עו"ד פרופ' יובל לוי: "רבים מחבריי למקצוע הופכים לשכירי-חרב"

הבית > ביישוב היוקרתי קיסריה. מחלונות הקומה השנייה בווילה עצומת הממדים של יובל וגבריאלה לוי נגלית בריכת שחייה גדולה מוקפת מדשאה מטופחת, פינות ישיבה מעוצבות וגינה עשירה המעניקה ממד פסטורלי ליוקרה הנשקפת מכל עבר. פנים הבית מעוצב בקו אלגנטי ויוקרתי. הווילונות הבהירים בקומה השנייה מתנופפים ברוח, חושפים ומסתירים את הגן המהודר. פרופ' לוי יושב בפינת עבודה מרווחת, מאחוריו ספרייה עמוסת ספרים משפטיים, רומנים וספרי היסטוריה החיים זה לצד זה. לצידם תמונות של אביו, אימו ובני משפחה נוספים. דקות ספורות קודם לכן אמרה גבריאלה "להתראות" ויצאה לעיסוקיה. שקט שורר ברחבי הווילה. פתאום, רעשים לא מזוהים מהחצר מפירים את השקט. כשהווילון מוסט, נראה רועי, בנו בן ה-13 של לוי, מתאמן בקליעות כדורסל לסל בחצר. "הבן שלי שחקן כדורסל מכור", אומר לוי עם ניצוץ אבהי חם בעיניו. שנייה אחר-כך הוא חוזר לפוקוס, וארשת פנים רצינית של עורך-דין בעל ותק של יותר מ-50 שנה, משתלטת על פניו.

האישה > "היא היתה מתמחה שלי במשרד. ככה היכרנו. אנחנו נשואים כבר 20 שנה".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב וגדלתי בירושלים. אני דור רביעי בארץ במשפחתי. אבי היה חקלאי שעסק בפרדסנות. הוא קנה קרקעות בהרצליה ונטע עליהן פרדסים. בזמנו, הפרדסים נחשבו לחקלאות הבורגנית של המושבות. בנוסף, הוא עסק במסחר. הוא עבד עם אביו ואחיו. אימי הייתה עקרת-בית. יש לי אח אחד, צעיר ממני ב-11 שנה.

"חיינו בנוחות יחסית. היינו די בורגנים. אפשר אפילו לומר, שהייתי ילד שמנת של ירושלים, אבל לא באמת, כי אז לא היו ילדי שמנת. זיכרונות ילדותי ונעוריי נהדרים. חייתי בארץ במשך 16 שנים של מנדט בריטי, ואני זוכר הכול. חיינו עם לאומנות יוקדת. זה מה שהעסיק את הנוער. שום דבר אחר.

"הייתי תלמיד טוב מאוד. לא מאלה שיושבים וחורשים, פשוט ילד סקרן עם קליטה מהירה. הייתי פעיל בצופים וספורטאי ידוע בירושלים. השתתפתי בתחרויות ריצה וכדורעף, ובענפי ספורט נוספים. הייתי אלוף בתי-הספר בירושלים בריצת 60 ו-100 מטר. באותה תקופה לא עסקנו בקריירות ובמה נרצה לעשות כשנהיה גדולים.

"בגיל 14 וחצי, הגיע לארץ יהודי מאנגליה, יעקב הלוי, שהיה סגן-יו"ר ההסתדרות הציונית באנגליה, והבעלים של בית-ספר יהודי באנגליה, שמשך אליו את מיטב הבנים של החברה היהודית באנגליה. הוא הציע לאבי לשלוח אותי ללמוד בבית-הספר שלו. אבי שאל אותי אם זה מעניין אותי לנסוע ללמוד שם, ואני הסכמתי. לא היו לנו קרובים באנגליה ולא הכרתי שם איש, אבל הסכמתי. לאבי הייתה מוטיבציה שלא ידעתי אותה אז, וגיליתי בדיעבד. באותה תקופה התחלתי להתחכך עם המחתרות היהודיות בארץ, בעיקר עם האצ"ל. אבי חשב שאני עלול לצאת לתרבות רעה בקונטקסט הזה, והחליט להרחיק אותי.

