הנקראות ביותר

באנו חושך לגרש

כתב העת "תכלת", ששם לעצמו למטרה להאיר את ישראל בפני העולם כמעצמת-על אינטלקטואלית ולהילחם בתופעת הבערות החשוכה שפושה בחברה הישראלית, אינו בוחל בטקסטים ביקורתיים ופרובוקטיביים, ובתנאי שייכתבו בצורה שיטתית ומעמיקה. כך, למשל, באחד המאמרים שהתפרסמו בגיליון האחרון, מסביר הכלכלן פרופ' עומר מואב כיצד תופעת הקביעות במקומות העבודה תורמת ליצירת "שוק עבדים מודרני" > בועז כהן

"אנחנו סוד גלוי", אומר אסף שגיב, עורך כתב-העת "תכלת" שיוצא מטעם מרכז שלם. "יש לנו אלפי מנויים בארץ ובארה"ב. 'תכלת' יוצא כרבעון בעברית ובאנגלית, ולכן יש לנו אפשרות לגשר בין קהלים שונים, וליצור במה משותפת של שיח רעיוני כלל-יהודי. לקוראים הישראלים אנו מציעים פנינים מן ההגות העולמית ולקוראים דוברי האנגלית אנו מגישים את מיטב המחשבה הישראלית".

"תכלת" הוא ברייה חריגה במציאות תקשורתית שמקדשת מיידיות ורדידות. אין תמונות. אין שירה. אין פרוזה, אין ניסיון מיוחד להקל על הקורא - אבל מי שמחפש מזון למחשבה, לרוח ולנפש, ימצא מבחר של מסות מרחיבות-דעת, בנושאי פילוסופיה, כלכלה, היסטוריה, משפט וחברה. "נכון", מסכים שגיב, "זהו כתב-עת חמור סבר. יש בו רק טקסטים במערומיהם. הוא תובע אורך רוח אינטלקטואלי. אנחנו מעלים על נס את הרצינות, את העמקות, את היסודיות. זה לא מגזין שאפשר לקרוא בהפסקת קפה. זה כתב-עת תובעני, אבל גם בהיר ונגיש. כל אדם משכיל יכול לקרוא בו, אם יש לו את הרצון והזמן".

מרכז שלם, המוציא לאור את "תכלת", ממומן מתרומות פרטיות. "אנחנו לא לוקחים שקל מהמדינה", גאה שגיב, "התורמים שלנו הם אנשים פרטיים המסורים בכל ליבם לקידום התרבות והמחשבה היהודית והישראלית. זה האינטרס היחיד שאנו משרתים".

קהלת, ישעהו ברלין וסרטי טראש

עיון בגליונות "תכלת" מן השנים האחרונות מגלה מבחר רבגוני של מסות ארוכות ולמדניות, העוסקות בנושאים כמו התיאולוגיה של המצוות, הסיפור המלא על התקפת חיל-האוויר הישראלי על ספינת ריגול אמריקנית ב-1967, פרשנות לספר קהלת, כתב הגנה על הגלובליזציה, ייחודה של הספרות העברית, הגותו של סר ישעיהו ברלין, ביקורת האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון, ובצידם גם ניתוח אינטלקטואלי של סרטי אימה טראשיים כמו "המסור" ו"הוסטל", של להקת הפאנק הגרמנית "ראמשטיין" ושל מוזיקת טראנס אלקטרונית.

"תכלת" גם מפרסם מדי גיליון תרגומים ראשונים לעברית של מאמרים פילוסופיים קלאסיים מאת הוגי דעות בעלי שם דוגמת עמנואל קאנט וויליאם ג'ימס. הוצאת "שלם", שכתב העת "תכלת" הוא רק חלק ממפעלותיה, הציבה רף גבוה מאד בתחום הזה: היא העמידה לקורא הישראלי שורת תרגומים מוקפדים של כתבי המופת של ההגות המדינית, ובהם "הפדרליסט", "הנסיך" של מקיאוולי, "על החירות" של ג'ון מיל ו"החברה הפתוחה ואויביה" של קרל פופר. בקרוב תגיע לשוק גם גולת הכותרת - מהדורה מלאה ומוערת של אחד הטקסטים החשובים בתולדות הפילוסופיה, ה"לויתן" של תומאס הובס.

"תכלת" סומן לא פעם ככתב עת "ימני" ו"שמרני". שגיב מתנער מן התוויות הללו. "אנחנו לא ביטאון ואין לנו אידיאולוגיה רשמית כלשהי. 'תכלת' הוא סופרמרקט של דעות. אנחנו לא מזוהים פוליטית ואין לנו עניין בזיהוי כזה. אנחנו רוצים להביא קולות מכל קצווי הקשת, כולל קולות ביקורתיים ורדיקליים, כל עוד הם מנוסחים היטב ומציגים רעיון מעניין ומאתגר".

