מומחים לדיני משפחה: ביטול "חזקת הגיל הרך" בגירושין יפתח פתח להידיינויות-סרק, ובפועל דבר לא ישתנה

בראשית השבוע, לאחר שנתיים של דיונים, פרסמה הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין, בראשות פרופ' דן שניט, את המלצותיה, לרבות המלצתה המהפכנית לבטל את "חזקת הגיל הרך", שלפיה ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם, אלא אם יוכיח האב שהוא ראוי להיות ההורה המשמורן. רגע לפני שאבות מתגרשים מכינים את החדר לפעוט, מסבירים המומחים שבפועל דבר לא ישתנה. בתי המשפט יגיעו לאותן תוצאות בנוגע למשמורת, אבל הדרך לשם עלולה להיות יותר ארוכה וכנראה גם יותר קשה, בעיקר לאמהות.

"ביטול חזקת הגיל הרך יגרום להעצמת היריבות, העצמת המלחמה וזירת מלחמה נוספת, שלא הייתה קיימת עד עכשיו במלחמה בין האב לאם המתגרשים", אומרת ד"ר רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוני' בר-אילן, ומומחית לדיני משפחה. לדבריה, החזקה אמנם לא מוחלטת וניתנת לסתירה על-ידי האב, אבל היא העניקה יציבות משפטית, כי היה צורך במקרים חריגים מאוד כדי לסתור אותה, ולכן הייעוץ שניתן ללקוחות גברים היה לרוב שעדיף לא להילחם עליה.

הלפרין-קדרי מודאגת מההשלכות המהלך. "אם תבוטל החזקה, ייפתחו חזית חדשה ופתח רחב לסחיטת ויתורים נוספים מצד האם במהלך הגירושין. הגברים תמיד יוכלו לאיים בכך שהם יילחמו גם על נושא המשמורת מעכשיו".

לדבריה, ברגע שמבטלים את הכלל הנוקשה יחסית, נפתח פתח להידיינויות אינסופיות, שבמהלכן יציגו מומחים משני הצדדים, חוות-דעת ועדויות וההוצאות המשפטיות יכפילו וישלשו את עצמן, "כשבסופו של דבר - ואת זה יודעים מניסיון משיטות משפט אחרות - התוצאות בשטח לא ישתנו בהרבה. עדיין ברוב המקרים ההחזקה הפיזית תישאר בידי האמהות, כי הקריטריונים יהיו כאלה שיבחנו את הקשר של ההורה עם הילד ומי ההורה הדומיננטי, ולרוב אלה האמהות.

ד"ר שחר ליפשיץ, מרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן, ומומחה לדיני משפחה מסביר את הבעייתיות בהמלצת הוועדה. "במדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך, התוצאה הייתה שבמרבית ההסכמים מינו ההורים את האמא להורה שההחזקה בידיו, אבל תוצאת ההסכם הייתה יותר כוח לגברים במשא-ומתן על המזונות".

לדבריו, "במציאות שבה החוק נותן לאם את אחזקת הילד, פרט למקרים חריגים, האם לא נכנעת לגבר שמאיים 'אם לא תוותרי לי במזונות ילדים, אקח לך את הילד', כי העו"ד אומר לה שאין לו כמעט סיכוי. אבל בעולם שבו הכול פתוח, האיום הזה מבעת את האם, וגורם לה, כדי לא לקחת סיכון בנוגע להחזקת הילדים, להסכים לקבל מזונות יותר נמוכים".

ליפשיץ מפנה למחקר שנעשה בוויסקונסין, שם התברר ש"בניגוד לציפיות, ביטול החזקה ושינוי החוק לא השפיעו על העובדה שיותר גברים קיבלו את המשמורת, אבל כן גרמו לכך שגברים שילמו פחות מזונות. כך שבעצם יוצא שעם כל האידיאלים השוויוניים, בסופו של דבר, במציאות, הצעד יוצר חוסר שוויוניות מסוג אחר".

גם בנייר עמדה שהוגש לוועדת שניט בנושא חזקת הגיל הרך, מטעם המרכז לקידום מעמד האישה באוני' בר-אילן צוין, כי הניסיון ממדינות אחרות מוכיח שהמוטיבציה העיקרית של ארגוני הגברים, שנאבקו על ביטול חזקת הגיל הרך, הייתה הפחתת סכומי המזונות שבהם גברים חויבו כשהמשמורת ניתנת לאם.

השגת יתרונות כלכליים

בקרב מומחים ישנה הסכמה ברורה אחת: האידיאל העומד מאחורי ההמלצה, שלפיו האב והאם מגדלים את הילדים יחד באופן שוויוני, הוא ראוי ורצוי. האינטרס של החברה לתת מסר שוויוני, שלפיו אב צריך ויכול להיות הורה לא פחות טוב מהאם, ואין סיבה, לא בעולם אידיאלי לפחות, להחליט מראש שאמא היא הורה יותר מוצלח מאבא. אלא, שלכל המומחים בתחום יש גם "אבל".

"קיים מתח בין ההיבט האידיאליסטי לריאליסטי", אומר ליפשיץ. "מבחינה אידיאליסטית אני מזדהה עם המהלך של הוועדה לכיוון הורות שוויונית, אבל מההיבט הריאליסטי-המציאותי, ברוב מוחלט של המקרים הנשים הן אלה שלוקחות אחריות מרכזית על גידול הילדים, ובפועל כאשר הצדדים עושים הסכמים, ברוב המקרים הם בוחרים באם כמשמורנית".

לדברי עו"ד פיני אביב, העוסק בדיני משפחה, "יש פער בין המצוי לרצוי, והוועדה ראתה לנגד עיניה את הרצוי". לדבריו, הבעיה טמונה בפרקטיקה הנוהגת בתחום. "במדינות הנאורות הגישה הרווחת היא שלא צריכה להיות עדיפות לאם על האב, וגם לא להיפך, והראייה צריכה להיות טובת הילדים. אם מערכת השיקולים של צדדים מתדיינים הייתה 'נקייה', פטורה משיקולים טקטיים ופסולים אחרים, שמתלווים לעיתים למאבק הזה, אז היה קל לנתח כך את הסיטואציה. אבל בגלל שזו לא מערכת נקייה משיקולים זרים, ויש מקרים שבהם אב יכול להשתמש באיום בעתירה למשמורת גם בגיל רך, השימוש לרעה שיכול להיעשות במצב המשפטי החדש, לטובת השגת יתרונות כלכליים כאלה ואחרים, הוא מטריד".

הגברת התדיינויות סרק

כדי לקבוע מהי טובת הילד ומי ההורה הראוי להיות המשמורן, המליצה ועדת שניט לקבוע קווים מנחים, שלפיהם יערוך בית המשפט בחינה דקדקנית של כל מקרה, תוך התחשבות במכלול הפרמטרים, לקביעת טובת הילד. לדעת חברי הוועדה, קביעת הקווים המנחים יפחיתו את החשש מהתדיינויות סרק, כי ההורים ועורכי דינם יוכלו באופן סביר לדעת את התוצאה המשפטית הצפויה. בפרקטיקה סבורים שהתוצאה עלולה להיות הפוכה.

לדברי עו"ד אביב, "במקרה של מתדיינים ש'יושבים על הגדר' ומתלבטים אם כן או לא להגיש תביעת משמורת, ההמלצות האלה עלולות לעודד חלק מהם כן להגיש, אף שבאופן רגיל הייתה להם רתיעה שמא בשל הגיל הרך מישהו יגיד להם 'אתם לא ממש מתכוונים לזה'".

גם עו"ד יוסי מנדלסון, מומחה ומרצה לדיני משפחה, מוטרד מכך. "ברור לי שעבודת הוועדה יצאה מהנחה שהקשר של הילד עם שני הוריו חשוב ושההורים שוויוניים". אך הוא מוסיף, "החשש שלי הוא, שמה שעלול להתחולל עם ביטול חזקת הגיל הרך זה דווקא ריבוי התדיינות, כי מה שעלול להתפתח הוא שכל מקרה יצטרך להיבדק על-פי דו"ח הוועדה לגופו, ואם אין לנו חזקת גיל רך, אז ברור שכרגע אנחנו מתחילים את הדיון מקו אפס מסוים, ואם אנחנו מתחילים מקו אפס ואין הסכמה בין ההורים אז זה עלול להרבות התדיינויות".