"כשנה אחרי שנסעתי לאנגליה פרצה מלחמת העצמאות, והתנתקתי לגמרי מהמשפחה. בשל המצור על ירושלים, הם לא יכלו ליצור קשר, כך שלא ידעתי אם הם חיים או מתים. הלוי לקח עלי חסות מוחלטת באנגליה, ודאג לכל צרכי. רק כשנגמר המצור, אבי יצר איתי קשר והודיע לי שהכול בסדר. את התיכון סיימתי תוך שנתיים, וחזרתי לארץ בגיל 17 עם תעודת בגרות מלאה. החברים שלי בארץ עוד למדו בשמינית, ומה שהעסיק אותם היה לגמור את השמינית, לעבור את הבחינות, ולצאת להכשרה. אותי זה כבר לא כל-כך עניין. מבחינתי הכול השתנה".

משפטים > "כשחזרתי לארץ, נותרה לי שנה עד הצבא, אז החלטתי לנצל אותה ללימודים. חשבתי שאלמד כלכלה או משפטים. משפטים עניינו אותי תמיד. ידעתי שיש לי כושר דיבור, כתיבה וניתוח, ושהתכונות האלה חשובות לעורך-דין או למשפטן. היה לי גם עניין גדול בבתי משפט. ב-49', כשהוקמה מערכת המשפט של המדינה הייתי הולך לבתי משפט לשמוע משפטים. הכרתי חלק מהשופטים, כי הם היו הורים של חברים שלי.

"ובכל זאת, לא יודע למה, חשבתי שכלכלה זה מה שאני רוצה. הייתי צעיר מדי להירשם לאוניברסיטה, ולא רצו לקבל אותי, אבל הלוי, הפטרון הגדול שלי מאנגליה, הרים טלפון לאוניברסיטה, וזה הספיק. מצאתי את עצמי בפנים מהר מאוד. כבר אז היו פרוטקציות. אז למדתי כלכלה שנה ראשונה, אבל לא כל-כך הצלחתי. פעם ראשונה בחיים, שהיה לי קשה עם משהו. אחרי שנה אמרתי לעצמי: 'אין לי את זה', ועזבתי. בדיוק אז פתחו את הפקולטה למשפטים בירושלים, וחשבתי שזה יתאים לי, אבל הייתי חייב להתגייס לצבא. למזלי, הקימו באותה שנה את העתודה האקדמאית. נרשמתי, התחריתי, והתקבלתי בלי פרוטקציה.

"בלימודי משפטים הייתי הראשון במחזור כל השנים, אז כנראה בחרתי טוב. אחד המרצים שלי היה שמעון אגרנט, שבהמשך כיהן כנשיא בית המשפט העליון. כשסיימתי את התואר התמחיתי אצלו. היה בינינו קשר טוב. באמצע ההתמחות, צה"ל חשב שרצוי שאגיע אליו, ובמקום לסיים שנתיים התמחות התגייסתי לשירות סדיר בפרקליטות".

יועץ משפטי לממשלה > "בשנת 1975, שנתיים אחרי שפתחתי משרד עצמאי, צלצל אלי שר המשפטים דאז, חיים צדוק, והזמין אותי לפגישה. צדוק אמר לי, שהיועץ המשפטי, אז מאיר שמגר, מונה לשפיטה בבית המשפט העליון, והוא המליץ עלי כמחליפו. צדוק אמר לי, שאם אסכים הוא ימליץ לממשלה, והעניין סגור. למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו 'כן'. מהר מאוד צדוק סיכם את הכול עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, והשמועה שיש יועץ משפטי חדש הגיעה לחוגים מסוימים של פוליטיקאים ואנשי עסקים. פתאום הופיעו טלפונים מחברים, אנשים ברכו אותי באיזושהי קבלת פנים. קודם היו אומרים לי 'שלום' וזהו. איש לא התמרח מסביבי. פתאום אנשים שאף פעם לא היו ניגשים ניגשו אלי. מהר מאוד הבנתי שהתפקיד הזה נוגד האופי שלי. אני פשוט לא אוהב להיות כבול. פתאום הבנתי שאני אכנס מתחת למיקרוסקופ של כל העולם. זה לא אני.