*כיצד היית מאפיין את הכותבים שלכם?

"אנחנו מוכנים לשמש כאכסניה לכל מי שמציע חשיבה רצינית ועמוקה. אין אצלנו מאמרי דעה הגיגניים. דעות יש לכולם. אין 'נראה לי' או 'נדמה לי'. אם יש לך תזה סדורה, שכתובה בצורה שיטתית ובהירה, שכל קורא משכיל יוכל להבין, עם בסיס עובדתי מוצק, אתה מוזמן לכתוב אצלנו.

"האג'נדה האמיתית של 'תכלת', ושל מרכז שלם ככלל, היא לעשות כל מה שניתן כדי להציל אותנו מן הדעיכה האיטית של הרוח ושל התרבות הישראלית. אנחנו ניצבים ממש על פי תהום. המצב באוניברסיטאות הוא קטסטרופלי, מדעי-הרוח קורסים, מחלקות נסגרות, אנשים מבריקים נפלטים מחוץ למערכת והשיח הציבורי עובר וולגריזציה מדהימה. הטיפשות והבערות סוגרות עלינו מכל עבר ואנחנו מנסים לבלום את המגמה. יש סוגיה אחת שאנחנו חוזרים ועוסקים בה ללא הרף - עניין החינוך. בתחום הזה אנו רואים לנו לחובה לממש איזו הבטחה שאנשים כבר שכחו: שהמדינה היהודית לא תהיה רק מקום מקלט, שלא תהיה עוד ישות מדינית ריבונית אחת מני רבות- אלא שתהפוך למעצמת-על אינטלקטואלית. שתיעשה למרכז של למידה, של יידע, של הגות ושל יצירה. הרי עומדים לרשותה משאבים עצומים בתחום הרוח. מה אנחנו עושים בהם? לא הרבה. לא מספיק".

לא חלק מהלובי החברתי בישראל

"תכלת", כתב-העת היוצא לאור מטעם מכון המחקר הירושלמי מרכז שלם, מעולם לא היה חביבו של הלובי החברתי בישראל. מאמרים שהתפרסמו בעבר בכתב-עת זה מתחו ביקורת נוקבת ומנומקת על התוצאות ההרסניות של מדיניות סעד בזבזנית, על המיסוי הגבוה, על כוחם המופרז של ועדי העובדים ועל השימוש המופקר בזכות השביתה בישראל. המאמר "מי צריך ביטחון תעסוקתי?" שהתפרסם בגיליון האחרון של תכלת ממשיך לכאורה את הקו הניאו-ליבראלי העקבי של כתב-העת. מחבריו, עומר מואב ועופר כהן מן המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, קוראים ל"הגמשת" שוק העבודה הישראלי ולשחרורו מן הסרבול והשיתוק שנכפו עליו עקב הליכי הפיטורין הארוכים והיקרים והסדרי הקביעות הרווחים במגזר הציבורי.

ואולם, קריאה מדוקדקת יותר במאמר מגלה כי הטיעון שהוא מציג אינו משתבץ בקלות בנישה הקפיטליסטית הקלאסית; מואב וכהן מתעקשים כי צמצום ההגנות על העובדים יקל לא רק על המעסיקים אלא גם על השכבות החלשות, ומציעים כמודל ראוי לחיקוי את דנמרק - מדינת רווחה אירופית, שרשמה לזכותה הישגים כלכליים נאים במהלך העשורים האחרונים.

בעיני עומר מואב, פרופסור חבר באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במרכז שלם, אין שום דבר מפתיע במסר ה"סוציאלי" של המאמר. הוא אינו רואה כל סתירה בין כלכלת שוק משגשגת למדיניות סעד נבונה. הבעיה, לדבריו, היא שהמחוקקים הישראלים דוחקים עצמם לדלת הלא נכונה. "אני חושב שכדי לחזק את המשק ולסייע לשכבות החלשות, צריך להגן על העובד, לא על המשרה", הוא אומר. ההתחפרות של שכירים ותיקים ומבוססים יחסית במשרותיהם מותירה מבקשי עבודה חסינים פחות - נשים, צעירים, בני מיעוטים, מחוץ למעגל התעסוקה. "כל מי שמבין כלכלה או חושב בהגיון מגיע למסקנה שכשיש לך הגנה על עובדים מסוימים זה לא עוזר לעובדים אחרים, שאינם נהנים מאותה הגנה".

*פוליטיקאים "חברתיים" כמו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' מתנגדים נמרצות לעמדה הזאת.

