בביקורו האחרון בהונג קונג, לפני כחצי שנה, הופתע דוד גרוסמן, נשיא קהילת המעצבים הישראלית ועד לא מזמן ראש המחלקה לעיצוב גרפי בשנקר, למראה שלטי חוצות הקוראים למעצבים מכל הסוגים - אדריכלים, מאיירים, מעצבי מוצרים שונים ופרסומאים - להפסיק להכין סקיצות חינם ללקוחותיהם. זה לא טוב למעצבים, קבעו השלטים, זה גם לא טוב ללקוחות. גרוסמן הופתע, בעיקר משום שהדברים שיקפו את הרהורי לבו.
פחות או יותר באותו הזמן התיישבה בצדו השני של העולם המעצבת תמי מלמד מול המחשב שלה, והחלה להקליד בנחישות מייל. "לכל חבריי המעצבים, העוסקים ביצירה מכל התחומים", כתבה, "קמפיין עולמי חדש הושק נגד שיטת המכרזים והעבודה החינמית שלנו (...) חשוב שתצטרפו כדי להגביר את מודעותם של אנשי מקצוע ושל לקוחות. חתמו על העצומה, ואנא העבירו הלאה".
המייל הגיע למאות מעצבים בישראל ומלמד הוצפה בתגובות. "וואו, זה אחד הנושאים המעצבנים, כל הכבוד לך", כתב לה מעצב. "יפה שאת אומרת מה שכולם חושבים ולא מעיזים לומר ללקוח", הגיב פרסומאי.
בחודשים שחלפו מאז הפכה סוגיית אי-התשלום על הסקיצה, או העבודה בחינם כהגדרת המעצבים, לאחד הנושאים החמים בתחום. בפורומים מקצועיים ובשיחות פרטיות נשמעת שוב ושוב הקריאה להתאגד ולחסל את הנוהג הזה, המקובל מאוד בישראל. הצלחת התאגדותם של עובדי רשתות בתי קפה, של שומרים ושל קלדניות, מעודדת את המעצבים, אף שבמקרה שלהם המאבק מורכב הרבה יותר; מאחוריו מסתתרים מתח בין מעצבים ותיקים לחדשים, שוק רווי ותחרותי, וחשש רב מתגובת הלקוחות. אם יצלח המאבק, תהיה זו אחת הפעמים הבודדות שבהן הצליחה קבוצה קטנה של בעלי מקצוע חופשי לשנות את התנהלותו של השוק הישראלי.
איך נאבקים בנוהג?
הציפייה שהרעיון שבבסיס העיצוב יוצג באמצעים גרפיים וללא תמורה, קיימת בישראל מכל מקצועות העיצוב - אדריכלות, איור, פרסום, עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי ועוד. הלקוח בדרך כלל מבקש, כחלק מהצעת המחיר, גם סקיצה, הדמיה או פרזנטציה של הפרויקט המדובר. כמעט אף אחד מהלקוחות לא מעלה על דעתו לשלם על זה.
"מה שהם לא מבינים", אומר המעצב גיא לאור, "הוא שאם למעצב יש שתי סקיצות לעשות, על האחת הוא מקבל תשלום ועל השנייה לא, הרי ברור שהוא יעבוד יותר ברצינות על הסקיצה בתשלום. כשלקוח מבקש סקיצה של לוגו ללא תשלום, זה אומר שהוא בעצם מבקש סקיצה של לוגו ללא חשיבה. אני קורא לזה לוגו צ'יפס-סלט".
הסקיצה, אומרים המעצבים, היא החלק החשוב והמורכב ביצירה. "זה תהליך שמצריך את הבנת הרעיון ברמה של משחק שחמט", אומר אדריכל. "90% מהעבודה הם הסקיצה", אומרת מעצבת אחרת, "השלב שבו אנחנו אמנים - מחכים להברקה ולהשראה".
איך נאבקים בנוהג שרווח כבר עשרות שנים, ולא רק בישראל? אתר הקמפיין העולמי No Spec מציע למעצבים נוסח של מכתבים שאותם הם מוזמנים לשלוח ללקוחות. עוד מציע האתר מאמרים בנושא שאליהם אפשר להפנות את מי שמעדיפים לא לשלם, ועצומה לחתימת המעצבים. אתר נוסף שהוקם לצורך הקמפיין, Give Pitch a Change, מציע גם הוא מכתבים להורדה - במקרה הזה לממשלות, לגופים ציבוריים ולתעשיינים, שבהם מוסברים חשיבות העיצוב לתעשייה והנזק הנגרם מעבודה ללא תמורה.
בישראל קשה להאמין שמישהו יתרשם ממכתב בנוסח הזה. "צריך פשוט לסרב במצבים כאלה", קובע גרוסמן בנחרצות. "המעצבים המנוסים כבר יודעים לסרב. הרי מעצב, כמו כל איש מקצוע, נותן מהזמן, מהניסיון ומהמקצועיות שלו, ועל זה צריך לשלם".
מלמד מסכימה. "העיצוב נתפס אצל הלקוח כסוג של מותרות", היא אומרת, "הלקוח חושב לא פעם שגם הבן של השכן יכול לעצב בעבורו, ומשום שכך זה נתפס יש לקוחות שנוטים לחשוב כי אין סיבה לשלם הרבה או אפילו לשלם בכלל. לפני שנה החלטתי לשנות את הגישה עם לקוחות והפסקתי לתת סקיצות חינם".
רעיון אחר שעלה הוא להפיץ בין המעצבים "רשימות שחורות" של לקוחות סרבני תשלום, ולקרוא להם לא לעבוד איתם. התקווה היא כי חוסר הנעימות והחשש מהרשימה יגברו על חוסר הרצון לשלם.
לא כמו פיקאסו
כשמדברים עם מעצבים על סוגיית התשלום, עולה בווריאציה כזאת או אחרת סיפור על פאבלו פיקאסו. אל האמן, לפי הסיפור, הגיע איש עשיר והזמין ציור של תרנגול. פיקאסו ביקש תשלום נכבד מראש, והורה למזמין לחזור אליו כעבור שנה. המזמין לא אהב את הדרישות, אבל פיקאסו זה פיקאסו - והוא הסכים. כעבור שנה הוא חזר, ועם כניסתו לסטודיו הופתע לגלות תרנגולים מצוירים מציצים אליו מכל פינה. פיקאסו הוביל את האיש ללוח הציור שלו, ובתוך שתי דקות צייר עליו תרנגול. המזמין היה המום ושאל, "זה הכול? בשביל שתי דקות חיכיתי שנה ושילמתי הון?" פיקאסו השיב: "זה אולי לקח שתי דקות, אבל שנה של אימון".
בעיני מעצבים רבים, הסיפור מדגים את החיבור העדין בין מעמדו של המעצב לבין התשלום, עניין שבעיניהם הוא שורש הבעיה. "לפעמים מתייחסים אלינו כאילו אנחנו ועדת קישוט", אומרת המעצבת עליזה אשכנזי-חיון. "לא פעם, חברות לא מבינות את המשמעות האמיתית של העיצוב. קחו כדוגמה את האייפוד. זה מוצר שהפך לפופולרי בכל העולם בזכות העיצוב שלו. עיצוב יכריע אם מוצר יצליח או לא, ולכן ברור שמעצבים כועסים כשלא מוכנים לשלם להם על סקיצות. גם אני, בעברי, הסכמתי להציג סקיצות בחינם, אבל נפל לי האסימון מהר מאוד".
מלמד: "קיבלתי הזמנה להשתתף בתחרות לעיצוב לוגו של חברה מסחרית גדולה. ההזמנה נשלחה לעוד מאות מעצבים. בואו נגיד שמתוכם מאה ישלחו סקיצה, ורק שני המקומות הראשונים יקבלו תשלום. המקום השני יקבל אלף שקל והראשון 3,000 שקל. במצב רגיל לוגו לחברה יכול לעלות אלפי דולרים".
התיאור של מלמד עוסק בעוד אחת ממטרות המאבק: ביטול תחרויות עיצוב. הפטנט הזה הועתק לעולם העיצוב הגרפי מהאדריכלות, ובקרב המרואיינים קיימת תמימות דעים כי מדובר בלא יותר משיטה לשלם פחות. דוגמה בולטת לתחרות שנערכה לאחרונה היא תכנון בניין בצלאל החדש בירושלים, פרויקט שנחשב ליוקרתי מאוד. בתחרות השתתפו לא פחות מ-190 משרדי אדריכלים מהארץ ומחו"ל.
באדריכלות הסקיצה היא עניין מסובך במיוחד. יצירת הדמיה תלת-ממדית שמיועדת לתחרות או למכרז יכולה לארוך גם שבועות. "לא רק שניגשים לתחרויות האלה ללא דמי סקיצה", מספרת האדריכלית דידי דמרר, "היו גם מקרים של רשויות מקומיות שבהם נדרשו המשרדים לקנות את מסמכי ההשתתפות בעלות של מאות שקלים. נכון שהיתרון הגדול בשיטה הזו הוא שכל אדריכל יכול לגשת, אבל זה גם החיסרון. צריכה להיות סלקציה ראשונית כדי שלא יהיה מצב שבו עשרות משרדים עובדים לחינם".
קובי יסקי, שותף במשרד האדריכלים יסקי מור סיוון, ובנו של האדריכל זוכה פרס ישראל אברהם יסקי (שתכנן את כיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין, לאחר שזכה בתחרות), אומר ששיטת הסקיצות חינם והתחרויות הן עניין מתסכל.
לדבריו, "במצבים כאלה אנחנו מבקשים לכסות עלויות. התחרות בשוק פרועה ויוצרת מצבים של ניצול. המסר שצריך לעבור, בעיקר ליזמים, הוא ההבנה כי העבודה בין אדריכל ויזם היא תוצר של מערכת אמון. אם יזם פונה למשרד ומבקש סקיצות, ולאחר מכן הדמיות - מבלי להיות גלוי ולומר כי פנה לעוד משרדים - נוצר חוסר אמון שיפגע בסופו של דבר ביזם. אני חושב שכל משרדי האדריכלים צריכים לדרוש כיסוי עלויות. אין ספק שיזמים שעובדים עם משרדים גדולים ומכובדים מבינים ומכבדים את התהליך".
האדריכל יוסי מטלון, כמו המעצבים הגרפיים, משוכנע שהמצב הנוכחי הוא תוצר של תדמית האדריכל. "פעם אדריכל נחשב לחצי אלוהים, היום כבר לא נותנים כל-כך הרבה כבוד, בוודאי לא לאדריכל מתחיל. זה נובע גם מכך שבימינו כל מי שעשה קורס של ארבעים שעות קורא לעצמו אדריכל; אפילו ורה מהישרדות היא אדריכלית. זה יוצר חוסר איזון בין היצע וביקוש - היזמים יכולים לשחק עם האדריכלים ולטרטר אותם; משרדים קטנים לא יכולים להרשות לעצמם להגיד 'לא', וכל הענף נפגע".
גם אצל הפרסומאים והמאיירים
כמו אצל האדריכלים, גם בענף הפרסום מקובלת שיטת מכרזי הפרזנטציה ללא תשלום, שגורמת - לפי גינגי פרידמן, פרסומאי ותיק ומנכ"ל חברת משאבי אנוש בענף הפרסום - לבזבוז של עשרות אלפי דולרים. "בתהליך פרזנטציה מושקעים חודשיים של עבודה אינטנסיבית הכוללת בדיקת שוק, אסטרטגיה, והמון שעות עבודה וכוח אדם. ללקוחות זה לא אכפת, כי כל המשרדים בארץ, מהקטנים ועד הגדולים, משחקים את המשחק הזה. בחו"ל זה לא עובד ככה, ועל כל פרזנטציה המשרדים מקבלים תשלום לכיסוי עלויות. אני חושב שהבעיה היא שהפרסומאים בארץ הם מצוינים, אבל הם לא אנשי עסקים טובים".
יעל שחר-שריד, מנכ"לית אגודת המאיירים, מספרת שגם אליה מגיעות תלונות רבות. "אפילו ממני מבקשים לעתים סקיצה חינם, וזה אבסורד. להוצאות ספרים זה נראה טבעי לבקש ממאייר סקיצה חינם, כדי שיחליטו אם זה מתאים להם או לא. זה לא הגיוני שלא משלמים בעבור זה. הרי לא ייתכן שנלך לרופא שיניים ונבקש סתימת ניסיון חינם. בזמנו ניסיתי ליזום הסכם שכולם יחתמו עליו ושבו יוחלט על סכום מינימום שכל מאייר ייקח על סקיצה, אך לא הצלחתי להעביר את זה".
דניאל קיש, מנכ"ל חברת קונץ לעיצוב תעשייתי ולפיתוח מוצרים, מספר שבנישה שלו כבר לא מקובל לבקש סקיצות חינם. "הבעייתיות היא שמה שהם משלמים לא מכסה את העלויות של הסקיצה. אז אמנם זהו מצב יותר מאוזן, אך בפועל אנחנו עובדים לעתים חצי חינם".
אגב, כמעט כל המעצבים בנישות השונות אומרים שכאשר מדובר בהצעה מלהיבה מקצועית, או בפרויקט גדול המגלם הזדמנות כלכלית ניכרת, הם מוכנים לעבוד ללא תמורה. "אם אקבל הצעה מחברת סוני אני אבלע הכול", מזדרז קיש להבהיר.
צעירים מול מבוגרים
אחת הבעיות המרכזיות שמפריעות לקמפיין היא ההתמודדות עם בעלי מקצוע צעירים ורעבים שמחפשים הכרה. כמעט כל המעצבים הוותיקים שהתראיינו לכתבה מודים כי גם הם, בצעירותם, עבדו חינם כדי לזכות בהכרה. הבעיה ידועה בכל העולם, ובקמפיין העולמי מושקע חלק ניכר מהמאמץ בשכנוע הצעירים. "בכל הזדמנות שיש לי, אני אומרת למאיירים מתחילים - לעולם אל תעבדו בחינם. אני עשיתי זאת, וזו הייתה טעות", אומרת אלית אבני-שרון, "בתחילת דרכי נרשמתי לתערוכה כדי להתפרסם. מה שקרה זה שעיתון מסוים פשוט סרק את האיורים מהתערוכה, שילם לי גרושים, ועשה בהם שימוש בכתבות. כשאני הולכת ברחוב שינקין אני מגלה איורים שלי שדלפו ונמכרים כתמונות, ואני לא מקבלת לא קרדיט ולא תשלום. כשאני ובעלי התחלנו לצאת, הוא עשה עליי חיפוש בגוגל והופתע לגלות את השם שלי תחת איור באתר נערות ליווי".
"קל להם להגיד את זה", עונה חן לחם, מעצבת צעירה, "הם כבר מוכרים ובעלי שם. אבל אנחנו חדשים ומחפשים הכרה, אפילו אם זה אומר שנשב בלילות על סקיצה בחינם. מבחינתנו - רק לקבל כל עבודה וכל הזדמנות".
לחם לא מגזימה בתיאור נכונותם של צעירים במקצוע לעבוד חינם, ולא רק על סקיצות. חיפוש קצר באינטרנט מעלה מודעות המנוסחות בסגנון "דרוש מעצב גרפי מתחיל. אין באפשרותנו לשלם, אולם אנו נותנים קרדיט על-גבי העיצוב". את המודעות הללו מפרסמות גם חברות גדולות, שמגלגלות סכומים ניכרים ובהחלט יכולות לשלם.
מלמד עונה לדברים כי מאז שהחלה לדרוש דמי סקיצה, "הלקוחות מעריכים אותי יותר, ואני גם מרוויחה יותר. השינוי צריך לבוא מתוך המעצבים, גם מהצעירים שבהם. הם צריכים לזכור שיחד עם המשרדים המבוססים שדורשים בידיים חינם הם שוברים את השוק, ולזה יש השפעה על כל מי שעוסק במקצוע. מניסיוני אני יודעת שאם מבקשים מהלקוח לשלם, הוא משלם. צריך פשוט אומץ".
הלקוחות: גם לנו מגיע
הלקוחות, מצדם, טוענים שכמו שאף אחד אינו אוהב לעבוד בחינם, כך הם אינם מעוניינים לשלם בעבור רעיון מופשט שאותו הם מתקשים לראות בעיני רוחם. "קשה לי להתמודד עם זה שאני צריכה לחתום על משהו שעוד לא ראיתי", אומרת לקוחה שמחפשת מעצב בעבור אתר האינטרנט של החברה שבבעלותה. "הייתי אצל מעצב שדרש מחיר מאוד גבוה, ודרש שאחתום על חוזה לפני שראיתי מה יש לו להציע. זה לא מקובל עליי. לגיטימי להחתים את הלקוח על כך שלא ישתמש ברעיון, אבל זה גם לגיטימי מצדי לבקש לראות איך זה ייראה ורק אז להחליט".
על הטענות האלה עונים היוצרים כי חברות ויזמים צריכים לעשות שיעורי בית, לבחון עבודות קודמות, ורק אז להחליט. "כל אדריכל משחרר את העבודות שלו לרחוב, כך שאפשר להתרשם בקלות", אומר האדריכל ועורך אתר אדריכלות ובנייה בישראל, ארז מירב. "הלקוח הישראלי תמיד רוצה הכול, ובכמה שפחות מחויבות. קורה שלקוחות מבקשים סקיצות חינם, אבל אני, במצבים כאלה, מסביר שיש נורמות מסוימות. לעשות סקיצה של תכנון בית זה גם להיות קצת הפסיכולוג של המשפחה, וזה לא משהו מובן מאליו".
"אני בגישה שבכלל לא צריך את התהליך הזה", מוסיף פרידמן. "אם לקוח רוצה להתרשם מעבודה של משרד פרסום שיבקש לראות קמפיין קודם, ועל סמך זה יחליט אם להעסיק אותם או לא". על כך עונה הלקוחה כי "פניתי למעצב על סמך העבודות הקודמות שלו, אבל דבר לא מבטיח לי שאני אוהב את מה שיש לו להציע לי ספציפית".
השורה התחתונה
האם יצליח הקמפיין? כל המעורבים מסכימים כי התהליך מייגע, אבל חלוקים בשאלה אם יצליח. הסקפטיים אומרים כי לשכנע את הצעירים שלא לעבוד ללא תמורה יהיה בלתי אפשרי, האופטימיים אומרים כי גם הצעירים מבינים את ההשלכות שיש להתנהלות השוק על עתידם. כך או אחרת, ליאור גנץ, מעצב פנים שאינו מוכן לעבוד ללא תמורה, מציע פתרון מעניין. הוא אומר שבלי קשר לשאלה העקרונית, התשלום מבחינתו הוא סוג של מערכת סינון. "אם לקוח נבהל מדמי סקיצה, זה אומר שזה לקוח שאני לא רוצה לעבוד איתו, כי ברור שהוא לקוח לא רציני".* *