"ואז עשיתי את הדבר הכי פחות נעים שעשיתי בחיים שלי, נפגשתי עם צדוק ואמרתי לו שאני מצטער שהסכמתי לקבל את התפקיד, ואני מבקש לשחרר אותי. ואז מונה אהרון ברק, שעשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר".

ליטיגציה > "בשבילי עריכת-דין זה ליטיגציה. זה המבחן האמיתי של להיות פרקליט. ליטיגטורים גאים באומנות הליטיגציה. ליטיגטור טוב או שהאומנות מוקנית לו או שהוא לא ליטיגטור. הוא צריך להיות שחקן ופסיכולוג, ולדעת להשתלט על מכלול עצום של עובדות תוך ירידה לכל פרט ופרט. ליטיגציה היא לא מלחמה. היא יותר דומה למשחק שהשליטה בפרטים בו מכרעת. אני מייחל לכך שחברי למקצוע יבינו את ההבחנה. רבים מהם נלחמים והופכים לשכירי חרב. זה לא שדה קרב. זו במה שעליה כל צד צריך להציג בצורה הכי טובה שהוא יכול, בהתאם לכללים, את העמדה שלו.

"הדור הצעיר של עורכי-הדין, הציבור וגם השופטים חושבים שזה קרב שבו יש ניצחון והפסד. הפרספציה זה של שניים שיצאו למלחמה, ומי שיותר טוב מנצח את השני, זה לא נכון לחשוב כך. אמנם ההצגה לא מתנהלת עם כפפות של משי, אבל עורכי הדין של הצדדים הם לא אויבים ולא שכירי חרב. זאת תפיסת החיים שלי. בעניין הזה אני מרגיש מאוד טוב להופיע מול חבריי למקצוע שאני שנים מתמודד מולם, כי אנחנו חברים באותו 'מועדון'. אני סומך על מילה שלהם, על סיכום ועל כתב טענות, ואני יודע איך לקבל דברים פוגעים כשהם אומרים אותם. עם חברים חדשים זה לא כך, כי חלק מהם חושבים שמדובר במלחמה והם רוצים לנצח בכל מחיר. ואז יש סילופים של דברים בכתבי טענות, הם מנחים עדים להעיד עדות לא נכונה ועוד.

"זה לא עניין של גיל, אלא של תפיסה. התפיסה של הליטיגציה היום משתנה, המקצוע משתנה, הקולגות משתנות, החינוך שהם מקבלים בתחום המקצועי משתנה, וזה מאוד עצוב".

גדול השופטים > "הביטוי גדול השופטים הוא בלתי אפשרי. צריך לדבר על גדולי השופטים. קבוצת גדולי השופטים בעיני היא: חיים כהן, שמעון אגרנט ומאיר שמגר. התרומה של כל אחד מהם למשפט ולמערכת המשפט הייתה גדולה, אבל היו תכונות שהיו אצל האחד והיו פחות אצל השני, ולכן הקומבינציה המשלימה של כל התכונות של שלושתם הופכת אותם לקבוצה הבולטת מבין כל שופטי ישראל".

טלוויזיה > "טלוויזיה אני אוהב לראות. אני מוצא בזה הרבה עניין. אני רואה תוכניות אקטואליה, פוליטיקה, היסטוריה, כלכלה וחדשות. חדשות אני רואה בכמה ערוצים במקביל, ב-CNN, בפוקס, BBC וסקיי, אני רואה אפילו את ערוץ החדשות הצרפתי, כדי לא לפספס כלום".

קריאה > "ספרות משפטית אני לא קורא בכלל. עד לפני חמש שנים קראתי המון ספרות משפטית כחלק מהעבודה שלי באקדמיה. כשפרשתי מהאקדמיה הפסקתי. אני קורא פסקי-דין או מאמר מקצועי פה ושם, אם הוא מעורר אצלי עניין.

