקופות יותר לוחצות בכתיבה, לקראת סיום של ספר, לעומת התחלת הכתיבה שיש בה יותר פנאי. באופן כללי, ברוב היום אני מנסה לכתוב, אבל יש כמובן גם ישיבות וועדות בתחומים האקדמיים, דיונים משמעתיים שאותם אני מנהל, עניינים משפחתיים, וכו'".

ספורט > "אני עושה פעילות גופנית במשך 45 דקות כל יום על 'חרגול' (מכשיר סקי) שמוצב בכניסה לבית. זה טוב לבריאות וגם מוסיף שמחת חיים".

תחביבים > "אני אוהב לשחק שח. בילדותי שיחקתי שח תחרותי, אבל לא הגעתי לרמות מספיק גבוהות. אני אוהב גם לקרוא ספרות יפה, ספרים בספרדית, באנגלית ובעברית. עכשיו אני קורא את 'העולם של אתמול' של סטפן צוויג. ספר מרתק על התקופה שבין מלחמות העולם ועל מפגשים שלו עם הרצל, פרויד וכו'. זהו ספר על האווירה התרבותית של אז, שיש בה משהו מאוד מושך שנעלם היום. אנחנו מנויים לפילהרמונית ולשירה בציבור".

טלוויזיה > "אני צופה באופן אגבי בטלוויזיה. אני אוהב לעבוד ברעש, ולכן כשהבית שקט מדי, אני מדליק טלוויזיה ברקע ומרים מדי פעם את העיניים מהניירת. ברוב הסרטים ממילא מספיק לראות קצת בהתחלה וקצת באמצע והסוף ידוע מראש".

אלוהים > "אני לא אדם מאמין, אם כי סבי היה אדם דתי, שלקח אותי בילדותי באופן קבוע לבית-הכנסת. אני מכבד את הגישה של אחרים לנושא הזה, ומעריך מאוד את התרבות הגלומה ביהדות. יש בה ערכים חברתיים וערכי משפחה נפלאים".

אם לא הייתי משפטן > "הייתי משחק שח באופן מקצועי. אבל זה תחום שאם אתה לא מגיע ל-20-30 הראשונים בעולם, אי אפשר לעשות עם זה יותר מדי, ובטח לא להתפרנס מכך. אם לא שח, אני מניח שהייתי לומד מתמטיקה או מדעי המחשב".

לא יודעים עליי > "אני אדם מאוד רגיש. קיימת כנראה תחושה שאני הרבה יותר אינדיבידואליסט והרבה פחות רגיש ממה שאני באמת. כך אני מתרשם. אני קולט פידבקים מהסביבה, שמהם אני מבין שיש רושם של חוסר חברותיות וחוסר שיתופיות מצידי, או משהו מהסוג הזה. זה נובע מכך שאני אדם די סגור באופיי, כל אחד נולד עם תבנית אופי מסוימת וגם הנסיבות החברתיות עושות את שלהן, אבל אני דווקא אוהב לשתף פעולה עם הסביבה".

רזומה > פרופ' מיגל דויטש (53) נולד בארגנטינה ומתגורר בגבעתיים * נשוי לאורנה (ד"ר למשפטים) ואב לשלושה * מומחה למשפט אזרחי ומסחרי * פרסם 9 ספרים ויותר מ-60 מאמרים ומחקרים, בארץ ובחו"ל, ברוב תחומי המשפט האזרחי * מכהן כפרופ' מן המניין באונ' ת"א וכיועץ במשרד עוה"ד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, ברנדויין * היה החוקר הראשי של ועדת הקודקס האזרחי * עסק בפרקטיקה מלאה 9 שנים, ומשמש כבורר * שימש כמנהל המכון להשתלמות עורכי דין ועורך "הפרקליט" * מועמד לשפיטה לבית המשפט העליון בסבב הנוכחי * מועמדותו הועלתה גם ב-2004, על-ידי שופטי העליון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות