מלחמה וזיכרון

סביר להניח כי השם עבד עאבדי אינו אומר דבר לרבים מאנשי האמנות בארץ, וחבל. היעדרותו של עאבדי מן הרשימות הקאנוניות היא סימפטום להדרתם של אמנים פלשתינים מסיפורה של האמנות הישראלית, סיפור המתנהל על-פי-רוב בהתאם לקריטריונים אתניים ולאומיים. התערוכה "לא שכחנו - ומא נסינא" מציגה מגוון של רישומים והדפסי אבן מרשימים של עאבדי, אשר פורסמו במקור כרפרודוקציות מסוף שנות ה-60 עד סוף שנות ה-80 בעיתונים שונים, ועיטרו את כריכות ספריהם של יהודים וערבים גם יחד. במיוחד בולטות היצירות לסיפוריו של סלמאן נאטור, שהתפרסמו לראשונה בין השנים 1980-1982, בעיתון "אל-ג'דיד", תחת הכותרת "לא שכחנו", שממנו נלקח גם שם התערוכה.

היצירות המקוריות עצמן מעולם לא הוצגו. עאבדי עצמו זנח את רעיון הצגתן, עד לפנייתה של אוצרת התערוכה, טל בן צבי, אשר התפעלה מעבודתו והתעניינה האם העבודות והרישומים המקוריים עוד מצויים.

עבד עאבדי נולד בחיפה ב-1942, ובאפריל 1948 יצא עם אמו ואחיו לביירות. לאחר נדודים במחנות הפליטים הפלשתיניים, שבה המשפחה ב-1951 לחיפה. מכאן ואילך סיפורו של עאבדי הוא שיתוף פעולה בין יהודים לערבים, התגברות על מחסומים, יצירת אמנות יחדיו, והשתתפות בפעולות מחאה שכם אל שכם. עאבדי למד מאמנים כרות שלוס, נפתלי בזם, גרשון קניספל ושמעון צבר ז"ל. רישומיו של עאבדי מוכיחים את קשריו העמוקים והשתייכותו השורשית לזרם אמנותי זה, של הריאליזם החברתי.

ב-1962 התקבל עאבדי לאגודת הציירים והפסלים בחיפה, והיה לאמן הערבי הראשון שנמנה עם חברי האגודה. עאבדי מחליט לנסוע ללמוד אמנות בגרמניה, ולומד שם תחת הדרכתה של לאה גרונדיג, אמנית יהודייה ניצולת שואה. ב-1971 הוא חוזר לישראל כאמן בשל, היוצר במספר מדיומים. ב-1978 הוא יוצר ומקים עם ידידו גרשון קניספל את האנדרטה לציון יום האדמה בסכנין. האנדרטה מציגה את הרפרטואר האיקונוגרפי הציורי של עאבדי בתבליט ובפיסול, ומעניין להיווכח כיצד מנעד דומה של מוטיבים ויזואלים, נושא מטענים קונוטטיביים שונים לגמרי בעבודותיהם של חלק ממוריו. סיפורה של האנדרטה, על ההתנגדות להקמתה והניסיונות להרסה, נפרס בתערוכה שאצרה בן צבי ב-2007 ומוצגת עתה בחלל התצוגה של עמותת מוסאוא בחיפה. אולם על האנדרטה נכתב במפורש: "עוצב על-ידי ע. עאבדי וג. קניספל, להעמקת ההבנה בין שני העמים". בעוד אנדרטה פרי עיצובו של אמן יהודי שוכנת בלבו של כפר ערבי, קשה למצוא מקבילה הפוכה.

הרישומים המוצגים בתערוכה מנכיחים את הווירטואוזיות הרישומית המאפיינת את עאבדי, לצד עוצמת המבע. מעבריו מקו מאפיין, "שמן" ובולט, לפרטי פרטים דקדקניים, הם עדינים וחלקים, ויוצרים תמונה שלמה בעלת מאפיינים מובחנים. בולט גם הדיאלוג המוצלח בין הכתב לדימוי, בעיצוב גרפי מרשים לתקופתו. התערוכה כולה מאפשרת חרך הצצה נדיר אל תוך תוכה של האמנות הפלשתינית, והתרבות הוויזואלית שנוצרה בישראל בידי אזרחיה הערבים, תרבות אשר אם לא ייעשו כיום מאמצים גדולים לשימורה - נגזר גורלה להיכחד.