"יש לא מעט דברים שנראים לי אבסורדיים בשיח הציבורי בישראל. כשאני מסתכל על הפוליטיקאים שציינת - עמיר פרץ או שלי יחימוביץ', קל לאבחן שהעולם אצלם מחולק לטובים ולרעים. יש מאבק בין שתי קבוצות: בצד אחד - בעלי ההון, פקידי האוצר והכלכלנים שתומכים בהם וביבי נתניהו שמייצג את האינטרסים שלהם, ובצד השני - העובדים, החלשים, והמעמד הבינוני".

שואפים למודל הרווחה הדני

אלא שהמציאות, אליבא דמואב אינה כה פשוטה. האיגודים המקצועיים ודורשי העבודה אינם שייכים בהכרח לאותו צד של המתרס. למעשה, בדרך-כלל, ההיפך הוא הנכון. "איך זה עוזר למובטל שלעובדי חברת חשמל יש כוח אדיר המאפשר להם להשיג שכר עתק ותנאים מעולים?" הוא תוהה. "איך זה עוזר לעובד-קבלן שלבנקים יש ועדים חזקים שמשיגים לעצמם תנאים מצוינים? הבנקים עובדים כקרטל וזה בא לידי ביטוי בעמלות שאנחנו משלמים. ומי משלם אותן? אותו עובד קבלן שמקבל שכר מינימום".

לטענת מואב, כתוצאה מהתנהלותם הכוחנית של ועדי העובדים ומן הנטל הלא מבוטל הכרוך בהסדרי הפיטורין הקבועים בחוק, מעדיפים מעסיקים רבים לפנות לשוק העבודה השניוני, הזול יותר, ולהשתמש בעובדי קבלן ובחברות כוח אדם. באופן הזה, דווקא ההגנות על העובד הן אלו שמולידות תופעת לוואי של ניצול מחפיר, שאינו אלא "עבדות מודרנית".

*כיצד ניתן להיחלץ מהביצה הטובענית הזאת?

"כדאי ללמוד מן 'המודל הדני', המגלם סוציאל-דמוקרטיה מודרנית הנשענת על כלכלת שוק תחרותית. באופן כללי, הפרה הקדושה כאן היא קביעות במקום העבודה, אבל בדנמרק חושבים ההיפך".

לדברי מואב, המפתח להצלחת הכלכלה הדנית נעוץ בשיתוף פעולה ההדוק שנרקם בין המעסיקים, ועדי העובדים והמדינה. תחלופת העובדים במקומות העבודה שם היא גבוהה למדי, בדומה לזו של ארה"ב, אבל המדינה אינה מפקירה איש לגורלו. היא יצרה רשת מגן סוציאלית עבה של דמי אבטלה נדיבים ומערך הכשרה והסבה מקצועית נרחב, המאפשר למובטלים למצוא תעסוקה במהירות. למרות שהעלויות הציבוריות של רשת המגן הזו הן גבוהות, המעסיקים הדנים נושאים בהן ברצון, מאחר שההסדר הקיים מחזק את התיאום ביניהם לבין האיגודים המקצועיים ומעניק להם חופש פעולה בפיטורי עובדים ובהעסקתם".

הנוסחה המנצחת אליבא דמואב מתבססת אפוא על שילוב בין כלכלת שוק תחרותית, שאינה סובלת רגולציה, ובין תמיכה סוציאלית, שאותה מספקת המדינה למעוטי היכולת ולנזקקים. השילוב הזה הוא הכרחי, מאחר שרק משק משגשג יוכל לקיים מדינת רווחה אפקטיבית. "בשביל לנהל מדינה שהיא סוציאל-דמוקרטית צריך עוגת-תוצר גדולה, שניתן למסות אותה ולחלק מחדש את ההכנסה. כשאתה קושר את הכלכלה בכל מיני מגבלות אתה לא נותן לתהליכי הייצור לייצר הרבה. אתה לא מאפשר לשוק להגיע למצב שבו אפשר להוריד פרוסה גדולה מאוד ולחלק מחדש את הרווחים לציבור דרך מערכות הרווחה, החינוך והבריאות, איכות הסביבה וכו'".

*זה עובד בדנמרק, כי הממשלה לוקחת אחריות על האזרחים. זה יעבוד גם אצלנו?

"התפקוד הפנטסטי של הסקטור הפרטי בתחום התעשייה הטכנולוגית מעיד על זה. אם ההייטק היה מנוהל כמו ממשלת ישראל או מערכת ההשכלה הגבוהה של המדינה, קרי - קביעת שכר ברגולציה, איגודים מקצועיים וקביעות - לא היינו מגיעים לשום הישג בתחום. הייטק זה תחום דינמי. חברות קמות ונופלות כל הזמן, וטוב שכך. נפתחת חברה, מאתרת הזדמנות, שוכרת עובדים, מייצרת, וזזה הלאה".