"אני קורא הרבה ביוגרפיה וספרי היסטוריה. אילולא הייתה טלוויזיה הייתי קורא הרבה יותר. בבוקר אני קורא עיתונים כמו משוגע. בחופשות אני קורא 'ספרי טיסה', ספרים של רם אורן ואחרים, ואני מאוד נהנה מהם. זה הבידור בנסיעות שלי".

ספורט > "ספורט תמיד היה חלק מחיי. שנים ארוכות שיחקתי טניס ועסקתי בענפי ספורט שונים, אבל היום זה הפך לספורט של תחזוקה, שזה שחייה וחדר כושר, שלוש-ארבע פעמים בשבוע. אני לא משגע את עצמי, אני לא מנפח שרירים, לאחרים יש אגלי זיעה גדולים משלי, אבל אני משתדל להתאמן. הפסקתי לשחק טניס לפני עשר שנים, כי התחלתי להתפרק. עשרות שנים של טניס מניחות מחיר אמיתי על הגוף, וזה בא אליך כשזה בא. שיחקתי גם גולף הרבה שנים, אבל גם עם זה הפסקתי מאותה סיבה".

אלמלא הייתי עורך דין > "התשובה שנותנים האנשים שמצליחים בקריירות מסוימות היא: 'הייתי בוחר בדיוק את אותו דבר'. זה נכון גם לגבי. אני מביט על החיים שלי, הפרטיים והמקצועיים, כמכלול, ושואל את עצמי 'נו, היית רוצה להחליף אותם במשהו אחר, אילו יכולת?'. התשובה היא לא".

לא יודעים עליי > "אם ישאלו אנשים שמכירים אותי מתקופות שונות בחיים מי אני, התשובות יהיו מאוד שונות. חלק מהאנשים יגידו שאני סנוב, יהיר, מתרחק, גנדרן, וגם מבוקש בקרב נשים, כי הייתי מאוד פופולרי כשהרצתי באוניברסיטה. היו אומרים לי שהסטודנטיות אוהבות לבוא להרצאותיי. נחשבתי לכזה שהסטודנטיות מתעניינות בו. אבל אני חייב לומר, שבחיים שלי, ב-45 השנים באוניברסיטה, לא היה לי שום דבר עם שום סטודנטית. כלום. אחרים יגידו עלי: 'מה פתאום, הוא לא יהיר, זה רק נראה ככה. הוא ביישן'. יש לי סוג של פחד קהל או ביישנות. למרות שדיברתי כל החיים שלי מול קהל, היו לי פרפרים בבטן כל פעם שהופעתי בפני קהל חדש".

בעוד 10 שנים > "אהיה בן 85. אני לא יכול להעז לחשוב על כך. יש לי משפחה צעירה, יש לי בת בת 17 ובן בן 13, וזה המזל הגדול שלי. אני רוצה לגדל את ילדיי. אני מוכרח לחיות חיים די שגרתיים עד שהם יוכלו לפרוח מהשובך, וזה די הרבה זמן. אני לא צריך לעשות תוכניות מה יהיה בעוד עשר שנים, להיפך, אצלי המחשבה היא כמה שיותר שגרתי יותר טוב".

רזומה > עו"ד-פרופ' יובל לוי (75) גדל בירושלים ומתגורר בקיסריה. נשוי בשנית לשופטת המחוזית גבריאלה (דה-ליאו) לוי ואב לחמישה * עומד בראש משרד עוה"ד יובל לוי, שאותו ייסד ב-1973 * ב-2002 פרש מהאקדמיה, לאחר ארבעה וחצי עשורים שבהם לימד באוניברסיטת תל-אביב * מתמחה במשפט אזרחי-מסחרי ועסק גם בנושאים ציבוריים. בין היתר ייצג את אלוף שמואל גורודיש בחקירת מחדלי מלחמת יום הכיפורים על-ידי ועדת אגרנט * הוכתר על-ידי הצ'יימברס אנד פרטנרס, כאחד משני הליטיגטורים המובילים בארץ.