אביב מעריך, שבטווח הארוך המערכת תעשה את התיקונים המתאימים לבעיית תביעות הסרק. "שופטים שיאתרו 'תביעות טקטיות', לא כל-כך ענייניות, יבואו איתם חשבון בפסיקת הוצאות ובאמצעות כלים אחרים, ויכול להיות שזה יבלום את התופעה". להערכתו "לא יהיה פרץ של תביעות בעקבות ביטול החזקה. לא מדובר בסכר שנפרץ, אבל בכל זאת ההנחה היא שיתווספו תביעות לא ענייניות של אנשים שהתלבטו".

לדברי מומחים, ביטול החזקה יגרום להארכת ההתדיינויות, גם אלה שיתווספו כחלק מהמלחמה הטקטית, וגם תביעות משמורת שאבות היו מגישים בכל מקרה. "זה עלול להאריך ולייקר את ההליכים, כי ייעשו בהם בדיקות וחוות-דעת שהקופה הציבורית לא תממן". רוב המומחים חוששים, כי אף שמטרת הוועדה הייתה צמצום הפגיעה בילדים, שהם לרוב הנפגעים העיקריים מההתדיינות המשפטית הממושכת בין הוריהם, ביטול החזקה יגביר את סבלם.

שינוי לרעת האישה

חזקת הגיל הרך נועדה, באופן היסטורי, לאזן במידה מסוימת את חוסר השוויוניות הקיים בישראל בתחום דיני המשפחה. ליפשיץ: "במערך דיני המשפחה יש אפליה מובהקת לטובת גברים. זה מתחיל בדיני הגירושין וממשיך ביחסי הרכוש, והמחוקק אומר זה הסטאטוס-קוו. העובדה שבישראל אי אפשר לחייב גבר בוגד להתגרש, ואישה בוגדת כן, והעובדה שבמקרים של גבר סרבן גט, לא יתנו לאשתו היתר נישואין, ובמצבים הפוכים יתנו - היא גזירת גורל, ומכיוון שאין מה לעשות, התוצאה היא שבמו"מ על גירושין, לגבר יש יתרון. בנושא של המשמורת, החוק נותן העדפה מסוימת לנשים".

אם תבוטל החזקה, מתריע ליפשיץ, אי-השוויון יחריף. "במקום לתקן את העיוותים שבחוק לטובת גברים, אז בתמונה הכללית, בשפה של שוויון, עוד מעמיקים את חוסר שוויון הזכויות שקיים לרעת הנשים".

בפועל, אומרים מומחים, המשמעות של ביטול החזקה הוא שינוי עמדות המיקוח של הצדדים לרעת האישה. בני-זוג המבקשים להתגרש צריכים להסכים על שורת נושאים, כלכליים ואחרים. ההסכמים ביניהם נגזרים מהכללים המשפטיים שמכתיבים גם את התוצאות המשפטיות של המחלוקת, אם יגיעו לבית משפט. הכללים האלה משפיעים מאוד על כוח המיקוח של הצדדים ועל תוצאות ההסכמים.

לדברי הלפרין-קדרי, "הכלל של הגיל הרך מנע מראש כניסה למלחמה על נושא משמורת והחזקת הילדים, העניק יתרון לנשים ואיזן במשהו את הנחיתות של הנשים ביחס לגברים בנוגע ליתר הנושאים. גם נחיתות כלכלית-חברתית וגם נחיתות משפטית. הנחיתות המשפטית היא הדבר המשמעותי ביותר, והיא נובעת מהנושא של שליטה על הגירושין. השחקנים בתחום, עו"ד, מומחים, שופטים והצדדים, יודעים שהגט נמצא בשליטת הגבר, ושרוב הנשים צריכות 'לקנות' את הגט ולוותר ויתורים כדי לקבלו. גם ויתורים במישורים כלכליים, על רכוש, וגם בנושאים שקשורים לילדים, כמו מזונות". הלפרין-קדרי, מאמינה שעם ביטול החזקה, הדרך לסחיטת נשים קצרה וקלה יותר.

לדעת עו"ד זאב ולנר, העוסק בתחום, "תיאורטית, מדובר בכיוון חיובי, היות שגם לאבות יש זכויות לגידול ילדים. במיוחד בתקופה האחרונה שבה רואים שינוי מושגים בסיסיים - אבות משתתפים בגידול הילדים ואמהות יוצאות לעבוד, ומקדמות את הקריירה". עם זאת, לדבריו, "מצב הנשים בישראל הוא ייחודי, כי מתקיימים בארץ תנאים בעייתיים יותר לקבלת גט ואקט של גירושין, והן נסחטות, רכושית, בהרבה מקרים על-ידי הגברים. השינוי בחקיקה עשוי להגביר את הסחיטה מהאישה. לכן, מבחינה זו התיקון יכול להוות צעד שלילי נגד נשים".

מעבר לכך, הוא מוסיף, "לא ניתן להשוות את יחסי ההורים-ילדים בארץ למצב במדינות מערביות מתוקנות, מאחר ששם נושא קבלת הגירושין הוא חופשי, ולא תלוי בדת ובמוסדותיה". לדברי ולנר, אחד הדברים העיקריים שיקרו, עם ביטול החזקה, יהיה שגברים ינסו להסיט את הדיון מתביעות רכושיות לתביעות משמורת, "וזה יהיה קטליזטור שעלול לגרום לנשים - במקום לוותר על המשמורת או להפוך אותה לקלף מיקוח - לוותר על הרכוש. אלה דברים שקרו בעבר וקורים היום כשיש מאבק סמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה".

פיתרון מושלם ונוח

הבעיות שעלולות להיווצר עם ביטול חזקת הגיל הרך אינן מחויבות המציאות. ד"ר שחר ליפשיץ מאמין, כי שינוי קל בהגדרות עשוי להוביל לפתרון מושלם ונוח לכל הצדדים. לדבריו, "לא צריך לקבוע חזקה, שאומרת שהילד יהיה במשמורת האם, אלא שהילד יהיה במשמורת ההורה שהיה המטפל העיקרי בו לפני הגירושין. זה מצב, שבו אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה, במובן החיובי שלו. מצד אחד, לא אומרים 'אני מעדיף נשים על גברים', מדברים בשפה ניטרלית, ומצד שני, מונעים את ההיבט הסחטני, שבו גבר עלול להשתמש בתביעות משמורת להשגת הישגים כלכליים.

לדעת ליפשיץ, במצב כזה, אם שהייתה המטפלת העיקרית בילד לפני הגירושין, יכולה להיות רגועה ב"מלחמת הגירושין". "עורך-הדין שלה יכול להרגיע אותה שהיא תקבל בסופו של דבר את הילד, גם אם האבא יגיש תביעת גירושין. היא לא תהיה חשופה לסחיטה במשא-ומתן לגבי מזונות הילדים או הרכוש".

ליפשיץ חושב, שהמודל הזה לוקח את הטוב משני המודלים, החדש והישן. "מצד אחד, הוא לא מדבר בשפה סטריאוטיפית, על נשים וגברים, אלא על המגדל העיקרי הקודם; ומצד שני, הוא מונע את העמימות הזאת, שהולכת להיות במצב החדש, כשההגדרה השלטת היא שהכול 'לטובת הילד' כאיזה שהוא מונח אמורפי". לדבריו, הקריטריונים שיקבעו מהי טובת הילד יהיו עמומים ולא יתנו מספיק גושפנקא למציאות, שבה עדיין יש הורה אחד שהולך לעבודה ומשקיע מאוד בקריירה שלו, והורה אחר שנותן את מרב האנרגיות לגידול הילדים".

לעומתו, סבור עו"ד יוסי מנדלסון, שכל פתרון צריך להיעשות תוך בחינה כוללת של כל הבעיות, ולא מזווית ראייה נקודתית כלשהי. "האם מערכת שדוגלת בעקרונות של שוויון צריכה לפתור בתוך פאזל רק נקודה מסוימת אחת בדרך של שוויון, בעוד נקודות אחרות עדיין סובלות מחוסר של שוויון מהותי?", הוא שואל-מעיר, ועונה: "אם רוצים לדבר על פתרון שוויוני כולל, שיביא לשוויון אמיתי בדיני המשפחה, צריך היה לשלב את עבודת ועדת שניט בתוך עבודת ועדה רחבה יותר, שתבדוק את כלל הבעיות שלוקות בחוסר שוויון בדיני המשפחה, ולנסות למצוא פתרון ראוי שוויוני אחד".