*נראה כי ביבי נתניהו היה מסכים איתך.

"לא בהכרח. נתניהו ביקש להפריט כל מה שסביר להפריט, לצמצם את הרגולציה ואת הפיקוח אבל כשהוא ניהל את הכלכלה המשק היה במשבר עמוק ובמיתון, ואלמלא הצעדים שהוא עשה היינו מגיעים למצב נוראי. רק שנתניהו קיצץ היכן שקל לקצץ, בקצבאות. אני מאמין שהוא היה מעדיף לשבור את המונופולים החזקים, בנמלי התעופה או על השלטר של החשמל. אבל לא היה לו את הכוח".

*והשמאל היה מסכים איתך?

"אני משתומם מול העמדות של אנשי שמאל שמתנגדים להפרטת חברת החשמל והנמלים ופתיחה לתחרות. יש כאן משהו שהוא מסכן את הדמוקרטיה של מדינת ישראל. חבר כנסת גדליה גל סולק מהכנסת בגלל גוף כל-כך חזק, שאפילו ממשלת ישראל לא מסוגלת ליישם החלטות שלה נגדו. אז העובדים מקבלים שכר מאוד גבוה והחשבון מוגש לפתחו של הצרכן הישראלי".

משכורות אדירות לוועדי עובדים

כלכלת השוק, קובע מואב, הצילה גם את ישראל. "המשק הישראלי סבל עד שנת 1985, מחוסר ניהול אחראי של תקציב המדינה, מריבוי של מונופולים וכמובן מאינפלציה אדירה, שבשנת 1985 הגיעה לשיעור שנתי של כ-500%.

הראשונים להיפגע היו החלשים, שמחזיקים שיעור גבוה יותר מרכושם במזומן. 'תכנית הייצוב', שנולדה בעקבות המשבר הכלכלי החריף ב-85', והמדיניות שבעקבותיה, הובילו לכך שב-20 השנים האחרונות המשק עובר לפסים אחרים: לכלכלת שוק, לניהול תקציבי אחראי, לצמצום הגרעון. לנהל מדיניות כזאת זו הצלחה, הצלחה שניכרת כמובן בתוצאות - ישנה צמיחה כלכלית ועלייה ברמת החיים".

*אבל לא כולם נהנים מן השפע הזה.

"בניגוד לפרופגנדה שטוענת כי מי שנהנה מהצמיחה הם רק העשירונים או האלפיונים העליונים, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים תמונה אחרת: זה נכון שהפערים גדלו והעשירים נהנים יותר מהעניים, אבל העושר מחלחל. רמת החיים האבסולוטית של כל העשירונים עלתה בצורה משמעותית במהלך 20 השנים האחרונות".

*אז איפה האוצר נכשל, אם ככה?

"המקומות שבהם האוצר נכשל הם חברת החשמל, כי יש שם לובי חזק, וגם עם הנמלים. לפתוח נמל ים פרטי היה פותר המון בעיות, כי כרגע, מערכת נמלי הים בישראל מאוד לא יעילה. אגרת הפריקה גבוהה ויש להם כוח אבסולוטי להשבית את המשק כרצונם. זה תוקע את המשק ופוגע בעובדים החלשים, שתלויים בנמלי ים תקניים שמאפשרים ייבוא חומרי גלם וייצוא מוצרים. כל צמיחת המשק, שמבוססת על צמיחה של משרות, נבלמת בגלל אלה שחוסמים את נתיבי הים והאוויר. ועדי העובדים החזקים שיושבים שם, לוקחים משכורות אדירות ועובדים בחוסר יעילות, הם אלה שדופקים את החלשים. לא הממשלה".

*ועדיין, הפערים במשק הישראלי קיצוניים ביותר. המנהל מרוויח 100 אלף שקל והמזכירה שלו 4,000 שקל. זה מקומם ולא צודק.

"כלכלנים חושבים על שכר כעל מחיר. לא במושגים של צדק. כמו עגבניות ומלפפונים. אתה לא חושב על צדק. אתה חושב על יבול נמוך של עגבניות, או על הצפה של מלפפונים. כוחות השוק מכתיבים. עבודה היא לא רק 'שכר'. היא גם יוקרה, נעימות, תנאים טובים. השכר הוא מנגנון שמאפשר הקצאה. כשיש אנשים טובים - כמו בהייטק - התחרות על מתכנתים מובילים ומהנדסים מצוינים מביאה לשכר גבוה".

מנקודת מבטי, בכלכלת שוק - אי השוויון הוא רע הכרחי. זה הפגם בכלכלת השוק. היא לא דואגת לצדק חלוקתי. לכן לממשלה יש תפקיד כאן".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות