גבירותיי ורבותיי, כאן נפתחים שידורינו

יום העצמאות הוא גם יום חגה של הטלוויזיה הישראלית: ביום זה לפני 40 שנה בדיוק נפתחו שידורי הערוץ הראשון. היה זה קצת פחות משנה מתום מלחמת ששת הימים, האופוריה היתה בשיאה, והשידורים נפתחו עם העברת מצעד צה"ל מירושלים. היה זה השידור היחיד ששודר באותו היום, ולמעשה באותה שנה. רק שנה מאוחר יותר, ב-1969, עלו לראשונה שידורי הטלוויזיה הישראלית באופן סדיר, תחילה למספר שעות ביום, ובהדרגה הם הורחבו. השידורים הסתיימו מדי יום בשעה 22:00 עם מהדורת חדשות בת חמש דקות, ואפילו מהדורת "מבט" המיתולוגית לא שודרה באותם ימים מדי ערב - רק פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע.

השידורים היו כמובן בשחור-לבן, למרות שבאותם ימים בעולם כבר החלו לשדר טלוויזיה בצבע. הבעיה העיקרית עם שידור הצבע על המסך היו המקלטים, שהיו יקרים למדי. אך השידור בשחור-לבן לא קלקל את חגיגת הטלוויזיה, כיוון שעד אותם ימים הסתפקו אותם בודדים שהחזיקו בבתיהם מקלטים בשידורי "שלג" מירושלים, ובמעט תוכניות של הטלוויזיה החינוכית שעלתה לשידורי ניסיון כבר בשנת 1966.

עבודת ההקמה של הטלוויזיה הישראלית נעשתה בידי אנשי רשת CBS האמריקנית שהגיעו למטרה זו במיוחד. למנהל הראשון של הערוץ מונה הפרופ' לתקשורת אליהו כץ. מרבית עובדי הערוץ הראשון היו עובדי רדיו "קול ישראל", שפעל כבר מתקופת המנדט, וחלקם היו בוגרי לימודי טלוויזיה בחו"ל. בין עובדי הטלוויזיה הראשונים היו יאיר שטרן, יורם רונן, יצחק שמעוני, חגי פינסקר, חיים יבין, מוטי קירשנבאום, דן רביב, אלימלך רם ודן שילון.

בנובמבר 1993 הסתיימה הגמוניית הערוץ היחיד עם הקמתו של ערוץ 2 ומהפכת השידורים המסחריים. "לא האמנו שהמתחרה יהיה כזה חזק", מספר יאיר שטרן, ששימש אז כמנהל הערוץ הראשון. "חשבנו שתהיה עוד תחנת טלוויזיה ונתמודד ראש בראש. הרגשנו טוב עם עצמנו עם כל הניסיון וכל הסטארים שהיו לנו, וחשבנו שהם יזחלו אך הם קפצו קדימה מהר מאוד. תחילה התחרות היתה כתף אל כתף, אך כעבור זמן לא רב הם עברו את ערוץ 1 בכל מה שקשור לרייטינג ופופולריות".