ביג דיל

שש שנים אחרי אלבומם הקודם, החזרה של הברידרז משמחת מכל בחינה. קים וקלי דיל, מנהיגות הלהקה, כבר עברו כה הרבה הרכבים וכה הרבה גמילות מאלכוהול ומסמים, עד שעצם תפקודן הסדיר בהקלטות והכוונה לצאת למסע הופעות עולמי הם נס אנושי קטן, עוד בטרם המפגש עם השירים. באוזניים, החדשות אפילו יותר טובות. אמנם אין כאן להיט שיתחרה ב"cannonball", שהציב את הברידרז בין גל הלהקות שהובילו אמנותית ומסחרית את תחיית הרוק האלטרנטיבי האמריקני של שנות ה-90 המוקדמות, אבל עבור אוהדי הבנות, מה שיש מספק בהחלט. ככלל, הקטעים הקצביים מעט חלשים יחסית לבלדות, שחלקן מופלאות.

כשקים שרה "אני לא אוהבת אף אחד ואף אחד לא אוהב אותי", קשה שלא להיזכר בסרט התיעודי המזעזע שנוצר סביב האיחוד של להקתה הקודמת, הפיקסיז. באותה שנה, 2005, היא אמנם צולמה בראשית הקלטות הסקיצות לאלבום הזה, אבל גם כמי שסערות התקשורת והמעריצים אל מול איחוד הלהקה הכמעט-אלוהית ההיא הקצינו עוד יותר את הבלבול, המבוכה וחוסר האונים שלה כאדם פרטי, שבקושי מסוגל לנהל את ענייניו.

לקים דיל יש קסם שנוכחותה מביאה לכל מקום, הן בנגינה, הן בהרמוניות הקוליות הייחודיות והן באינטואיציות המלודיות שלה. ברצועות הפחות טובות אפשר לשמוע איך תחושות כמו חולמניות, חולשה, שבירות וחוסר אונים, גורמות לה לקרוס ולשירים להישמע לא רק מרושלים אלא ממש כחומרי גלם לא מטופלים, לא ראויים להנצחה, שוקעים לאיזה דכדוך פרטי שבקושי מתקשר. אבל כשדיל במיטבה, כמו ב"איסטנבול" או ב"regalme esta noche" המושר בספרדית, היא היוצרת הכי מתוקה ושובת-לב שיש.

מכל אלבומי יוצאי הפיקסיז מהשנים האחרונות, החדש של הברידרז הוא הכי מתגמל רגשית. הוא גם שב ומאשש את כוח המשיכה הנפלא שיש לאמנים כמו דיל, שמצד אחד כאילו לוקים באוטיזם ניהולי שלא מאפשר להם קריירה מסודרת ורציפה, אבל מצד שני מביאים למוזיקה שלהם כה הרבה תום ומתיקות שכמעט קשה לשמוע היום. בוודאי לא אצל להקות רוק צעירות שבלוטות הרגש והדמיון שלהן צחיחות ואף זחיחות בהרבה מאלו של דיל הוותיקה. למה שלא נראה אותה ואת צוותה מופיעים בישראל בקרוב? עם שלל מעריצי הלהקה האם שלה, ההיתכנות הכלכלית של אירוע שכזה מובטחת.