פורטפוליו / אסתר דומיניסיני

ילדות: פולין. אבא היה רופא שיניים. במלחמת העולם השנייה הוא גויס לצבא הרוסי והיה בחזית. את משפחתו הוא איבד בשואה. אימא היא אקדמאית עם מאסטר בהיסטוריה, וכשהבינה שהמצב מחמיר ברחה לרוסיה. בסוף המלחמה הם חזרו לקאלוש, העיירה שממנה יצאו, התחתנו, ועלו לארץ ב-1957 כשהשערים נפתחו. חוץ מזיכרונות עמומים מהטיולים עם המטפלת, אני לא זוכרת דבר.

עלייה לארץ: זוכרת היטב. את הנסיעות הארוכות ברכבת לגנואה, את האונייה שנקלעה לסערה, ואת תל אביב שבה גדלתי. לא היו לי שום חוויות קליטה קשות, ואין לי מבטא. אף פעם גם לא היה לי דחף לחזור לפולין. הגעתי לשם בסוף השירות שלי במשטרה, כשנסענו לסיור במחנות ההשמדה.

שושי: אחותי התאומה, אשת שיווק שמייצגת את ישראייר בארצות הברית. אנחנו לא תאומות זהות, אבל איך שהוא, כשאנחנו קונות נעליים, גם אם אנחנו מסתכלות על זוגות אחרים, בסוף נקנה אותו הדבר. אחי הוא ד"ר לתעשייה וניהול, מהנדס חשמל בתע"ש.

מאוריציו דומיניסיני: בעלי. איטלקי שעשה עלייה, אדריכל עם נורמות אירופיות, אחד האנשים הכי משכילים ורחבי אופקים שאני מכירה. הוא נותן לי גיבוי ופרגון מלאים. הבן שלנו סטודנט לרפואה.

רפואת שיניים: זה המקצוע שהוריי רצו שאלמד, אבל חיטוט בפה של אחרים לא עניין אותי, אלא אנשים. למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, עם התמחות בבריאות הנפש, ותכננתי לטוס לארצות הברית כדי ללמוד כתיבת תוכניות לטלוויזיה החינוכית.

יום כיפור: המלחמה שיבשה לי את התוכניות ונשארתי בארץ בלי עבודה. חבר שפגש אותי אמר שבמשטרה מחפשים אקדמאים. ניגשתי ללשכת הגיוס והאחראי על כוח אדם הציע לי שני תפקידים - חקירות של נוער עבריין, וקצינת רווחה לקצינים.

משטרה 1: בחרתי בחקירות נוער, כי הייתי בטוחה שזה לחודשים אחדים, וקיבלתי דרגת רס"ל. די מהר מוניתי לראשות האגף למניעת עבריינות נוער. הכרתי את האוכלוסייה של יפו ועג'מי לעומק. אחי היה מיואש. הוא שאל, בשביל זה שלחנו אותך ללמוד? איך אני אספר שאת שוטרת? אבל זה היה פרק מרתק. הייתי האישה הראשונה בסגל הפיקוד הכללי בדרגת ניצב, כראש אכ"א.

משטרה 2: גוף מורכב, בעייתי, המונה 26 אלף עובדים, שחייב לעבור רפורמה בחלוקת תחומי האחריות, בגיוס משאבים ובדרך תפעולו.

מפכ"לות: ברור היה לי שלא בשלה העת למינוי מפכ"לית אישה, לא רציתי בתפקיד ולא הוכשרתי אליו. ביוני 2003 הודעתי שאני עוזבת.

חופשת שחרור: בפעם הראשונה בחיים היו לי שלושה חודשים משלי. נרשמתי לחוג מוזיקה, הייתי בחדר כושר בכל יום ולא רק בשישי-שבת, נפגשתי עם אנשים, ונסעתי לברלין עם הבן שלי.

שירות התעסוקה: במקביל להצעות שקיבלתי מהמגזר הפרטי, התקשרו ושאלו אם ארצה להציג את המועמדות שלי לתפקיד מנכ"ל השירות. אמרו לי שאני מתאבדת שיעית, שזה גוף עם תדמית איומה, אבל רציתי להראות שאפשר אחרת. ההתחלה הייתה על הפנים, אבל השארתי שירות שעבר רפורמה מוצלחת.

חברות כוח אדם: ימשיכו לפעול, בלבד שלא ירמסו זכויות עובדים.

השמירה: החברה עבדה באבטחת שירות התעסוקה, ושולחה כשהבנו שהיא לא שומרת על זכויות העובדים.

שיקולים פוליטיים: שגרמו לי לעזוב את השירות? לא היו. החוזה שלי הסתיים אחרי ארבע שנים, וחודש לפני סיומו הודעתי לשר ישי על כוונתי לעזוב. הוא ביקש ממני להמשיך עד סוף השנה וסירבתי, כי רציתי להתחיל שנה חדשה במקום אחר. נפרדנו בידידות.

ביטוח לאומי: ידעתי שהמנכ"ל מסיים את תפקידו, וראיתי בזה המשך ישיר למה שעשיתי. הייתי חודשיים בחופשה, הגשתי מועמדות וקיבלתי את התפקיד.

פילנתרופיה: לא תפסה את מקומו של הביטוח הלאומי. אל תשכחי שהמדינה משתתפת במימון רוב העמותות.

עוני: אני מאמינה בחלוקת חכות ולא דגים.

השתתפות בכוח עבודה: בישראל היא מהנמוכות בעולם - 55.5%, כשהממוצע בעולם הוא 70% .

שופינג: איזו אישה לא אוהבת? אני מאמינה באיכות ולא בכמות.

תפיסת עתיד: יש לי עוד ארבע שנים להפוך על פיו את המשפט השגור בפי הציבור, "כל החיים שילמתי ביטוח, וכשאני צריך משהו - שולחים אותי הביתה".