גיבור בעל כורחו

קרוב לוודאי שהסופר הנפלא זיגפריד לנץ לא מכיר, ולפיכך גם לא חשב על שורת שירו של שלמה ארצי "היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", כשיצר את גיבורו הנרי נף. אך אין ספק שאת "האיש ההוא" בדיוק הוא חיפש. אליו בדיוק הוא התגעגע. ובכתיבתו את "מחלקת אבדות" מצא לעצמו ולכולנו ניחומים. ואכן, יש עוד אנשים כמו "האיש ההוא". אנשים שקצב החיים המטורף של האלף השלישי לא מזיז להם; אנשים שמגלמים על בימת חייהם את האמרה התיאטרונית "אין תפקיד קטן, יש שחקן קטן" - אבל מלהפך.

תפקידו של הנרי נף על בימת חייו יהיה, לדעת הבולדוזורים והטורבואים של האלף השלישי - תפקיד קטן. הנרי נף הוא "רק" פקיד זוטר במחלקת אבידות בתחנת רכבת עירונית. אבל הנרי נף, מכוח אישיותו וקסמו בלבד, הופך את תפקידו לגדול - ובעיקר את היצירה שכתב לנץ על אודותיו. הנרי נף הוא הוכחה והמחשה מובהקת לכך, שאת התפקיד - כל תפקיד - עושה בעיקר האדם. זאת, בתנאי שיהיה זכאי לתואר אדם!

הנרי נף הוא יצור אנושי שכמעט אבד מעולמנו: אקזיסטנציאליסט מובהק, אבל לא בהשראת תיאוריה פילוסופית. הנרי נף פשוט חי את עצמו בשלמות, בענווה, בהוגנות ובהגינות כלפי כל אדם וחפץ, ובעיקר חפציהם של אלה שאיבדו אותם - חפצים זניחים לכאורה, אך יקרי ערך לבעליהם ששכחו אותם בהמולה יומיומית של קרון רכבת.

הנרי נף הוא בפירוש אדם מעורר קנאה, קנאה בריאה ומלמדת למי שיבקש ללמוד את הקל ביותר ללימוד, את השיעור החשוב מכול: כל תפקיד שנמלא בחיינו יהיה מרתק לו נדע למלא אותו בתוכן. תוכן הוא קודם כול ומעל לכול רגשי. רגש הוא המחבר הראשון בחשיבותו בין אדם לייעודו - כל ייעוד - ובמיוחד בין אדם לזולתו. אם תשאלו את הנרי נף, והוא אכן נשאל שוב ושוב בין דפי הספר, מהו ייעוד חייו, למה הוא שואף, לאן הוא חותר להגיע מעמדת הזינוק האידיאלית של 24 שנותיו, הוא ישיב שאינו חותר ואינו שואף לדבר מלבד למצות כל רגע ורגע בנינוחות שלמה, בהנאה תמימה שמקורה בהתגלותו של אלוהים בפרטים הקטנים ביותר: בעוברי-אורח נרגשים שהוא יכול לסייע להשיב לידיהם את פריטיהם הזניחים ביותר, ובתנאי שיבקשו למצאם. מכוח אישיותו של הנרי נף, נמסר ליוצרו לנץ המפתח לכתיבה הומוריסטית, שנונה, עוקצת ורחומה כאחד, בדבר טבענו האנושי הבראשיתי והבלתי מתקהה לעולם. אנחנו, כולנו, יצורים תלושים המבקשים מאחז - באמצעות חפץ, כסף, השפעה על גורל הזולת. וכן, גם ואולי בעיקר באמצעות אהבה. וכאשר האהבה מוחמצת - זוהי האבידה הגדולה מכל, מקור של עצב וכאב חשוך מרפא. וחמור מכול, בהיעדר אהבה מתגלה הגרועה שב תופעות האנושיות: אלימות לשמה. גם את גילוייה הנתעבים ניתן למצוא בספר צנום זה.

לנץ הוא סופר גדול, שבספר "קטן", קצר יריעה, מאכלס עולם אנושי שלם. יוצר מחונן ורגיש, שנדמה כי שום דבר לא זר לו מעצם היותו צופה חד-עין ופתוח-לב לכל המוצג בתיאטרון החיים.

"מחלקת אבדות", זיגפריד לנץ, ספרית פועלים, 184 עמ'